״קדחת ים תיכונית״, סקירה

סרטה העלילתי השני של הבמאית מהא חאג', "קדחת ים תיכונית" (Mediterranean Fever), יוצא כעת להקרנות מסחריות בסינמטקים. הסרט החל את דרכו בפסטיבל קאן לפני כמעט שנה, שם הוא זיכה את חאג' בפרס התסריט במסגרת "מבט מסוים" ולאחר הזכייה המשיך לפסטיבלים נוספים והיה הבחירה הרשמית של פלסטין לפרס האוסקר לסרט הבינלאומי. סרטה הקודם של חאג', "עניינים אישיים" הוקרן גם הוא במסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל קאן, אבל הוא ייצג את ישראל ולא את פלסטין. בכל זאת דומני כי לא מספיק אנשים ראו אותו בארץ, ואני מקווה כי קהל רב יותר יגלה את הקולנוע שלה בסרטה החדש, מה שאולי יוביל לעניין מחודש בסרטה הקודם. כוונתי היא לעניין שמעבר לנושא ההגדרה של הסרט, שעלילתו מתרחשת בחיפה, כפלסטיני ולא כישראלי. או מעבר לשאלת ההגדרה האישית של הבמאית והדמויות בסרט שלה כפלסטינים בעלי אזרחות ישראלית.

כמו סרטה הקודם, "קדחת ים תיכונית" הוא קומדיה עצובה על החיים בארץ הזו. יש בו עיסוק בשאלה האם ניתן להפריד את החיים בארץ מדיון פוליטי או עיסוק בשאלות הזהות, וככל שאני חושב יותר על שני סרטיה של חאג', התשובה היא כי במידה רבה עבור הפלסטינים, כולל אלו בעלי אזרחות ישראלית, גם העניינים האישיים כוללים מודעות לזהות הלאומית וכרוכים במחשבה פוליטית. אפילו אם רוב הזמן הפוליטיקה נמצאת ברקע. חאג' מבצעת זאת מבלי שהסרטים שלה מצמצמים את עצמם להשקפה פוליטית אחת או מטיפים לקהל על דרך פעולה ספציפית. יש בסרטים שלה ביקורת הן כלפי החברה הפלסיטנית והן כלפי ישראל כמדינה, אבל הביקורת הזו תמיד מלווה באהבה כלפי הדמויות ובבנייה של סיטואציות קומית סוריאליסטית, שיש בהם גם רובד אוניברסלי וגם רובד ייחודי לארץ.

הסרט הנוכחי מתרחש בחיפה ועלילתו מתמקדת בואליד (עאמר חליחל) שעזב את עבודתו בבנק במטרה להפוך לסופר. אבל הוא אינו מצליח לכתוב דבר ולא ברור אם זו בכלל המטרה שלו. אחת מהסחות הדעת שלוח הוא השכן החדש, ג'לאל (אשרף פרח), שתחילה מטריד את ואליד בנגינת מוזיקה רמה, אך משלב מסוים ואליד מתחיל לחפש את קרבתו. זאת משום שהוא חושד כי שכנו קשור לעולם הפשע. ואליד טוען כי הוא רוצה לחקור את עולם הפשע לצורך תחקיר לספר שהוא כותב, אולם בפועל דומה כי ברור גם לג'לאל שכוונותיו אחרות. ג'לאל ממשיך בבילוי המשותף גם אם הוא חושד שהרצון הסופי של ואליד אינו משהו שהוא יכול לעזור בו, מסיבות מצפוניות.

פרט למפגש הזה, הסרט כולל עוד לא מעט דמויות ומה שנראה כמו נגיעות או התחלות של עלילות משנה. זוהי חולשה מסוימת של התסריט, שכן דומה כי בהתחלה הסרט זורק הרבה רמזים לדברים שיכולים להתפתח, ולא כל הקונפליקטים זוכים להתרה או לסיום. זה כולל במידה כלשהי גם את המחלה שנתנה את שמה לסרט. בנו של ואליד סובל מכאבי בטן כרונים ונאלץ לצאת מבית הספר לעתים קרובות. רופאה יהודיה שבודקת אותו מעלה חשד למחלה בשם "קדחת ים תיכונית", שאולי היא זו שתוקפת את הילד.

אולם ייתכן והילד מתחזה ואולי מי שסובל מקדחת הוא ואליד עצמו, כאשר הוא ללא ספק מתחזה לסופר. המחלה שלו היא מחלה נפשית קלינית, כלל הנראה דכאון, והעצבות שלו היא הגרעין של הדמות והפתח לחיבור הרגשי לסרט. הסצנה עם הרופאה היא אחת מן הטובות בסרט שכן היא גם חושפת את אופיו של ואליד כהורה, וגם מאלצת אותו להגדיר את הזהות שלו. הזהות הלאומית היא ״ערבים״, אבל ואליד מסרב למסור את דתו ומוסר "פלסטינאי" בתור דת. המחשב של קופת החולים לא ערוך לדת כזו.

כפי שנוכחים לדעת גם בסצנות אחרות בסרט, הזהות הלאומית היא אכן דת עבור ואליד, ודומה כי רק עבורו כתושב בעיר מעורבת. במהלך הסרט הוא מעביר את היום בצפייה בדיווחי חדשות זרים על הלחימה בעזה, לחימה שאף דמות אחרת לא נותנת עליה את הדעת. ייתכן וכל הציבור פרט לוואליד לא רוצה להתחייס למורכבות של פלסטינים החיים בישראל אל מול הלחימה, וניתן לחוות את הסרט כמייצג מציאות בה יש העדפה להתעלמות מן המצב אפילו בשעת לחימה. אופציה אחרת היא שוואליד צופה בהקלטות של שידורי חדשות מתקופת העימות, לא מסוגל להתנתק מן המראות הקשים. מצד אחד זה מבטא את הקיפאון שלו וקשור לבעיה הנפשית שלו, באידך מהחלט ניתן לקרוא בכך ביקורת על החברה אליה הוא משתייך: חלקה אובססיבית לסכסוך עד לרמה שהוא לא מאפשר חיים יעילים, חלקה מתעלמת ממנו או מהיבטים ממנו. שתי האופציות אינן חיוביות וזה שהביקורת הינה דואלית לא הופך אותה לפחות חדה.

חאג' היא במאית נהדרת של סצנות עם דימויים חזקים, סצנות שהן כמעט מערכונים נפרדים העומדים בפני עצמם. אחת כזו מגיע מיד בפתיחה והיא מציגה שתי דמויות נוספות של שכנים: אישה מבוגרת ובן עליו היא אינה סומכת, שתי דמויות נהדרות שנוכחות בתחילת הסרט ואז נעלמות ומותירות טעם של עוד. הייתי גם שמח לדעת מעט יותר על בני משפחתו של ואליד. הסרט רק רומז למשברים שלהם ולאופי מובחן, למרות שאשתו שלו ואליד (ענת חדיד) כן מעורבת בכמה סצנות טובות. את אביו של הגיבור מגלם יוסף אבו-ורדה שתענוג לראות אותו בכל שנייה על המסך גם בתור דמות לא מפותחת במיוחד מבחינה תסריטאית.

החולשות היחסיות של הסרט הן בדברים המצויים בצד הקו הראשי. ייתכן כי הפיזור המסוים בעלילה מכוון ובא להראות עד כמה שני הגברים במרכז שקועים בצרות שלהם: צרות רוחניות וגשמיות. על פניו, ואליד מצוי במצוקה רוחנית וג'לאל במצוקה רגשית עקב חובות, אבל הסרט מערבב בחוכמה את המצוקות שלהם, ועושה זאת לא פעם. ג'לאל, שעובד בכל עבודות השיפוצים שרק אפשר ובמידה מסוימת גם כפושע לא מוצלח במיוחד, מתגלה לפרקים כלא פחות משכיל ורוחני מאשר ואליד האינטלקטואל, והדבר קשור גם למצוקה הנפשית. הסיפור על חברות, רתיעה, ניצול הדדי וחיפוש קשר בין שני הגברים בסרט הוא אבסורדי בחלקו, אך אמין ונוגע ללב לכל אורכו. בסופו של דבר, הוא מה שנשאר איתי אחרי הצפייה. יש בסרט עוד מספר רגעים שפחות עבדו עבורי או הרגישו בוטים מדי, אבל בשיאו הקולנוע של חאג' הוא קולנוע חריף, מצחיק וצורב. הפתיחה של הסרט מבריקה וייתכן ודקות הסיום מתעלות עליה. זה מספיק על מנת לייצר סרט מעורר מחשבה ולא רק במהלך הצפייה בו.