״דוגי סטייל״ (Strays), סקירה

סרטי "דברים שבדרך כל לא מדברים – מדברים" הם ז'אנר די נפוץ. אפילו לפני ש"צעצוע של סיפור" קבע סוג של סנדרט חדש בז'אנר, אם לא רוצים לתת ל"תראו מי מדבר" (Look Who's Talking) את הקרדיט. למי שלא זוכר את סדרת הסרטים השנייה שהזכרתי, אציין כי אחרי שני סרטים בהם מי שדיבר היו תינוקות, בסרט השלישי הכלבים היו אלו שדיברו. ודומני כי הם לא הכלבים המדברים היחידים בתולדות הקולנוע. מכיוון שלרוב סרטי "דברים שבדרך כל לא מדברים – מדברים" פונים לילדים, השילוב של חיית המחמד האהובה הוא טבעי. לכן זה גם טבעי כי הקולנוע יפנה לכלבים גם בווריאציה למבוגרים על הז'אנר – סרטים בהם חפצים או חיות מתעוררים לחיים או מביעים את המחשבות שלהם באנגלית, אבל עם תכנים שלא הולמים לכל המשפחה ולמעשה מיועדים למבוגרים בלבד. למשל "מסיבת נקניקיות", או "טד". דומה כי מבחינת ההיכרות של הציבור עם התת-ז'אנר הזה, מקומו של הסרט "דוגי סטייל" מובטח – יש בו כלבים חמודים, הם אומרים דברים גסים.

זה המקום לציין כי השם המקורי של הסרט, ״Strays״, פחות גס מהשם של הסרט בישראל ופירושו רק כלבים משוטטים. לפני שבאים במחמאות למפיצים המקומיים על שם שמסנן מראש את הקהל היעד או להבדיל זועמים עליהם על שם שקצת מביך להגיד בכל רם או לכתוב, יש לציין שלא רק ש"דוגי סטייל" הוא מילולית לא שם עברי, הוא לא רעיון בלעדי של ההפצה בארץ, אלא שם בינלאומי נוסף של הסרט. בהרבה מדינות באירופה תמצאו אותו בשם הזה ובצרפת "בקסטריט דוגס" (חשבתי שראוי לציין). כך שהמבוכה וסינון הקהל אינן נחלת ישראל בלבד. דומני כי השם הזה מסנן מהסרט לא רק ילדים, אלא גם חלק ניכר מן הקהל המבוגר. כי סרט בשם "דוגי סטייל" הוא לא רק קומדיה, אלא קומדיה המתענגת על הגסות שלה, שלא לומר נהנית לא מעט מלצחוק על דברים רק כי הם גסים. לא עשיתי מחקר מדויק בנושא, אך להערכתי אנשים נוטים להתחבר לסוג ההומור הזה בגילים צעירים יותר.

על מנת לסחוף גם קהל שלא צוחק רק מעצם הגסות, צריך לגייס למשימת העבודה על הסרט אנשים מוכשרים שיקנו לו רובד נוסף. על פניו, הצוות שמאחורי הסרט הנידון מתאים למשימה. בין מפיקיו נמצאים פיל לורד וכריסטופר מילר, צמד שנהיה בעשור האחרון למותג בגלל היכולת שלו להפוך גם דברים שנשמעים גנריים לכאלו עם לב ותחושה מקורית. בהתחשב בכך שזה הסרט השלישי שלהם כמפיקים בשנת 2023 (לא כולל עוד שתי סדרות טלוויזיה), ושלפי כל הדיווחים הם מעורבים מאוד בהחלטות היצירתיות בכל הפקה, עולה התחושה כי ייתכן והם לא מקנים לכל פרויקט את אותה תשומת לב.
אבל גם אם השם שלהם לא היה על המוצר הזה, עדיין יש בו הרבה כישרון קומי. על התסריט חתום דן פרולט ("חוליגן אמריקאי") ועל הבימוי הופקד ג'וש גרינבאום, מי שביים את אחת מן הקומדיות הכי טובות של השנים האחרונות, "בארב וסטאר". גם צוות המדבבים הוא איכותי ובכל זאת התחושה היא שלתוצאה הסופית אין את הערך המוסף הנדרש. חסר איזה יסוד שירומם את הסרט מעבר למידת הצלחה שנעה סביב היכולת של הצופה להתחבר להומור, או לסבול את העבודה שפרט להרבה בדיחות על סקס, הסרט גם עוסק לא מעט בהפרשות. ואין צורך לכתוב בצורה מעודנת על סרט שתכליתו לוותר על העידון: הסרט הזה שם הרבה חרא על המסך. זה יכול להיות לא נעים. יש אנשים שחוסר הנעימות הזו גורם להם להגברת אפקט הצחוק, אבל עבור אחרים זה מרתיע ושאר הסרט צריך להצדיק את זה.

זה בכל זאת סרט שלורד ומילר מעורבים בו, וככזה הוא לא עוסק רק בהומור או בפירוט הז'אנר בו הוא נעזר, אלא גם מנסה לרגש. ייתכן והפער בין הניסיון לרגש לניסיון להיות פרועים ואנרכיסטיים בהומור הוא מה שמכשיל את הסרט. שכן, הצהרת הכוונות היא ביקורתית כלפי החברה ומבטיחה עולם פרוע וחסר שליטה בו כלב יוצא למסע לשוב הביתה (כמקובל בקולנוע) במטרה לאכול את איבר המין של הבעלים שלו (פחות נפוץ). הכותרת המקורית מכריזה על הכלבים כמשוטטים, כלומר לא צריכים את הקשר הישיר עם בני אדם. מאידך, זה כמובן סרט על יצירת קשרים חברתיים ותמיכה רגשית שחשובה יותר מכל גסות. הדבר בסופו של דבר מתנגש עם השאיפות הפרועות יותר של הסרט, אם כי ייתכן וזה בכוונה.

הגיבור הוא רג'י, כלב המדבר בקולו של ויל פארל. השחקן מופיע הקיץ בתפקיד משנה גם בסרט "ברבי" ומעניין לציין כי השורה הראשונה שהוא אומר בסרט מזכירה מאוד את הפתיחה של הסרט המצליח והמוצלח יותר: "היום הולך להיות היום הכי טוב אי פעם, כמו כל יום". רג'י, כדרכם של כלבי מחמד, נאמן לבעלים שלו וסבור כי מדובר באדם טוב ותומך. אלא שהבעלים שלו הוא דאג (ויל פורטה) בטלן ששמר על הכלב על מנת להתנקם באקסית שלו. הוא די מנסה להתעלם מרג'י, ואם אי אפשר להתעלם אז להתעלל. וכשזה לא עובד, לנסות לנטוש אותו רחוק המבית. מכיוון שאפילו זה לא עובד בסביבת העיירה הקטנה בה דאג חי, עד שיגרשו אותו, הוא מותיר את רג'י באזור מפוקפק בעיר גדולה – ונוסע.

רג'י מתחבר עם כלב רחוב בשם באג (ג'יימי פוקס) המלמד אותו את עובדות החיים: רג'י ננטש, דאג היה בעלים מתעלל, רג'י הוא כעת כלב משוטט וזה לא בהכרח גרוע, שכן יש לו את באג בתור מדריך. רג'י מלא בזעם על האשליה בה הוא חי עד אותו רגע, אחרי שהוא למד את טעם העולם האמתי והוא נחוש לחזור ולנקום, בצורה שכבר ציינתי. לכן הוא יוצא למסע בעזרת חבורת כלבים חדשה בהובלת באג. החבורה כוללת גם שני כלבים גדולים יותר מרג׳י ובאג: מגי (איילה פישר), בעלת חוש הריח המצויין גם יחסית לכלבים, והאנטר (רנדל פארק), שאומן להיות כלב משטרה אך מערכת הרווחה מצאה לו מטרה אחרת. יש לציין כי למרות שם הסרט, מגי והאנטר אינם כלבים משוטטים בתחילת העלילה ולמעשה הם סוג של בורחים על מנת להצטרף למסע. כמו כן, הם מאוהבים זו בזה ופוחדים לחשוף את הרגשות שלהם, בתוך סרט שלא פוחד מגסויות בצורה ישירה.

עוד בדומה ל"ברבי", זה סרט שמתמש בתודעה המוגבלת של הגיבור על מנת לומר משהו על הטבע הבעייתי של העולם, ועל מצב לא שיווני במערכת יחסים. במקרה הזה, מערכת של בעלות על יצורים חיים. למרות כל השפה הגסה וההבטחה לתלישת איבר מין באמצעות נגיסה, בסופו של דבר "דוגי סטייל" הוא סרט שדי מאשר את המצב הקיים. משמע, הכלבים לרוב ממשים את עצמם כחיות מחמד של בני אדם והדבר לו הם ראויים הוא המילים "כלב טוב". אם כי הסרט גם מותיר את האופציה של שמיעת המילים לצד חיים בלי בעלים רשמיים והנאה מן המעמד של כלב משוטט. זה לא בהכרח רע, זה רק הופך את ההיבט הרגשי של הסרט לפחות מעמיק או יוצא דופן. בהחלט אפשר להתרגש בכמה סצנות, אבל דומה כי חסרה בהן תנופה או אמונה של ממש בעולם הרגשי של הכלבים ושל בני אדם. זאת כאשר בני אדם עמם אנו אמורים להזדהות בסרט מופיעים בשלב די מאוחר, שלא לומר באמצע המערכה האחרונה.

ההופעות המרכזיות בסרט הם של הכלבים עצמם, ויש לציין כי ההחלטה להשתמש בכלבים מאולפים כן מקנה לסרט תחושה של עגינה במציאות. ניכר כי יש לחלק מן הכלבים יש נוכחות מרשימה גם כשחקנים, אם כי הכלב הראשי אינו מן המצטיינים בעיניי. ההחלטה הזו והיחס המתקבל על הדעת לחיות על הסט גם מייצרת מעברים מורגשים בסרט, בין הצילום הנטורליסטי של הכלבים לסצנות שנעשה בהן שימוש באפקטים על מנת לייצר חלק מן ההתרחשויות היותר פרועות. המעברים הללו הם לפרקים מעט חדים מדי בשינוי הטון, אף כי מראש מדובר בסרט אבסורדי וסוריאליסטי.

כל זה מותיר אותנו עם סרט שקם ונופל על ההומור, וזה כבר עניין אישי. עבורי, ההומור למבוגרים בלבד בסרט לרוב גרם יותר חוסר נחת מאשר צחוק, גם בגלל שלא תמיד היה ניסיון לצרף בדיחה של ממש לשבירת הציפיות מכלבים מדברים. מה שעבד עבורי קצת יותר טוב הוא חלק מן הבדיחות על האופי הכללי של כלבים/ התנהגות של כלבים/ סטריאוטיפים על החיה המוכרת. זה כולל הסברים לפעולות כמו חפירה באדמה או יחס למה שהסרט מכנה "השטן בשמיים", גם בשילוב בין התנהגות הכלבים לגסויות היו כמה בדיחות שהצליחו יותר. אבל זה לא היה מספיק על מנת לסחוף אותי לאורך כל הסרט או לכפר על המבוכה בקטעים אחרים. למרות שבעיניי וכמכלול, "דוגי סטייל" הוא לא סרט מביך או רע במיוחד בשום שלב. הוא פשוט לא ממש את הפוטנציאל המלא שלו ונותר די בינוני, אם כי מי שיתחבר יותר להומור יהנה גם מן ההביטים אחרים.