״דלת צהובה: מועדון הקולנוע הקוריאני משנות ה-90״, סקירת נטפליקס

לפעמים סרטים בנטפליקס מקבלים כותרת שדי מסבירה את אופי הסרט. דבר שנכון במיוחד לגבי הסרט התיעודי הטרי ״דלת צהובה: מועדון הקולנוע הקוריאני משנות ה-90״ (Yellow Door: '90s Lo-fi Film Club), שעוסק במועדון קולנוע בשם "דלת צהובה" שפעל שבדרום קוריאה בראשית שנות התשעים. זה קורה דרך שיחות מחדש עם חלק נכבד מן הנוכחים הקבועים והמפעילים של המועדון, כאשר אחד מהם הוא הבמאי בונג ג'ון-הו, שהוא הסיבה שדווקא המועדון הזה זוכה כעת לסרט, כשלושים שנה אחרי התקופה הלא-ארוכה בה פעל. מעניין לצפות בסרט גם בגלל בונג המתראיין על ראשית דרכו ואהבת הקולנוע שלו, אבל גם כמבט על אהבת קולנוע בכלל.

בנקודה זו, אתן הקשר היסטורי לא מדויק ולא מקיף. בסוף שנות ה-80, דרום קוריאה החלה לבנות את עצמה כמדינה דמוקרטית אחרי שנים ארוכות של מהפכות ודיקטטורות צבאיות (ולפני זה: מלחמות וכיבוש). התהליך שהחל אז הפך את המדינה, בזמן יחסית מהיר, להצלחה מבחינה כלכלית וגם תרבותית, אודות לרעב של הצעירים לסוג של תרבות עשירה יותר ומעמיקה יותר, מה שבא לידי ביטוי גם בקולנוע. דרך רצון לראות סרטי איכות מרחבי העולם וללמוד לעשות קולנוע, אך שלדברים הללו לא ממש היה מקום בדרום קוריאה של אותה התקופה, צצו מועדוני קולנוע פרטיים לצפייה בסרטים שקשה להשיגם, להפקת סרטים ודיונים עליהם.

כפי שמוסבר בסרט, "דלת צהובה" לא היה הכי גדול מביניהם, אבל הוא בכל זאת משך קבוצה של כמה עשרות סטודנטים וחברים לשיח שונה על קולנוע. זה מזכיר ולא במקרה סיפורים על ראשית הסינפיליה בארץ כמה עשורים קודם לכן. אבל מה ש"דלת צהובה" מציג הוא סוג של התפתחות מואצת של אהבת קולנוע מן השוליים, שמולידה תפנית תרבותית בזרם המרכזי. להבנתי, המועדון עצמו פעל במשך תקופה של מקסימום שנתיים ולא כל החברים בו המשיכו לעסוק בתחום. חלקם מעידם בסרט שכיום הם פחות פתוחים לסרטי "איכות". אבל השנים בהם פעל המועדון כללו הרבה עשייה, למידה וזיקוק של התשוקה להילה של הקולנוע לכדי הבנה של המדיום.

המועדון התחיל ברצון לקבל שיעורים בקולנוע מפי סטודנטים שלא למדו בתחום. בונג היה אחד מן הראשונים שבהם. השיעורים על סמך הספרים הספורים בנושא, אלו שהיו זמינים עבורם (חלקם מוכרים לתלמידי קולנוע בתיכון ובאקדמיה בארץ עד ימינו), הפכו למועדון צפייה בו כל חבר ממליץ על סרט, לרוב לסרטים אירופאים אמנותיים. זה הוביל לשיחות ועם הזמן להרחבת הפעילות – קריאה של ספרים באנגלית וניסיון לתרגם אותם, כאשר רוב חברי המועדון לא שולטים בשפה; בניית ארכיון של סרטים דרך העתקת קלטות VHS, משימה עליה הופקד בונג; הוצאת כתב עת הכולל מאמרים על סרטים ובסופו של דבר גם עשיית סרטים.

בונג הציג לחברי המועדון סרט שיצר באנימציית סטופ-מושן, הסרט הראשון שלו, שהוביל למימון לסרט עם שחקנים ולימודי קולנוע מסודרים יותר. הסרט נגנז בידי הבמאי ולא נראה מאז. לא מעט מהסרט הקצר הזה מוצג בסרט התיעודי "דלת צהובה", ובהחלט ניתן לראות את הכישרון של בונג ואת השקפת העולם הקולנועית שלו כבר אז. בו זמנית, יש תחושת הקלה שאנו צופים רק בתקציר של הסרט ולא ביצירה במלואה, כי גם הבוסריות ניכרית. אך הבוסריות היא לב העניין: זוהי ראשית אהבה, זה חיפוש הדרך. זה השלב בו צפייה בעותקים גרועים בווידאו של סרטים שתורגמו לא נכון גורמת לסרטים להיראות גדולים וזוהרים יותר מהקרנת 70 מ"מ בבתי הקולנוע הכי מפוארים שיש.

את "דלת צהובה: מועדון הקולנוע הקוריאני משנות ה-90" ביים לי היוק-רא, לו זהו סרט ראשון כבמאי לפי IMDB, כאשר לפי מקרות אחרים יש לו ותק מסוים כעורך ובמאי תיעודי. מה שיותר חשוב, כי הוא לא מסגיר זאת במהלך הסרט, היא היותו אחד מבאי המועדון בזמן אמת, מה שמייצר סרט נוסטלגי ומעריץ. למרות זאת, הבמאי מנסה לשמור על ריחוק גם כאשר הוא חושף פרטים שעלו בתחקיר. לפרקים, לי משתמש בהעמדות אקספרסיוניסטיות בצילומי המרואיינים, או בזווית החושפת בכוונה שורות ספציפיות ברשימת הסרטים או במדפי הספרים. רוב הזמן הוא מאופק ומה שמעניין הם הדוברים ושברי הזיכרונות שלהם מן העבר.

כבר בסיקוונס הפתיחה, הוא מראה כי הזיכרון לא מדויק ויש סתירות מסוימות באופן בו כל אחד זוכר את המפגשים. אבל למרות החזרה על המילה "ראשומון", הסתירות לא ממש מובילות למקום הזה, אלא יותר לאופן בו כל אחד צובע את העבר בדרך שונה אך אוהבת, באופן שייתכן ומתכתב עם הפעילות של האנשים הללו היום. הבמאי חושף במה עובד כל אחד ואחת רק בסיום, אבל מדי פעם יש רמזים לכך דרך הדיאלוג שהוא לא מסתיר: חלק נשארו בתעשיית הסרטים או בעולם הסינפילי, חלק פנו לכיוונים שונים למדי, אחד הוא במאי שזכה להצלחה יוצאת דופן.

אבל אלמנט הראשומון כן נוכח בדרך בה ניתן לקרוא את הקריירה של בונג, דרך הסרט הזה. גם דרך מה שהוא ואחרים אומרים וחשיפת הסרטים שאהב בתור אדם צעיר, גם דרך הסרט שלא ודרך מה שלא נאמר. בדיון בסרט הראשון שלו, רבים חוזרים לדימוי המופיע לקראת הסיום שלו, עץ המסמן את גן עדן אליו הגיבור ניסה להגיע. אף אחד בסרט לא מקשר בין הדימוי הזה לסרט "נוף בערפל" של אנגלופולוס, אותו בונג מציין כאחד מן הסרטים הראשונים שנצפו במועדון, בתקופה בה כלל מספר משתתפים שניתן למנות על כף יד אחת. אלו דימויים מאוד דומים. ייתכן והסרט התיעודי נותן לקהל לחבר את הנקודות הללו, אבל לדעתי גם ייתכן שאף אחד, כולל בונג, לא עשה את ההקשר. זיכרונות והשפעות הן לא תמיד דבר מדויק.