״משהו ממני״, סקירה

בלט, בדומה לכל אמנות, הוא נושא מפתה לעיסוק קולנועי. האמנות עצמה מהווה מוקד משיכה גם למי שבקיא בתחום ובעיקר למי שרוצה לטעום מעט מן האווירה והיצירה, אך מעדיף את הדרמה הנגישה יותר של הקולנוע המסחרי מאשר צפייה במופע מחול שלם. כמובן, סרטי בלט יכולים לתפוס כיוונים שונים ולהשתלב עם כל ז'אנר, מקומדיה ועד אימה (שם נמצאים רוב סרטי הבלט העלילתיים הזכורים לי). אולם, דומה כי יש נטייה לשילוב בין המחול למלודרמה, גם בגלל שלדים נראטיביים דומים בין מופעי המחול והסרטים, המדגישים סצנות של סערה רגשית מוקצנת על פני הגיון פנימי. הסרט ההולנדי החדש "משהו ממני" (Piece of My Heart) מתאים לתבנית הזו. את הסרט ביימה דנה נחושתן הישראלית-הולנדית, על פי תסריט של רוּס אווהאנד. הסיפור שהוא מספר מתמקד במערכת יחסים בין שתי רקדניות לאורך תקופה ארוכה ומרובת תפניות.

עלילת הסרט מתרחשת לאורך שנות השבעים ומתחילה בבית ספר תיכון יוקרתי למחול. אירמה (איליין מיירינק) היא התלמידה המצטיינת במקום ואולגה (רוס אנגלברט) עוברת ללמוד שם באמצע השנה. זאת אחרי שלכדה את תשומת הלב של המנהלת, חרף סגנון גולמי ומבנה גוף שעדיין לא תואם את הסטנדרט הגבוה והלא בריא בתחום. החלק המתרחש בבית הספר הוא הטוב ביותר בסרט בעיניי. אולגה מחפשת להתקרב לאירמה, אך דומה כי זו תחילה מזלזלת בה ופשוט לא אומרת לה מילה במשך מספר סצנות. בחירה שהופכת את מערכת היחסים לכזו המבוססת על סוג של מחול בין מבטים, גם כאשר הן רוקדת בפועל וגם כאשר לא. יש ביניהן דינמיקה המורכבת מסתירות: אירמה מנוסה יותר, אך אולגה היא זו המגיעה ממעמד יותר גבוה. כל אחת מן הרקדניות גם סובלת מיחס בעייתי אחר להורים: אביה של אולגה משגיח עליה בצורה הדוקה מדי, בעוד אירמה גדלה ללא אם ובתור מתבגרת היא מטפלת יותר באביה מאשר הוא מטפל בה.

אין שום דבר מעודן בעיצוב הדמויות בסרט, אבל היוצרת מצליחה בחלקו הראשון להתגבר על כך דרך סיטואציות המאפשרות חיבור לדמויות, ועשייה קולנועית המאמצת את מקרי הקיצון ואת ההדגשה הלא-ריאלסטית על פני הרגש. הדבר בולט במיוחד בסצנה בה אירמה מבינה כי אולגה מתחילה להיות רקדנית בולטת, דבר הנעשה דרך שילוב בין המבט האישי ומשחק עם מרכיבי הפסקול. ברגע מסוים, לליווי המוזיקלי הדיאגטי של פסנתר בסצנה מצטרפת תזמורת, שלא קיימת בעולם הסרט. הדבר מתחבר למה שהופך למוטיב מרכזי: אירמה היא אולי הרקדנית שעובדת קשה ומדויק יותר, אבל לאולגה יש את הכישרון הלא-מוגדר שעשוי להפוך אותה לכוכבת, למשהו מיוחד באמת. בסצנה זו ובמספר רגעים נוספים, הבימוי של נחושתן מצליח להעביר את התחושה הזו. הבעיה היא כאשר ההופעה של אנגלברט, הן כרקדנית והן כשחקנית, לא מספקת את אותה תחושה. מכיוון שהכישרון הייחודי הופך לזרז עבור כמה וכמה מהלכי עלילה, הבעיה הופכת למהותית.

יש לציין כי כמות העלילה בסרט גדולה. במידה מסוימת ניתן היה להאט את הקצב ולהישאר בתיכון לכל אורך היצירה, אך בסופו של דבר חלק זה של הסרט הוא סוג של פרולוג לעיקר העלילה, שעוקבת אחרי שתי הגיבורות כחלק מלהקת הבלט הממלכתית של הולנד. גם שם יש הרבה עלילה: השתיים מתרחקות עקב קנאה, מתקרבות בחזרה, זוכות לתהילה, ומסתנוורות ממנה באורח מסוכן. דומה כי הסרט מסמן וי על כל מהלך עלילתי קלישאתי שיכול להתרחש בקרב שתי חברות בלהקת מחול, באופן דומה לכך שהוא מראה קטעים קצרים מעבודה על מופעי הבלט הידועים ביותר, מ"כרמן" ועד "אגם הברבורים". קשה לדחוס את כל זה בסרט של שעתיים והתסריט פשוט מדלג על פרקי זמן ארוכים, בלי להתריע על כך. חלק מן המעברים בין האירועים השונים מנצלים היטב את אלמנט ההפתעה שבמעברי הזמן, אך במקרים רבים דומה כי אין די זמן לכל התרחשות.

בכל פעם שהסרט מאט את הקצב, הוא מרוויח. בעיקר באירועים שלא מתרחשים סביב מופעי הבלט. באופן מוזר, קטעי הריקוד הטובים בסרט הם לא המופעים שאמורים להיות המיטב של האמנות, אלא קטעי ריקוד בהם הנשים מבלות. שם, אופנת שנות השבעים משתלטת על הסרט והיא מטבעה מעניינת חזותית יותר מלבוש הבלט המסורתי. הדבר קשור גם למתח הקיים בין השחרור התרבותי והאדרת הביטוי האישי שמאפיין את התקופה, לבין השמרנות של הבלט המצפה מנשים להתנהג ולרקוד בהתאם. רובד זה נאמר בסרט בצורה ישירה, אך הדיון בו אפקטיבי יותר כאשר הוא נרמז. זה קורה אבל לא קורה מספיק, ונושא זה הוא רק אחד מן הנושאים הרבים בהם נוגע הסרט. יש גם התמודדות עם קנאה, יחסי הורים-ילדים, התמכרות, הקרבה למען האמנות והחברות, ניסיון לשלב חיים פרטיים בתוך עבודה קשה כאמנית. ייתכן וניתן לעסוק בכל הנושאים הללו בסרט אחד, אך דומה כי הסרט לא סומך על הקהל לגבי הבלטה של כל היבט. פעמים רבות מדי דברים פשוט נאמרים בצורה ישירה בדיאלוג. 

ברגעים אחרים, החלטות בימוי מעניינות מייצרות מורכבות המרוממת את התסריט, תוך הבנה כי אימוץ קלישאות ההקצנה הוא הכרחי. ברגעים אלו, היצירה מצליחה לרגש. ברגעים אחרים, אותה שפה קיצונית מייצרת דווקא ניכור וריחוק, כי בסופו של דבר יש מעט מדי אמינות להיאחז בה ופחות מדי עוצמה בריקוד. ההופעה של שתי השחקניות הראשיות הייתה יכולה לרומם אף היא את היצירה, אך שתיהן נטולות ניסיון קולנועי וזה ניכר. למרות הכימיה ביניהם והתחושה כי לשתיהן יש רגעים מוצלחים, יש משהו לא אחיד ברמתו בהופעה הכללית של כל אחת מהן. "משהו ממני" הוא לא סרט נטול עניין והוא יכול לעבוד כצפייה קלילה עם התאמת ציפיות. אבל דווקא בגלל שיש בו כמה סצנות טובות יותר, התחושה בסיום היא של פספוס, כאשר בכל מקום בו הסרט היה יכול להעמיק הוא עובר מהר לעיסוק רדוד בנושא אחר.