פסטיבל ירושלים 2023: "גולדה", "חסרונות", "והמלך אמר, איזו מכונה מופלאה"

אמש נפתח פסטיבל הקולנוע בירושלים בפעם ה-40 בתולדותיו. בטקס הפתיחה עצמו לא נכחתי, אבל בסרט הפתיחה צפיתי כבר בבוקר בהקרנה מוקדמת ועליו אכתוב בסקירה זו. התמונה בראש הפוסט היא כן מתוך הטקס, וצולמה בידי סיון פרג׳ בעת קבלת אות ההוקרה בידי השחקנית הלן מירן. זאת בנוסף לעוד סרט בו צפיתי בין פרסום פוסט ההמלצות לבין פתיחת הפסטיבל, וסרט שלישי לפוסט זה שהוקרן במקביל לסרט הפתיחה. למי שמצפה לדיווח על כמות יותר גדולה של סרטים, אל דאגה, הדיווחים שלי ושל יתר הכותבים באתר יגדלו בהמשך.

גולדה
Golda

"גולדה נותרה נערצת בעולם ושנויה במחלוקת בארצה". מילים אלו, או מילים בנוסח דומה, מופיעות בסיום הסרט ודומה כי הן סוג של הצהרה מצד היוצרים. הסרט נוטה לצד המעריץ את גולדה מאיר, ראש הממשלה הרביעית של ישראל, ומנסה לחשוף אותה כדמות הירואית לקהל בארץ וגם לגלות מחדש את דמותה כמנהיגה נשית לקהל בעולם, דווקא בתקופה בה דעת הקהל העולמית נוטה נגד ישראל. התסריטאי הבריטי של הסרט ניקולס מרטין, אף ערך במסיבת העיתונאים בירושלים השוואה בין גולדה מאיר (ילידת קייב) לנשיא אוקריאנה וולודימיר זלנסקי. בסרט עצמו זה נוכח באופן בו רואים כיצד מנהיגה בלי רקע צבאי מתנהלת בזמן מלחמה.

מרטין והבמאי הישראלי גיא נתיב בחרו לתאר את גולדה ואך ורק דרך אירוע מבודד בחייה מרובי האירועים והמחלוקות. האירוע שבמהלך חייה הפך אותה יותר מכל לשנויה במחלוקת בארץ: ההתנהלות לקראת ובמהלך מלחמת יום כיפור. זוהי בחירה תסריטאית מובנת שמובילה לסרט שמצליח להאיר את מאיר באור חדש וייחודי, אולם חלק מכוחו של הסרט נובע מכך שהוא מבודד רגע מחייה ולא ממש נוגע בהיבטים אחרים בתקופתה כראש ממשלה, שדומני כי נותרו אף הם במחולקת כיום. אבל זה לא דיון היסטורי במנהיגה בכללותה, זהו תיאור של אדם ברגע קשה בחייו ובהיסטוריה. ככזה, "גולדה" הוא סרט מרתק מכמה בחינות.

למעשה, זהו סרט מלחמה אשר נצמד ברובו למצב הנפשי של הגיבורה בתקופה כמעט בלתי אפשרית. גולדה (הלן מירן) מנהלת כראש ממשלה בזמן מלחמה המאיימת על עתיד המדינה, בעודה אישה יחידה בקרב מקבלי ההחלטות שהיא סומכת עליהם בלי הצדקה בחלק מן המקרים. כל זאת בשעה שהיא מקבלת בסתר טיפולים במחלת הסרטן, מה שלא מונע ממנה לעשן ללא הפסקה. עישון הסיגריות, כמו גם שתיית הקפה, מקבל הדגשה בסרט דרך עריכה מהירה וצילומי תקריב, כמו מיני "רקוויאם לחלום" בתוך הסרט. אך ״גולדה״ אינו סרט על נפילה או התמכרות, אלא סרט על אישה הנמצאת בשליטה גם כאשר גופה חלש וכל עולמה מתפרק.

נתיב וצוותו מעבירים היטב הן את תחושת המצוקה והאימה של גולדה, הן את הקוטן הפיזי שלה מול הסביבה, והן את היכולת שלה להעמיד פנים נחושות מול הצוות והציבור. זהו דיוקן של מנהיגות הנבנה מן הפער בין הפחד מן הגרוע מכל והיכולת לקבל החלטות. לא כל ההחלטה מתגלה כמוצדקת, אבל גולדה מוצגת כמי שיודעת לרסן את הרגשות של אנשי הצבא שהיא מאמינה שמבינים יותר במלחמה ומודיעין, והן כמי שמצטיינת בתחום שלה ומצליחה למעשה להכריע את המלחמה דרך קבלת סיוע אמריקאי. למרות שמזכיר המדינה, הנרי קיסינג'ר (לייב שרייבר), יודע כי כל סיוע לישראל עלול לסבך את ארצו.

הבמאי מבצע זאת מבלי לחשוש מלהשתמש במבע קולנועי מודגש ויצירתי בכל רגע נתון. לא רק צילומי תקריב רבים על סיגריות או חלקים מן הפנים של גולדה, אלא גם תנועות מצלמה מורכבות וסמליות, בחירה לא שגרתית בזווית צילום, בניית הקשרים דרך עריכה, ושימוש מוגבר במוזיקה ובאפקטים קוליים, הבולט גם דרך הרגעים בהם הוא בוחר להשתיק את הפסקול. זהו לא רק סרטו הכי שאפתני של נתיב מבחינת נושא העיסוק, זה הסרט הכי נועז שלו מבחינת ההתמדה בהצגת סגנון קולנועי אישי, הנצמד לנקודת המבט של הדמויות ויודע גם להעביר לקהל מידע על הסביבה הכללית בה הסרט מתרחש. זה לא קולנוע ריאלסטי, אבל במהותו הוא רוב הזמן הסרט משדר אמינות, גם אם דרך סימובליות.

חלק מן הסימבוליות טמון בכך שגולדה היא אישה מנהיגה בסביבה שעדיין הייתה בדומיננטיות גברית. מעניין בקשר זה שבעוד הגברים הישראלים המופיעים בסרט מגולמים בידי שחקנים ישראלים (המדברים אנגלית), יש בסרט סוג של אחווה נשית. שלוש הנשים הבולטות מגולמות בידי שחקניות זרות: הקשר הכי מהותי של גולדה הוא עם העוזרת האישית המאוד צמודה שלה, המגולמת בידי קאמי קוטן הצרפתייה, בעוד הדמות הנשית הבולטת הנוספת היא זו של קלדנית הקבינט, והיא מגולמת בידי אילי פירסי הבריטית. בעיקר דרך שתי הנשים הללו, הסרט מראה את הכאב שגולדה נושאת בתוכה ומקפידה להסגיר רק ברגעים בהם המבטים עליה מצומצמים.

לגבי הקאסט הגברי, יש לציין כי הסרט מצליח גם לבקר את אנשי הצבא לפרקים, על יהירות או כשלים, אבל הוא כמעט ולא הופך אותם לקריקטורה. זה נכון גם לגבי משה דיין (רמי הויברגר) שמוצג כאדם אכפתי אך יהיר שקרס נפשית,וגם לגבי דדו אלעזר (ליאור אשכנזי), שמוצג כמפקד נחוש אך גם כמי שלא תמיד יודע מה לעשות. הדמות היחידה שהרגישה לי רדודה בייצוג שלה בסרט היא זו של אריק שרון (אוהד קנולר), אבל זה נובע גם מכך שהוא לא מקבל זמן מסך, כיאה לסרט המתרחש בעורף ובחדרי הפיקוד ולא בחזית.

המקומות בהם הסרט מעט נופל הם בתיאורי הקרבות עצמם, בסוג של קבלה מזורזת דרך מכשירי הקשר של מספר התרחשויות רב. כאמור, זה לא סרט ריאליסטי, אך זה מעט צורם ודומה כי הדבר נעשה בעיקר על מנת להעביר אינפורמציה. אולם, העיקר הוא התגובה לקרבות ולצורת ההכרעה ולא הפתעות המלחמה עצמן. למעשה, ניתן לחוות את הסרט כמנותק מן הפוליטיקה של העבר וההווה, כלומר כמבט על דמות שמרגישה משבר פנימי מסויט, אבל גם מונעת כל הזמן מתחושת אחראיות כלפי אחרים ותחושת שייכות לאידיאל גדול יותר. הסרט מציג את גולדה כמנהיגה חזקה ובדרכו הוא אפוס קולנועי מרשים על מצב נפשי אפל בשעת משבר, אבל יש בו גם רגעי עדינות ולא מעט חוש הומור. זהו סרט שונה על הנהגת מלחמה וככזה הוא מצליח להצדיק את החיבה וההערצה לגיבורה שבו. קצת קשה לי לדון בדמותה מבלי להתייחס להחלטות שלה בנוגע לפלסטינים ולשטחים, או היחס למחאת הפנתרים השחורים, אבל זו לא המטרה של סרט זה.

חסרונות
Shortcomings

הקולנוע האסייתי-אמריקאי מצוי בנקודת פריחה. רק בפסטיבל הקולנוע הזה ניתן לצפות גם ב"חיים שלמים" ו"ילד אורז" עותרי השבחים, שינסו לשחזר בעונת הפרסים הקרובה את הצלחת "הכול בכל מקום בבת אחת". לצד סרטים אלו יש גם כמה קומדיות דוגמת "עשיר בהפתעה" שהחל את הפריחה, או "עוברות את הגבול" שעלה לאקרנים השבוע. "חסרונות" סרטם של הבמאי רנדל פארק והתסריטאי אדריאן טומין (שעיבד רומן גרפי פרי עטו), מתייחס ישירות ל"עשיר בהפתעה" בשילוב של הצדעה להכנסת המיעוט למרכז התרבות והעשייה הקולנועית, וזלזול מבחינת העולם המלאכותי של הקומדיה הרומנטית.

"חסרונות" הוא קומדיה רומנטית, או א-רומנטית, מסוג אחר: כזו המציגה דמויות ראשיות לא סימפטיות, אירוניה כלפי הרעיון של עושר ואושר לנצח, או מציאת בת זוג שהיא "אחת". הסרט גם מציג רצון להתאחד, למצוא קשר רגשי, גם אם באופן גלוי החיפוש הוא אחר מין. יתרה מכך, אין כל ניסיון לגרום לקהל לחבב את הדמות הראשית, גבר שהוא לא רק אנטי-גיבור, הוא גם אדם מאוד בעייתי. זה לא סרט שהמציא את הז'אנר ולמעשה משהו בסרט הזה נראה מוכר, מזכיר מאוד וקשור מאוד ליצירה של במאי אחד מסוים, כזה שלא אופנתי להתהדר בהשראה ממנו. אכתוב זאת במפורש: הגישה של הסרט לרומנטיקה, זוגיות וקולנוע קרובה לזו של וודי אלן. עם עדכון לשנות האלפיים, הבא לידי ביטוי ביחס לתקינות פוליטית ותיאור יותר חד משמעי לכך שקשר בין הגיבור לאישה, העובדת עבורו וצעירה ממנו בשנים רבות, הוא משהו שלא צריך להיות ולא יכול לעבוד.

הדמות הראשית בסרט היא זו של בן (ג'סטין ה. מין), מנהל בית קולנוע אמנותי באזור סן פרנסיסקו. בן הוא ממוצא יפני (אך משפחתו כבר כמה דורות בארה"ב) וזה גם המוצא של בת הזוג שלו, מיקו (אלי מאקי). בן נמשך יותר לנשים לבנות ובכלל דומה כי הזוגיות דועכת. מיקו מקבלת עבודה כמתמחה בניו יורק, עיר בה בן לא מעוניין לבקר. העזיבה שלה פותחת עבורו אופציות רומנטיות אחרות, על אחת בעייתית במיוחד כבר רמזתי. גם השנייה לא ממש נראית כמו זיווג משמיים, בעיקר בגלל שבן נותר די שטחי ויהיר. הדבר נכון גם לגבי הידידה הטובה שלו, אליס (שרי קולה) – לסבית, קוריאנית ודעתנית. למרות חוסר השלמות בחיים שלה, היא מנסה להצביע עבור בן על הבעיות שבבחירות שלו ובעיקר בהיעדר המודעות העצמית שלו.

בסופו של דבר, הסרט לוקח את בן ויתר הדמויות למסע שחלקו מערער את התפיסה שלהן וחלקו בלתי צפוי. גם אם יש בו רגעים של הבנה, אין בו שינוי מקצה על קצה באופן שגם הוא מהדהד דברים טובים מן הקולנוע של וודי אלן. אם להמשיך את השוואה, "חסרונות" לא קרוב לרמה של הסרטים הגדולים של אלן, אבל הוא טוב בהרבה מן התוצר של הבמאי הוותיק בעשורים האחרונים. הוא גם טוב במעט מן הרמה הממוצעת של הקומדיות האמריקאיות העכשוויות. הסרט חכם, שנון ויודע טוב מאוד מה הוא עושה. זה מספיק על מנת להותיר תחושה טובה, גם אם רוב הבדיחות בסרט יותר סבירות ממצחיקות. יש גם כמה רגעים מצחיקים באמת.

הקרנות נוספות:
שבת | 15.07.23 | 10:00 | סינמטק 3
שישי | 21.07.23 15:15 | סינמטק 3

והמלך אמר, איזו מכונה מופלאה
And the King Said, What A Fantastic Machine

סרטים המסווגים במשבצת הפרס על שם שנטל אקרמן יכולים להיות הפחות נגישים מבין סרטי הפסטיבל, עקב טבעם הניסיוני. אך לא תמיד זה המצב וסרטם של אקסל דניאלסון ומקסימיליאן ואן־ארטריק מוכיח זאת היטב: זה ללא ספק סרט-מסה שאפשר להקרין קטעים ממנו, או את כולו, במבוא ללימודי מדיה או תקשורת; אבל זו גם יצירה נגישה ומצחיקה, והחשש שלי מזרם קהל שינטוש התבדה לחלוטין. גם רכישת הסרט בידי קולנוע לב נראית הגיונית אחרי הצפייה בו (למרות שהסרט לא בהכרח יופץ). הסרט מבדר והוא לא רק שיעור בהיסטוריה או הרהור על המדיום.

הסרט מתחיל בשיעור מזורז מאוד בתולדות הצילום: מגילוי התופעה של הקמרה אובסקורה (תחילה בידי אישה מודרנית שחדרה הופך לתא אפל במקרה), דרך היכולת ללכוד תמונות בצילום, המעבר לתמונות נעות ואז לקולנוע. הטלוויזיה, האינטרנט והאפליקציות יגיעו מאוחר יותר בסרט. עיקר היצירה מורכב ממונטז' ארוך של דימויים שונים המופצים ברשת או בתקשורת, ומחשבות על הקשר בין הצילום, מה שהוא חושף ומה שהוא לא חושף, לבין הקהל. חלק ניכר מן הצילומים בסרט מוכרים, שכן בכוונה מדובר בדוגמאות מייצגות. אבל הפרשנות של הבמאים לרוב מבדרת ולפעמים מעמידה דברים בקונטסנט מעניין. באותה נשימה, רוב הטענות שלהם לא בהכרח מקוריות, רק השילוב המייצר סוג של קסם ומנגיש תפיסות של מחקר על הדימוי לקהל הצורך את הדימוי.

חלק מן הזמן, דומה כי הבמאים מעט מתנשאים בכוונה, או שלא בכוונה, על צרכני הדימויים או מייצרי הדימויים. לפעמים מדובר בביקורת נחוצה נגד סכנות המדיום, אך לעתים הבמאים בוחרים במטרה קלה או בדוגמא בנאלית. למשל: מונטאז' המחבר בין היטלר, סטלין, טראמפ ופוטין, הוא כבר מזמן לא הברקה מקורית. גם לא תהייה על החיקוי של קטעי וידאו אלימים, או על הצלחה של קטעים בהם אדם משפיל את עצמו. זה לא אומר שהטענות המובאות בסרט לא נכונות, להיפך. אבל כמו קטעי הסרטים שהוא מתאר, גם הסרט עצמו מציג תמונה דמגוגית ולא מלאה. ואני לא בטוח שיש בו מימד של מודעות עצמית, או חשיבה מחדש שנחוצה בחלק מן הדברים שהוא מעלה. אני מצאתי את הסרט מהנה אך לא מבריק, אבל ייתכן והוא שער כניסה טוב לעולם של סרטי המסה.

הקרנות נוספות:
שבת | 15.07.23 | 17:00 | סינמטק 4
שני | 17.07.23 | 22:15 | סינמטק 4