פסטיבל ירושלים 2023: "תיאטרון המחשבה", "אלוהי", "לקראת תערוכה", "סיסי ואני"

אחרי שנדד וצילם סרטים בכל יבשת בכדור הארץ, בשנים האחרונות ורנר הרצוג משלב יותר יותר שיחות עם מדענים בסרטיו, לכאורה בניסיון להגדיר לעצמו את מהות הטבע והמהות באדם. מן הבחינה הזו, ״תיאטרון המחשבה״ הוא המשך ישיר לסרטיו האחרונים של הרצוג, שכן רובו המכריע מורכב משיחות עם מדענים, באופן ספיצפי חוקרי מוח העובדים על פיתוחים טכנולוגיים שמאפשרים לא רק להבין כיצד עובד מוח של חיות שונות, אלא גם לשחזר פעילות של המוח ואולי גם לשלוט בה. קידמה שמייצרת אפשרויות נהדרות ברפואה, אך גם יוצרת שורה של בעיות אתיות ופילוסופיות. כולל שאלה על תפקיד האמנות, בעולם בו ניתן היה אולי לנבא מראש סיפורים או לבודד את החלקים האפקטיביים ביצירה.

כדרכו, הרצוג חוקר כל נושא בשילוב של עניין, התפעלות וחשש, אבל בסרט הזה המגע שלו כיוצר ניצב כמעט כמו התרסה לנושא: הוא שואל שאלות שלא ניתן לנבא, מייצר חיבורים שרק הוא מסוגל לייצר; כל מה שהמדען הראשי של IBM נשאל זה על משמעות הדייג בחייו, בעוד זוכה פרס נובל נשאל על תחום שלא קשור ישירות למחקרו. הקולנוע של אלכסנדר דובשנקו זוכה למחווה וגיבור של סרט תיעודי מצליח (לא של הרצוג) מגיע להופעות אורח. לא תמיד ניתן להבין את כל המדע (והרצוג מתייחס לכך) ובהחלט ניתן היה לוותר על כמה רעיונות מטעמי אורך, אבל הסרט הוא הוכחה שאף אחד לא יוצר סרטים כמו ורנר הרצוג, גם בסרטים היותר ישירים ופשוטים שלו. בלי המצאות חזותיות אבל עם מלא חדוות יצירה, תאוות ידע וכבוד לנושא ולצופים.

הקרנות נוספות:
שלישי | 18.07.23 | 13:00 | סינמטק 3
שישי | 21.07.23 | 16:00 | סינמטק 2

אלוהי
Divinity

סרטו של אדי אלקזר האמריקאי (בהפקת סטיבן סודרברג) הוא מצד אחד צפייה משלימה הגיונית אחרי ״תיאטרון המחשבה״ שכן הוא עוסק ברעיונות הנוגעים לטבע הקיום ויש בו אפשרות של מעבר לשלבים הבאים באבולוציה, ועוד רעיונות מד״ב. אבל מהרבה בחינות אחרות, הוא לא משלים לשום סרט ולא דומה לאף סרט אחר בפסטיבל. זהו סרט שהוא מחווה לסרטי-B ישנים ולא פחות מכך לקולנוע ניסיוני, עם קטעים של פיתוח גוף, עיוות גוף, פרסומות והדמייה של משחקי מחשב. כל זה בסרט שהוא מיושן ועתידני במקביל. סרט עם רעיונות רציניים שלפעמים מתייחס לעצמו כאל בדיחה, סרט בעל שפה חזותית מגובשת הנראית יפהפה ומכוערת, לפרקים בו זמנית. סרט שלעתים התיש אותי, לעתיים ריתק אותי ואני עדיין לא בטוח עד כמה הוא מעמיק והאם אני ממליץ עליו ולמי, פרט לכך שהוא חוויה מיוחדת.

יש גם עלילה, המתחילה עם מדען המנסה לפתח חומר המונע הזדקנות. כמה עשורים מאוחר יותר, בנו מצליח לסיים את המחקר ומתחיל לשווק את שיקוי הפלא, אבל יש לכל מחיר גם מבחינה אתית וגם בכל הקשור לערעור אפשרי של המערכת האקולוגית, המגיבה דרך שני אחים שהם לא בדיוק אנושיים. מה זה בדיוק אנושי הוא נושא שעובר ערעור בסרט, כאשר במקביל לעלילה יש גם דגש על המימיד הגופני, כולל הרבה פיתוח גוף, מין, בני אדם שמפסיקים להיראות כמו בני אדם, ויצורים לא אנושיים בחזות אנושית. הסרט קצת מזכיר בסגנון את ״ראש מחק״ של דיוויד לינץ׳, אבל הוא סרט חצות מסוג מעט שונה.

הקרנה נוספת:
שישי | 21.07.23 | 14:00 | סינמטק 2

לקראת תערוכה
Showing Up

סרטה החדש של קלי רייכארדט הוא בו זמנית חריגה מן הסגנון הרגיל שלה והמשך טבעי שלו. מצד אחר, ייתכן וכבר בדקות הפתיחה שלו יש יותר דמויות מכל יתר הסרטים שלה יחד. גם מינון הבדיחות (כאלו שמבינים מיד שהן בדיחות) גבוה מן הרגיל. אבל ככל שהסרט נמשך הוא מוצא את דרכו לשוב לאלמנטים של צמצום, וגם דמויות שבהתחלה נראה כאילו הן פרודיה גסה או חד-מימדית, מקבלות לדעתי ובסופו של דבר מימדים נוספים. למשל, הכותרת האנגלית של הסרט כוללת משמעות כפולה: באופן הישיר, הכותרת מדברת על הגעה למקום, עם או בלי מחויבת לדבר. ברובד היותר סמלי, שגם נשמר במידה מסוימת במשמעות העברית, רייכארדט והשותף הקבוע שלה לתסריט ג'ון ריימונד מדברים על העלאת תערוכה (SHOW) כתהליך.

ליזי, המגולמת בידי מישל וויליאמס המשתפת פעולה בפעם רביעית עם הבמאית, היא אמנית המסיימת את הפסלים האחרונים לקראת תערוכת יחיד שהיא עומדת להעלות בגלריה קטנה בפורטלנד. במקביל, היא עובדת בבית ספר לאמנים בו למדה בעבר וכעת מבצעת בו שלל משימות, המביאות אותה במגע עם אמנים אחרים, חלקם מצליחים ממנה. מי שמצליחה יותר היא האמנית ג'ו (הונג צ'או) שדומה שהיא חברה של ליזי, אבל כרגע בעיקר בעלת הדירה שלה. כזו שלא מטפלת בהיעדר מים חמים בבית בו ליזי חיה, אבל אין לה זמן שכן היא עובדת לקראת פתיחה של תערוכה משלה. למעשה, שתי תערוכות. אחת מהן ממש במקום העבודה של ליזי, שלוחץ עבור הגיבורה גם כי הבוסית הקשוחה היא אמא שלה. לליזי יש גם צרות משפחתיות אחרות: אחיה לא מקפיד על שמירת קשר איתה או עם המציאות, ואביה (ג'אד הירש) שוב מארח בבית אנשים שהם כמעט זרים.

וויליאמס אולי זוכה במועמדויות לאוסקר ולאמי כאשר היא עובדת עם במאים אחרים, אולם אני סבור כי היא בשיאה עבור רייכארדט. בסרט זה, כמו בחלק משיתופי הפעולה הקודמים שלהן, הבמאית מתחברת היטב ליכולת של וויליאמס להביע ייאוש בצורה טבעית, לרוב בלי לעשות הרבה. ליזי עייפה, כועסת ומפגינה חוסר סבלנות כלפי אחרים במהלך השבוע בו מתרחשת העלילה. זה מובן בגלל הלחצים לקראת התערוכה, אבל בסופו של דבר מתקבל גם הרושם שיש לה צדדים קלילים יותר ברגעים אחרים, והיא כן נותנת מעצמה למען אחרים.

אף כי בכל יצירת אמנות יש מימד של יוהרה ואגו, הבחירה בסרט היא להתמקד באמנית המייצרת פסלים קטנים שדורשים גם שריפה במכבש, ואין לדעת מה תהיה התוצאה הסופית של השימוש בו. ניתן להקביל זאת אולי ליצירה הקולנועית של רייכארדט ושותפיה, היוצרים קולנוע קטן וצנוע יותר שמשהו בו יודע שהוא לא ממש מתחרה עם הזרם המרכזי, או אפילו עם האגף היותר פופולרי של הקולנוע העצמאי. אבל היופי בסרט הוא שליזי היא בשום מקרה לא אמנית כושלת: היא אמנית עובדת, לא מצליחה במיוחד אבל שורדת, ומוערכת גם בידי אנשים מצליחים יותר. אם בחלק הראשון של הסרט דומה כי הדמויות האחרות ובעיקר הדמות של ג'ו מוצגות כרדודות, הסרט מלא בהמשך ברגעים קטנים בהם כל דמות מבצעת אקט אוהב. אחרי הוצאת מתחים הדדית, ג'ו וליזי הן בעצם חברות ותיקות שאולי אפילו יכולות לשרוד השכרת דירה האחת לרעותה.

יחסית לסרטים אחרים של רייכארדט, הנוכחי די עמוס במוטיבים. אירוע מקרי של פציעה של יונה הופך בהדרגה ללב הסרט, או לעוד משימה עבור הגיבורה. אך הקצב בסרטי הבמאית הזו אף פעם לא מהיר מדי והוא נותן תשומת לב ליומיום ולמה שבמאים אחרים היו מוותרים עליו. היא שומרת על התכונה הזו שלה גם בסרט שלכאורה מנסה לעשות יותר, או נותן לג'אד הירש להשתולל עם האקסצנטריות של הדמות שלו. התוצאה היא אולי לא אחד מסרטיה הטובים ביותר של הבמאית, אבל יש בו את הרכיבים שהפכו אותה למיוחדת, וגם כמה רגעים של השראה קולנועית המוציאה הרבה ממעט. אם כי בניגוד למיטב סרטיה, יש בו גם כמה דברים שפחות עובדים, או פחות עבדו עבורי בצפייה הראשונה. זה עדיין משהו שלא כדאי לוותר עליו וייתכן שדווקא המקומות שפחות עובדים מבחינתי הם אלו שאולי יאפשרו הפעם לעוד קהל לגלות את היוצרת הנהדרת הזו.

הקרנות נוספות:
שני | 17.07.23 | 19:00 | לב סמדר
חמישי | 20.07.23 | 16:15 | סינמטק 1

סיסי ואני
Sisi & I

זוכרים ששנה שעברה הוצג בפסטיבל ולאחר מכן בקולנוע הסרט "קורסאז׳" שעסק בדמותה של הקסירית האוסטרית אליזבת', היא הנסיכה סיסי, תוך שילוב של מוזיקה ואלמנטים מודרניים לתוך העלילה ההיסטורית של המאה ה-19? אז הנה בא עוד סרט שעושה, לכאורה, את אותו הדבר. לכאורה, שכן כפי שהעידה אורחת הפסטיבל, הבמאית פראוקה פינסטרוולדר, היא לא ממש התעיינה בסיסי עצמה או במיתוס סביב דמותה, גם אם הציבה אותה בכותרת הסרט וכדמות השנייה הכי בולטת בו. הענין שלה הוא לא אשת המלוכה, אלא בנות הלוויה שלה, בנות אצולה בעצמן, ששירתו אותה בנאמנות אוהבת ועיוורת למרות גחמות ולמרות חברות שהייתה קרובה יותר התעללות. במילים אחרות: זוהי גרסת המאה ה-19 לתיאור של מערכת יחסים רעילה, הפעם מערכת יחסים כל-נשית שיש בה גם עניין מעמדי, אבל גם אהבה של ממש. לא ברור אם יש בה גוון כלשהו של תגמול, או החזרת אהבה מתמשכת.

הסרט מתרחש בשנות התשעים של המאה ה-19, משמע לקראת סוף חייה של הקיסרית הנודעת. הרוזנת אירמה (סנדרה הולר הנהדרת) נדחפת על ידי אמה להיות בת לוויה רשמית של סיסי (סוזן וולף), המצויה בנופש ממושך באי יווני. לצורך כך, אירמה נדרשת לעמוד במבחנים פיזיים, לשמור על המשקל שלה ולהשפיל את עצמה, גם אחרי שהיא לכאורה זוכה לאמון של המעסיקה שלה. למעשה, היא מעסיקה אותה בתור ידידה ושומרת גם נשים אחרות במעמד דומה, כולל ידידות שיש בה גם לפרקים גוונים לא אפלטוניים. זה המצב בפתיחה, ואף שהסרט עובר בין כמה מדינות ושלבים ביחסים של הנסיכה עם הקיסר פרנץ יוזף, הוא לא ממש משתנה. אירמה מתקרבת ומושפלת, עומדת על שלה ונדחקת הצידה, מאוהבת עד מעל לראשה ומוכנה אולי למות עבור סיסי, אבל גם פועלת נגדה מתוך זעם או קנאה.

הסרט מציג זאת עם הרבה אמצעים אנכרוניסטיים, כאמור. גם בביגוד ובעיקר בכל הנוגע לפסקול, במינון גבוה בהרבה מ"קורסאז׳". הוא גם עושה זאת עם לא מעט הומור ובמיטבו הסרט מצחיק לגמרי, ואז בין רגע עובר לקטע שובר לב עקב השפלה של אירמה. אולם, כמו סרטים רבים בתקופה האחרונה ובפסטיבל בפרט, הסרט פשוט ארוך מדי. לתחושתי, במקרה זה בלי הצדקה. לו הסרט היה קצר בחצי שעה בערך, הוא היה יכול להיות המרענן של הפסטיבל או של הקולנוע העכשווי בכלל. לא סרט גדול, אבל סרט שכיף להתענג עליו. באורך הנוכחי, הוא עוד סרט ראוי אך לא אחיד ברמתו.

הקרנה נוספת:
חמישי | 20.07.23 | 21:00 | לב סמדר