״הבית שלנו״ (Return to Dust), סקירה

בפסטיבל חיפה האחרון הוצג הסרט עטור מפרסים מבוליביה בשם "הבית שלנו" (Utama) – סרט על זוג מבוגר שמנסה לשמור על אורח חיים לו הורגל, בסביבה משתנה שרוב תשוביה נטשו. חלפו כמה חודשים והנה עולה למסכים סרט סיני שזוכה לאותה כותרת עברית, וניתן לומר כי תיאור העלילה הקצר שנתתי מתאים גם לו. אולם, מדובר בסרטים שיש גם הרבה הבדלים בנרטיב שלהם וגם בסגנון ויש לציין כי אין דמיון בין השמות המקוריים. "הבית שלנו" הסיני נקרא באנגלית ״Return to Dust״ ובמנדרינית הכותרת בכלל עוסקת בהשפלה, אך יש גם היגיון בשם העברי שנבחר. רק חבל על הסמיכות המבלבלת לסרט אחר, זה העניין. חבל גם כי דומני כי בעוד נציג בוליביה לאוסקר בקטגוריית הסרט הבינלאומי וזוכה פרס חבר השופטים של התחרות העולמית בסאנדנס, הוא אולי סרט מרשים יותר בצילום שלו, בכל הנוגע לעלילה הסרט הסיני הטרי לא רק מרגש יותר, אלא גם מעניין יותר. למרות שהוא לא נטול פגמים.

הסרט, שביים לי רויג'ון, הוא בבסיסו סיפור אהבה נוגע ללב בין שני אנשים דחויים. מא יוטי הוא הגבר והוא מכונה "האח הרביעי". ייתכן והוא מספיק מבוגר על מנת להיות בחיים בתקופה בה להיות אח רביעי היה דבר חוקי בצפון סין. שני אחיו הבכורים כבר נפטרו ואחיו השלישי רוצה לחתן את ילדיו, אבל לפי המסורת הדור הקודם של המשפחה צריך להתחתן. לצורך כך משדכים למא יוטי את קאו גיונג, אישה לא מאוד צעירה שיהיה קשה למצוא שידוך גם עבורה: היא לא יכולה ללדת, סובלת מצליעה, ולא שולטת על שלפוחית השתן שלה, בעיקר במצבי לחץ. ייתכן והדבר קשור לכך כי אחיה התעלל בה פיזית במהלך רוב חייה. אחרי סצנה קצרה בה מארגנים את השידוך עבור השניים, מגיע הרגע הטוב בסרט: צילום חתונה בה שני הגיבורים בקושי מסוגלים להביט זה על זו. זוהי סצנה פשוטה, אנושית ויעילה, המלמדת הרבה על הדמויות ובונה היטב את הסיפור האיטי של האהבה הנרקמת אחרי חתונה, סיפור שיהפוך להיות הרובד המעניין של היצירה כולה.

לסרט יש גם רובד אחר, פוליטי. רובד שבגללו הסרט עורר את זעם הממשל בסין ואחרי שחרורו. הוא הוסר משירותי הסטרימינג ולא ניתן להזכיר אותו ברשתות החבריות במולדתו. הזוג חי תחילה בבית שננטש על ידי דיירו ולאחר מכן בונה בצורה די יעילה בית חדש מעפר, בהתאם לכותרת האנגלית של הסרט. אלא שסין עוברת תהליך של תיעוש ומעבר לערים, והממשל רוצה להעניק גם לזוג הזה חיים טובים יותר. חיים שהם לא ממש מעוניינים בהם. לא רק הבית שהם בונים עומד במבחן, אלא כל הקיום שלהם ושל אנשים שדומים להם במקצוע.

כפי שציינתי, הם דחויים חברתית עוד משלב מוקדם יותר, בלי קשר לבחירה באורח החיים. הרובד הזה של הסרט מועבר בצורה שהיא לפרקים בוטה מדי, אך דומה כי היא הכרחית. למעשה, הסרט מדגיש כל הזמן את שני הרבדים: הסיפור האישי והסיפור הפוליטי. לכאורה הגיבורים הם משולי החברה, אך הסרט גם כולל רובד סימבולי המצביע על החשיבות שלהם: מא יוטי הוא בעל סוג דם נדיר והוא נדרש לתרום את דמו לעשיר המקומי. אותו עשיר, אגב, לא משלם את ההתייחבות שלו כלפי החקלאים שעיבדו את האדמה שלו, ברובד פוליטי נוסף.

הסרט מבצע את האמור לעיל דרך שילוב של שני סגנונות קולנועיים שונים. מצד אחד, קולנוע איטי המתאר עבודה חקלאית ועבודת בנייה תוך מבט על הפעולת עצמם. מצד שני, עלילה מלודרמטית הכוללת גם ויכוח קשה בין בני הזוג ועוד אירועים מסעירים בחיי הזוג וסביבם. השילוב הזה לא מאפשר לסרט להיות קולנוע איטי עד הסוף, ולכן ייתכן והקצב שלו פגום מעט ולא מרומם את ההיסחפות אחרי המלודרמה. זו שמצידה יש בה משהו אפקטיבי רוב הזמן, כולל במקומות בהם היא הולכת לכיוונים סמליים מדי או מופרכים, ובהחלט יש כאלו.

לפרקים, ״הבית שלנו״ סובל מתסמונת הסרט שמגיע מן העולם העני והמתפתח אך המיועד לקהל בורגני בתרבויות אחרות. כאשר במקרה זה, באופן מילולי לא ניתן לצפות בסרט באזורים בו הוא מתרחש. ועדיין, הסרט מצליח לרגש למרות הפגמים הללו וחוסר גימור בחלקים מסוימים. הוא מצליח בזכות התחושה שיש בו משהו כנה, דבר הנובע בעיקר מן ההופעה של צוות השחקנים בראשות וו רנלין והאי צ׳ינג, המגלמים את הגבר והאישה בהתאמה. הם מצליחים להעביר היטב תחושה של בני אדם שהתקשו לתקשר במשך עשורים רבים בסופו של דבר מוצאים את עצמם בקשר המאפשר לשניהם לפרוח לא רק על ידי מציאת "אהבה", אלא על ידי צבירת ביטחון ומציאת הקול האישי, גם בשיחות עם בני אדם אחרים. הכותרת האנגלית "חזרה לעפר" מתקשרת מן הסתם למוות, אבל לצד המוות הסרט גם מצליח לחזור לעפר כאמצעי קיום, ולהנכיח דרך פשוטה יותר לחוות את החיים.