קפיטליזם חגיגי: סקירה משולשת על הסרטים ״בועת הביני״, ״חריף אש״, ו״בלאקברי״

ההצלחה של ״ברבי״ בבתי הקולנוע חריגה בכל מובן שהוא, כולל כזה שלא בהכרח חושבים עליו. אפשר לצרף אותה אל ״האחים סופר מריו – הסרט״, שניהם סרטים על מותגים ותיקים הבוראים אותם מחדש כגיבורי קולנוע המתאימים לעידן הנוכחי. אבל אם נסתכל על שנת 2023 בקולנוע, היה סביר יותר שהסרט על מריו היה מתמקד בהמצאת משחק המחשב היפני ומקורות ההשראה האיטלקית-אמריקאית שלו, וזה של ברבי היה בכלל דרמה משפחתית על יהודיה-אמריקאית שעיצבה בובה וקראה לה על שם בתה (ולמקבילה הזכרית קראה על שם בנה, בקטע הזוי).

כך היה בסרט של אפל+ אודות הברחת המשחק ״טטריס״ מבריה״מ אל המערב, וכך היה בסרט ״אייר״ של בן אפלק ומאט דיימון, המתחקה אחר הנדסת המותג ״אייר ג׳ורדן״ אבל בלי להיות באמת סרט על ספורט, נעליים, או אפילו סתם להראות את הפרצוף של הכדורסלן. כך גם המצב בשלושה סרטים נוספים מהשבועות האחרונים: על הטלפון הסלולרי הנשכח בלאקברי, על בובות ״ביני״ שהיו פופולריות מאוד בסוף העשור הקודם, ואפילו על צ׳יטוס חריף. כיוון שכבר הגענו בקלות לחמישה סרטים מאז אפריל בלבד, אין ברירה אלא לקבוע שמדובר בטרנד. בכתבה שלי בגלריה של ״הארץ״ קראתי לו ״קפיטליזם חגיגי״, על משקל חזירי, משום שהסרטים הללו חוגגים את רוח היזמות והחלום האמריקאי, בעודם מתמקדים באנשים שהתעשרו מן המותגים ולא במותגים עצמם.

על סרט ה״טטריס״ גם כתבתי ביקורת ל״הארץ״, ועל ״אייר״ כתב אצלנו בסריטה אור. אני שמח שהוא כתב ולא אני משום שהסקירה שלו מאוזנת ומפרטת על הטוב (התסריט) והרע (כל השאר), אך אילו אני הייתי אמון על הכתיבה הייתי מסתפק ברצף קללות. עד כדי כך שנאתי את הסרט הזה, גם אם אובייקטיבית הוא עשוי סבבה. אל הסרטים האחרים בחמישיית ״הללויה למוכרנים וגוזרי הקופון״ התייחסתי בקצרצרה באותה כתבה, מלבד הסרט על בובות הביני, משום שהוא רק עלה לשרתי אפל בסוף יולי והכתבה קדמה לו. נדמה לי שסקירה משולשת על הנותרים תעשה עימם חסד, משום שביחד הם מייצגים ספקטרום מעניין מבחינה תרבותית, ולחוד בקושי יש להם זכות קיום כתכנים שנאבקים על קהל מאוד לא גדול מלכתחילה. אולי מלבד האחרון שהוא המלצה נישתית מאוד מבחינתי, אבל דווקא הוא לא זמין בישראל על אף שהוא הוותיק ביותר.

בועת הביני
The Beanie Bubble

החדש מבין הסרטים, כאמור פחות מחודש באפל+, שב אל שגעון בובות הביני דרך שלוש נקודות מבט נשיות. אין צורך אפילו להיזכר בתקופה המתוארת, משום שהסרט מציג שוב ושוב את שנת ההתרחשות על המסך, בדגש על שתי תקופות – זו שבין 1983 ו-1993 ובה ניסתה חברת הצעצועים ״טיי״ למצוא את השוק הנכון עבור הבובות הפרוותיות, וזו שהתרחשה מאמצע הניינטיז ועד סופן, כאשר הבובות הפכו לסנסציה ולתעשייה בשווי מיליארדי דולרים. אבל זה אינו הסיפור של הבובות ואפילו לא של האיש על שמו קרויה חברת הצעצועים, טיי וורנר, המגולם בידי זאק גליפנאקיס (בלי זקן וזה קריפי). המשפט ״זה לא הסיפור שלו״ אפילו נאמר בידי אחת משלוש המספרות של הסרט, המקריינות לעייפה כל אחת את החלק שלה. וכמה חבל שזה לא הסיפור שלו, כי אחרי 112 דקות של צפייה לא למדתי עליהן כמעט כלום, בעוד הוא נותר בלתי מפוענח ולכן מסקרן.

כל הנשים מוגדרות על פי טיי ועל פי הקשרים שלהן עימו, או על ידי התפקיד שלהן בחברה, תרתי משמע – חברת הצעצועים שלו כמו גם החברה האנושית. רובי (אליזבת בנקס) מתחילה את הסרט כאישה הכלואה בנישואים לא מאושרים, מטפלת בבעלה הנכה ועובדת במוסך. השכן שלה, שבדיוק איבד את אביו, מתגלה כממציא צעצועים העומל על בובות פרוותיות של חתול הימלאיה. הוא מציע לה להיכנס כשותפה לעסק שלו, ואף להיכנס עימו למיטה, אבל רובי לא פראיירית וכך היא טוענת. או שכן? היא עושה את רוב העבודה בחברה על שם גבר אחר. קשה לדעת האם הסרט אירוני או סתם מגזלת את הצופה. זה נכון גם לגבי שאר הדמויות, שאומרות משהו אחד בקריינות ועושות משהו אחר בפועל.

שילה (שרה סנוק) היא מעצבת פנים/תאורה (לא הבנתי את זה מהסרט) ואם יחידנית, שהבנות הקטנות שלו מתוארות כ״חולות״. בהמשך זה נעלם לגמרי, אז אין ברירה אלא להאמין בנסים. היא פוגשת את טיי כשהוא כבר מיליונר אבל הוא כורך עצמו סביבה באותו האופן שעשה לרובי, אישית ועסקית. גם היא למודת אכזבות בחיים ולא נעתרת בקלות, אבל כשהיא עושה זאת אפשר לתהות לגבי ניסיון חייה ויישומו בפועל.

מאיה (ג'רלדין ויסוואנתאן) היא מתמחה צעירה בחברת הצעצועים, המתחילה לעבוד בה בגיל תיכון ומציעה רעיונות פורצי דרך למנהל-מייסד. כיוון שהיא תיכוניסטית חיי הפרטיים מוגדרים על ידי משפחתה, בדגש על הוריה הלוחצים עליה ללמוד רפואה ולא מחשבים (קלישאה עייפה מאוד, מה ששוב לא תורם לבניית דמות). ומשום שקו העלילה שלה מתרחש באמצע הניינטיז ועד סופן, השימוש שלה באינטרנט מהפכני לתקופה בה המבוגרים ממנה לא מבינים עדיין את כוחו. היא זו שמבינה את המשמעות האמיתית של פריטי אספנות ומהדורה מוגבלת, ואף מנטרת את שגעון הביני-בייביז באתר אי-ביי. כיוון שאין לה קשרים רומנטיים אלא רק עסקיים עם טיי, היא גם הדמות הנשית הכי מרתקת בסרט. כמובן שהיוצרים שלו מתעקשים דווקא לצמצם אותה.

על ההחלטות הסיפוריות והאמנותיות חתומים שניים, בני הזוג קריסטין גור ודמיאן קולאש. הוא מוזיקאי מלהקת OK Go ובמאי הקליפים של ההרכב, והיא קולנוענית בזכות עצמה (תסריטאית ״סיפור מלחמה״, מפיקת ״פוקס-קצ׳ר״) וגם הבת של הפוליטיקאי אל גור. זהו סרט ביכורים עבור שניהם כבמאים, בעוד גור אחראית לבדה לתסריט, עיבוד של ספר עיון מאת זאק ביסונט. הספר נפרד מן הסרט הדוקומנטרי שיצא בשנה שעברה, וגם הוא קרוי ״The Beanie Bubble״, כאשר אני יכול רק להניח ששניהם מקורות מקיפים יותר להבנת התופעה וההיסטריה סביב בובות הביני מאשר הסרט העלילתי. הוא אינו מצטיין בכך משום שזה פחות עניין את היוצרים לעומת סיפורן של שלוש הנשים המובילות את העלילות המשתרגות. זה אומר למשל שחלקים מן הנסיקה, וכל החלק של המפלה, נעדרים מן היצירה. קצת בעייתי בהתחשב במבנה של סיפור ״עלייתו ונפילתו״ של מותג.

פרובלמטיות אף יותר הן הדמויות, שכאמור מבקשות להשמיע קול ומתגלות כאפויות למחצה. אין לי ספק שהנשים האמיתיות מאחורי הדמויות הן עולמות ומלואן, כפי שגם אין עוררין על כך שהן נדפקו בידי סוציופת מגלומן. מה שמשונה עבורי זו ההתעקשות של הסרט להציגן כמנצחות, בזמן שהוא מיליארדר והן הסתפקו בפירורים. או כשורדות חכמות של מערכת יחסים מתעללת, שידעו לצאת ממנה בזמן, על אף שכל העובדות על המסך מראות תמונה אחרת. זה כאילו היוצרים יצאו לדרך עם שק של מסרים שמדברים אליהם באופן אישי, ואז כפו אותם על הסיפור בין אם הוא קשור לכך או ממש הפוך לפרקים. זה אומר שברגעיו הטובים של הסרט הוא בסדר גמור, אבל ברגעיו הפחות טובים, ויש הרבה כאלה, הוא פשוט הזיה.

מה שהכי הזוי בסרט הבאמת-מוזר הזה, הוא שאין הסבר לכישוף המהלך ושמו טיי וורנר. לא ברור כיצד הפיל בפח את שלוש הנשים המבריקות אך נואשות, כאשר ההופעה של גליפיאנקיס נעה בין דיבור רך וטקטיקות של מוכר שואבי אבק מדלת לדלת, לבין קפריזות א-לה סטיב ג׳ובס או שיגיון ואיגיון של אילון מאסק. לכאורה, כל מה שצריך כדי להיות מיליארדר בארצות הברית זה היעדר מצפון והיכולת הפלאית לדעת את מי לנצל, ולא נגיד חוש עסקי מפותח או איזה דרייב יוצא מגדר הרגיל (על כישרון אני מבין שאין מה לדבר, יש גבול גם לנאיביות שלי). אבל זה פשוט תמוה ממש שאותן דמויות שמספרות כיצד נוצלו נעדרות רפלקציה עצמית אמיתית ומוצגות בתור הגיבורות, בלי שום ניצחון ראוי לזכותן. הבנתי שזה לא סרט בסגנון ״מי הבובות האמיתיות בסיפור״, אבל במקום לבוא ולהגיד ״הנה המשוגע שרכב על גבי להצלחה״, כל ההילה של הסרט היא על אמנציפציה שהייתה יותר אמינה או נוגעת בסרט על בובות ברבי.

חריף אש
Flamin' Hot

גם סרט זה זמין לקהל הישראלי, מאז תחילת יוני ובשירות הסטרימינג של דיסני. ״חריף אש״ הוא שמו הרשמי ולא תרגום שלי, אבל אולי גם לא של המפיץ – זה שם המותג שאחר המצאתו מתחקה העלילה, חטיף התירס צ׳יטוס בגרסה החריפה-מאוד שלו. המילה ״המצאה״ כאן היא דו משמעית, אבל על כך בהמשך, כי יש סרט לדון בו והוא דווקא אינו חריף כלל. למעשה, אני משייך אותו לצד הפארודי בסרטי הקפיטליזם החגיגי בעיקר בשל התחושה שפשטה במהלך הצפייה, לפיה אני צופה בסרט שלא יודע שהוא כזה. כיוון שביימה אותו אווה לונגוריה, הידועה כאחת מכוכבות ״עקרות בית נואשות״ החצי-פארודית וחצי-מלודרמטית, ניחשתי שזה כן בכוונה. אבל ככל שהתקדמה הצפייה הייתי בטוח בכך פחות ופחות. אין לטעות בטעם השלט של מלודרמה קומית, אבל טעם הלוואי של ריקבון מוסרי מאוד לא סביר.

הסרט מוצג כסיפורו של ריצ׳ארד מונטנייז, בגילומו של ג׳סי גרסיה, ואף מוגש בקולו דרך המון קטעי קריינות נדושה וארכאית. סיפור אגדה על מקסיקאי-אמריקאי מרקע עני, שהתגבר על בריונות בבית הספר בעזרת חלוקת האוכל שארזה לו אמו – בוריטו. כישורי השיווק שפיתח שימשו אותו בהמשך החיים כסוחר סמים צעיר, שלב שנעדר את הביקורת הדרושה הן על החברה המסלילה והן על בחירות החיים של הגיבור. כי הרי מי מאיתנו לא סחר בסמים בתיכון. זוגיות ומשפחה הן שדחפו את גיבורנו למצוא עבודה הגונה וחוקית, במערך התחזוקה של מפעל ״פריטו-ליי״. שם הוא לכאורה נידנד לכולם מספיק עד שנתנו לו להמציא את הטעם החריף הפופולרי של החברה ותוגמל בתפקיד מנהלי.

אם זה נשמע טוב מכדי להיות אמיתי, זה בדיוק המצב: התסריט של לואיס קוליק ולינדה איווט צ׳אבז מבוסס על האוטוביוגרפיה של מונטנייז, שהופרכה כגיבוב של שקרים. ההפקה של הסרט ידעה זאת ובכל זאת המשיכה בשלה, ואין לי שום ספק שלסרט המונפץ הזה יש לא מעט צופים וצופות שיחוו אותו כדוקומנטרי שהוא אמת צרופה. אני למוד קרבות בנושא ושום הסבר משכנע, נגיד האמת, אינו חזק יותר מאשר ״אבל ראיתי את זה בסרט״. זה חוסר אחריות משווע מצד היוצרים באקלים בו אנחנו מצויים, ואני לא חושב שאבא שלי, ממציא השטרודל לטוסטר, היה מעריך את זה (כדי שלא אואשם במה שאני מטיף נגדו, זה היה ציטוט מ״ילדות רעות״ ותתביישו קלות אם לא הכרתם או הכרתן). כל זה גרם לי לתהות למה רצו לגרום לי להריע לנוכל שאפילו לא המציא את הצ׳יטוס החריף. אבל זה אפילו לא מה שהופך את הסרט לגרוע, לא באופן בלעדי.

ברמה הבסיסית ביותר, לא התסריט ולא הבימוי משכילים לבנות קונפליקט אחד כמו שצריך. לא בהכנה ולא בפתרון, מה שמאלץ אותם ליצור עוד ועוד בעיות מגוחכות ומעניק ניחוח של טלנובלה. אפילו בלי השימוש חלקי בשפה הספרדית והתמקדות בדמויות לטינו-אמריקאיות, שזוכות לייצוגים הרבה יותר מורכבים והרבה פחות סטריאוטיפיים בתרבות האמריקאית כבר שנים ארוכות. צחנה של ממש הנושבת מכיוון הסרט היא המיסיונריות הנוצרית, שכן בכל פעם שהגיבור מאמץ את ישו אל ליבו – הכל מסתדר פתאום. ואני לא בקיא מספיק בנצרות כדי לדעת אם זה היה ישו או אחד מתלמידיו שהטיף לסחר בסמים כדרך חיים מלאת עקרונות וערכים, אבל גם זה קורה בסרט ואיכשהו עולה בקנה אחד עם שאר האלמנטים.

זה קורה למשל ברגע שהוא ספוילר קטן, ובו מונטנייז מגייס את חבריו הדילרים ונעזר בטכניקות ״שקית ראשונה חינם״ כי החומר שלו ממכר, כדי להפיץ את המוצר החדש בקרב הקהילה הענייה שתעריך אותו, ותדרוש ביקוש (סוף ספוילר). זה אולי הרגע היחיד בסרט שבאמת מכיל ביקורת על הרדידות לעומת החגיגיות של הקפיטליזם בגלגולו הנוכחי, אבל שוב, עד כמה זה מלא במודעות עצמית וישלח את הקהל להתבוננות פנימית? נותרתי לא רק עם התהייה אלא גם עם תחושה דביקה ומטונפת, כמו אצבעות מצופות באבקת צ׳יטוס חריף.

בלאקברי
BlackBerry

אחרי סרט שהוא פארודיה לא מודעת על קפיטליזם, וסרט שנופל די באמצע בין דרכי הבידור וההצלחה שלו בהן, הדבר הטבעי הוא למצוא סרט פארודי מובהק. ״בלאקברי״ (BlackBerry), שעלה לאקרנים בארה״ב בחודש מאי ולא זמין בישראל, הוא פארסה פר אקסלנס אודות עלייתו ונפילתו של הסמארטפון בעל המקלדת המלאה. הוא מזכיר את ״הרשת החברתית״, בטון ופלטת הצבעים ולפרקים בעלילה, חלום על עולם מקושר יותר המתגלגל לסיוט על האופן בו התעשרות מרוקנת את האדם. אבל הכל מודגש באופן קומי, הדמויות מופרכות מלהכיל והסגנון מאוד שונה מן היד הבוטחת של דייויד פינצ׳ר. זאת משום שהבמאי הוא מאט ג׳ונסון (״מבצע מפולת״), המתמחה בקולנוע מוקומנטרי ברוח סיטקומים של תחילת האלף, מ״המשרד״ ועד ״משפחה בהפרעה״. לא רק בתנועות המצלמה, זה עניין של וייב וזה מוצלח מאוד משום שאלו שנות התרחשות העלילה.

לטובת קוראינו הצעירים מאוד, בלאקברי היה הטלפון הסלולרי הכי מגניב בשכונה בתחילת האלף הנוכחי, עד בוא האייפון ב-2007. הסיפור המוצג בסרט אמיתי ברובו על אף שהוא נשמע תבניתי: משולש כוחות עסקי בו אף צד לא יכול בלי האחר, והמטרה של כולם היא ליצור מבנה של שניים נגד אחד. בתחילת הסיפור, השניים המחזיקים ידיים הם הגאון הטכנולוגי המופנם (ג׳יי ברושל) והמייסד-שותף ההיפי (בגילומו של הבמאי), שאחראי על הווי ובידור לא פחות מעל יחסי אנוש. שני המתכנתים נעדרי הבנה עסקית כפי שעולה מפגישותיהם בניסיון למכור מוצר מהפכני, אבל הם נקרים בדרכו של כריש מכירות (גלן האוורטון). יותר מאשר הוא מאמין בפרויקט, או בהם, הוא מזהה כאן הזדמנות כפולה: סוג חדש של מוצר הנודע בתחילה בתור ״טלפון ששולח אימייל״, וצמד שאפשר להסיט האחד נגד השני כדי לשנות את יחסי הכוחות במשולש המתהווה.

קריאת ערך הוויקיפדיה אחרי הצפייה (לא ניסיתי את הספר עליו מבוסס התסריט של ג׳ונסון ומתיו מילר) איששה עבורי שהסרט די נאמן להיסטוריה, אבל הייתה מהנה הרבה פחות מן הצפייה בסרט. אם כי אני מודה, בהתחלה חשבתי שזו בדיחה ואף שקלתי להפסיק. הסרט נראה דל מאוד, הדמויות משונות מדי, האירוע כולו צעקני ולא נעים. לוקח כמה דקות טובות להסתנכרן עם המתרחש, אך מרגע שזה קורה הסבלנות משתלמת והאנרגיה הביזארית של הסרט פשוט מדבקת. העליבות של הפתיחה מתגלה כסתירה נבונה למה שיקרה בהמשך, הטיקים האישיותיים של הדמויות הם מה שמקים או מפיל אותן לאורך היצירה, והפער בין אלו שעוברות תמורות מרחיקות לכת לבין אלו שלא פשוט עושה את הסרט בסופו של דבר.

מבלי לספיילר, המתח בין שני קודקודי המשולש שנראה כאילו ציוות שלהם אינו אפשרי, הוא שטוען את היצירה בעוד רובד ביקורתי כלפי הסיפור שהיא מספרת. הסיום המוחץ חוזר אל מי שנדמה כגיבור היצירה, ולא רק מהדהד שוב את ״הרשת החברתית״ אלא שבר את ליבי באופן שהסרט המקורי הצליח רק בתיאוריה. כלומר בטקסטים של אחרים שקראתי. ב״בלאקברי״ ממש חשתי זאת על בשרי והעובדה שזה קרה אחרי כשעתיים של קומדיה כאילו אגבית, לגמרי תזזיתית ומלאת שליליות שאמורה לנכר, רק מעצימה את ההישג. אז בפעם הבאה שתרצו להתלונן או להלל איזה פיצ׳ר חדש ברשת חברתית, לצורך הדוגמה, נסו לא להעניק את מלוא הקרדיט למייסד או המנכ״ל המכהן. הרי יש לנו, לאנושות, נטייה לדבר בפמיליאריות גם סביב כל מיני המצאות טכנולוגיות. בפועל, אין לנו מושג מי הם באמת האנשים מאחורי המוצרים, כפי שקל לשכוח שגם הם סתם בני אדם ממש כמונו וחלקם עלובים מאוד. אגזים ואומר, אולי לא כדאי ליצור אודותם כל-כך הרבה סרטים.