״הצצה ליחסים״ (May December), סקירה

אשליה של שגרה, מראית עין של חזרה לחיים. לא רק שרוב בתי הקולנוע בארץ נפתחו, גם מפיצים בארץ בקולנוע סרטים כמו "הצצה ליחסים" (May December) – סרט שהוא יצירה קולנועית מאגתרת ומרתקת, כזו שלא פונה לכל טעם ודורשת דיון. סרט שלא יהיה הצלחה עבור כל צופה, אבל עבור הצופים שישדרו עמו על אותו הגל, יישאר בתודעה הרבה זמן. סרט שכדאי לחוות על המסך הגדול ואני יודע לומר זאת כי צפיתי בו הן בבית והן בקולנוע. הסרט הזה הוא סוג אחר של בריחה מן המציאות, בריחה לסוג אחר של מחשבות, לא בהכרח נעימות, על האופי האנושי. גם אם הן מובעות דרך קולנוע שבאופן מוצהר חורג מייצוג ריאלסטי, תוך שהוא דן בגלוי בשאיפה להצגת אמת.

את התסריט לסרט כתבה סמי ברץ', שעבדה עד כה כמלהקת, אחרי שפיתחה את הסיפור עם אלכס מצ׳אניק. העלילה מתרחשת בשנת 2015 וייתכן כי התסריט נכתב אז, אולם לקח כמה שנים עד שנטלי פורטמן החליטה לקחת חלק בפרויקט ולהביא את התסריט לפתחו של הבמאי טוד היינס. לא אופתע לגלות עם היינס עבד עם ברץ' על הגרסה הסופית של התסריט, שכן התוצאה לא סתם מתאימה לקולנוע שלו כמו כפפה ליד – היא מתאימה לו כמו נעל זכוכית לסינדרלה. אחרי "פרשת המים" בו ניסה היינס ליצור קולנוע פוליטי שקרוב יותר בעשייה שלו לזרם המרכזי, הוא שוב מייצר קולנוע אישי ומוקצן, מחווה אוהבת וביקורתית לז'אנר המלודרמה ולקולנוע שהופך חיים רגילים לגדולים מהחיים, כמו בסרטיו הגדולים ביותר. ברבים מסרטיו הטובים הופיע ג'וליאן מור והיא שבה לככב גם בסרט הזה, במה שהוא אחד משילובי הבמאי-שחקנית המעניינים של שלושת העשורים האחרונים.

הסרט נכתב בהשפעת סיפור אמתי שהיה ידוע לשמצה בארה"ב בשנות התשעים, אם כי כמעט כל הפרטים שונו עבור הסרט. השערורייה המקורית הייתה של מורה בחטיבת ביניים שניהלה קשר מיני עם תלמיד שלה. בסרט, הגיל של הנער בסיפור נותר זהה, רק שמי שניהלה עמו רומן עבדה לצידו בחנות לחיות מחמד. כל זה קרה בשנת 1992 במציאות של הסרט, וההווה שלו כאמור בשנת 2015. שני הנאהבים בקשר המאוד שערורייתי עומדים עדיין מאחורי הטענה שזו הייתה אהבת אמת והם עדיין חיים יחד. גרייסי (מור) עובדת כאופה של עוגות בהזמנה ובעלה ג'ו (צ'ארלס מלטון) עובד כטכנאי רנטגן. השניים חולקים יחד וילה עם גישה לים סמוך לעיר סוואנה במדינת ג'ורג'יה, כאשר בת אחת שלהם לומדת במכללה ובביתם שני תאומים שעומדים לסיים תיכון. לגרייסי יש גם ילדים מבעלה הראשון עמו חיה כאשר התפוצצה הפרשה, אחד מהם היה חבר ילדות של בעלה החדש (קורי מייקל סמית'). "הם נראים מאושרים", כפי שאומר הבעל הראשון, ומראית העין של המשפחה השלווה מוצגת לרוואה בסרט, שעל פניו רוב הדרמה בו התרחשה לפני מה שמוצג לנו. הסרט חושף מחדש לא רק את העבר, אלא גם את השרידים הבלתי נגמרים שלו בהווה, גם עבור המשפחה הזו וגם בחיים בכלל.

העבר זוכה לתשומת לב חדשה בחיי המשפחה בעקבות הגעתה לעיר של אליזבת' ברי (פורטמן), שחקנית הוליוודית שעומדת לגלם את גרייסי בסרט עצמאי. היא רוצה לערוך תחקיר על מנת לחשוף את הצדדים שלו נראו בעיתונות הצהובה, את ה"אמת" שאף אחד לא מכיר. לצורך כך, היא שואלת את גרייסי ומשפחתה שאלות על החיים גם לפני ואחרי האירועים שיהיו בסרט שהיא מצלמת, דבר שגרייסי לא רואה בעין יפה. זה גם בגלל שהתחקיר כולל לא רק מעקב אחריה, אלא גם שיחות עם אנשים אחרים מן הווה והעבר שלה. מקבץ השיחות הללו וההתנהגות המשתנה של גרייסי מעמידה בספק מספר דברים, כולל עצם השאיפה לאמת: ייתכן ואנשים משקרים לאליזבת' במתכוון, ייתכן שהם עושים זאת בשוגג. בכל מקרה, הם אינם מהימנים. גם אליזבת', בדרכה, חושפת תמיד רק חלק מן המניעים שלה.

הכותרת העברית של הסרט מתסכלת במבט ראשון, שכן יש בה משהו גנרי שיכול להתאים כמעט לכל סרט. אולם המילה "הצצה" כן מתאימה לפרקים לחלק מנושאי העיסוק של הסרט הזה, שכן היא רומזת לחיפוש אחר רכילות צהובה. המילה גם קצת עוסקת במה שאליזבת' על פניו זוכה לו בתחקיר שלה, אם כי הסרט מראה כי בני המשפחה מתנהגים בצורה שונה כאשר היא לא נמצאת. הכותרת המקורית של הסרט, "מאי דצמבר", היא מונח שלא שגור בעברית המתאר מערכת יחסים עם פערי גילאים גדולים. אפשר גם לקרוא לתוכה משמעות אחרת, אם מתאמצים – הסרט מתחיל בסוף חודש מאי ולמרות שהאביב מאוד נוכח, הסרט מעלה זיכרנות של חורף.

אמנם אמרתי שצריך להתאמץ בשביל למצוא משמעויות נוספות, אבל הסרט הזה מזמין בלי הרף את הצופה למצוא משמעות של מטאפורות, שכן הוא גדוש בהן: ג'ו מגדל זחלים במטרה לשחרר לטבע זן פרפרים בסכנת הכחדה; לגרייסי יש תחביב של סידור פרחים; בחצר הגדולה של המשפחה עובדים על בריכה לא גמורה, למרות שיש להם חוף פרטי; אליזבת' מגיע לראשונה לבית שלהם ומוצאת על הדלת חבילה שהם קיבלו, מבלי להבין שזו חבילת חרא; גרייסי עוסקת בציד; יש מראות בסצנות רבות והעמדות הגורמות לאליזבת' להיראות כמו גרייסי; זוהי רשימה חלקית, אבל היא מספיקה על מנת להבין כי התסריט של הסרט יותר סימבולי מאשר ריאליסטי.

זאת לא הדרך הבולטת ביותר בה הסרט מתרחק מתיאור מציאות. היינס משתמש הרבה בתנועות זום נוסח סרטי מלודרמה, אבל לאו דווקא על תגליות דרמטיות. האלמנט המלודרמטי מועצם גם על ידי הפסקול שמרגיש דרמטי בהרבה מהמתרחש וגם כמגיע סגנונית מתקופה אחרת. זאת מפני שבמקום מוזיקה מקורית, המוזיקאי מרסלו זאוורוס עיבד מחדש את פסקול סרטו של ג'וזף לוסי, "המקשר", פסקול שנכתב על ידי מישל לגרנד בתחילת שנות השבעים, עבור סרט המתרחש בראשית המאה ה-20. זהו חוסר התאמה בולט, המתקשר גם למורשת של הצגת דרמה בסרטים, כאשר "המקשר" הוא גם סוג של סרט התבגרות עם ילד בגיל דומה לגיל בו ג'ו וגרייסי החלו את מערכת היחסים שלהם.

המימד המלאוכתי בקולנוע נוכח גם בהבדלים בסגנון המשחק של שלושת השחקנים הראשיים, שלושתם עושים משהו שונה לחלוטין ושלושתם נהדרים. מלטון מגלם סוג של גבר גדול אבל ביישן, לא בדיוק ילד אבל מישהו שמרגיש נטול נעורים או ביטחון לפרקים, אך עדיין יש בו משהו מושך. מור מגלמת דמות שתמיד רוצה לשדר נחמדות ותמיכה אבל בפועל נאבקת על מקומה ותדמיתה, דבר שמתכתב עם תגליות במהלך הסרט דרך הדיאלוג על דרכים נוספת בהן היא רואה את העולם ואפשרות לסודות נוספים בחייה. פורטמן מגלמת מישהי שתמיד משחקת וכאשר שואלים אותה שאלה אישית, היא מגיבה כמו בראיון לרגל קידום בסרט.

כאשר אליזבת' עובדת על הדמות שהיא עתידה לגלם, היא מקצינה את ההתנהגות של גרייסי. או של הגילום הקודם של גרייסי בסרט זול שהיא רואה בקלטת VHS הכוללת אזהרה לא לשכפל. היא אומרת שתפקידים של אנשים "רעים" עשירים יותר עבור השחקן, ודומה כי זה זולג לחייה האישיים ולדרך בה היא מתקשרת עם הסביבה: ספק בחיקוי מוקצן של גרייסי, ספק בכניסה לתוך דמות אפלה אחרת, ספק מתוך אנוכיות או התנשאות. יחד עם זאת, התחושה היא כי הסרט משאיר מקום לספק לגבי שתי הנשים שבמרכזו: הן עושות דברים אנוכיים ולא מוסריים, אבל לקטלג אותן כרעות זה לא להבין את התמונה המלאה. כי בסופו של דבר, כן ניתן לזהות תשוקות מעוררות הזדהות בשתיהן, וכן ניתן להבין כי גם באמצעים המלאכותיים, השחקניות חושפת סוג של אמת – וכך גם הסרט.

יש עוד רבדים אפשריים, חלקם סותרים, הניתנים לפירוש בסרט. כמו הבדלי רקע אחרים בין הדמויות, כאשר גרייסי גדלה בנדודים ברחבי ארה"ב וג'ו הוא בן למשפחת מהגרים מקוריאה, היחידה באזור. זה סרט שרוצה להעלות נקודת למחשבה ואז לגרום לקהל להבין כי הדברים יכולים להיות שונים, או מורכבים יותר, גם כאשר על פניו הייצוג דרך הסרט הוא מלודרמה מוקצנת. אולם, יש מקומות בהם הסרט ישיר יותר בתיאור פגעים מן העבר שממשיכים להשפיע על הווה, או תיאור של דינמיקה במשפחה. בעיקר ביחסים בין גרייסי לשתי בנותיה, באופן המאפשר פירוש שהוא יותר חד משמעי. הדבר הזה הופך את הסרט לחי וגורם לו להיות סוחף, כאשר הדיונים והחשיבה מחדש, כמו זו שעליה כתבתי כאן, מתרחשים בעיקר אחרי הצפייה. עוד דבר שהופך את הסרט לסוחף הוא הרבה מאוד הומור, כך שלפרקים הוא קומדיה לא פחות מאשר דרמה.