״האחים סופר מריו״, סקירה לגרסת 1993

כמו רבים מעמיתיי, את הביקורת שלי על ״האחים סופר מריו – הסרט״ שעלה לאקרנים בתחילת החודש, פתחתי עם אזכור של הניסיון הקולנועי הקודם והיחיד עד כה להעתיק ממסך הנינטנדו למסך הקולנוע את משחק הווידאו הפופולרי. זה קרה לפני 30 שנים, אחרי בערך עשור של דומיננטיות מצד הדמויות של מריו ולואיג׳י (ואחרות) בתרבות הפופולרית, עד כדי כך שסרט קולנוע היה נשמע כמו שלוחה טבעית לגריפת רווח מן האהדה למותג. אמנם ניסיון ראשון מסוגו, אבל מריו כבר זכה לסדרה מונפשת שהולידה גם סרט מצויר. הקיץ הקולנועי של 1993 עמד להידרס בידי ״פארק היורה״, אבל כמה שבועות לפני כן היו אלא ״האחים סופר מריו״ (Super Mario Bros) שקיפצו אל בתי הקולנוע, מוכנים להפוך תקציב של כ-48 מיליון דולר לרווחים נאים. המציאות הייתה אחרת והסרט אפילו לא גירד את המספר הזה בהכנסות (פחות מ-40 בעולם וכ-21 בארה״ב), תויג ככישלון וגם חטף כהוגן מהביקורות. כפי שקורא לעתים, עם השנים הוא זכה למעמד של סרט פולחן (לכאורה, לא מצאתי יותר מדי ראיות לכך) ואוהדיו המסורים, או הדור החדש שגילה אותו באיחור, מיהר להשיב אותו לשיחה עם בוא הסרט החדש והמונפש.

כיוון שאני נהנה לנבור בהיסטוריות קולנועיות כאלה, רציתי לתת לסרט צ׳אנס. קיוויתי להצטרף למקהלה ולגלות יצירה שלא הובנה כהלכה בזמן אמת, או לפחות משהו כל-כך רע שהוא טוב. אפילו תכננתי להספיק לכתוב בזמן להקרנה שלו בקולנוע קנדה, שהתרחשה אתמול. אבל אז ראיתי את הסרט. הקריאה על ההפקה ארכה הרבה יותר מן הצפייה עצמה, 104 דקות של בלבול מוח מוחלט בעיניי. זה סרט כל-כך נורא עד שלקח לי סופש שלם לצפות בו, לשפשף עיניים ולשוב לתופת. בזכרוני צפיתי בו בעבר כילד, ממש לא קהל היעד כפי שאנסה לפרט בטקסט זה, מה שקרה רק פעם אחת יחסית סמוך למועד הקרנתו (אבל לא בקולנוע, אם אני זוכר טוב). וסרט שלא צפיתי בו שוב ושוב בתור ילד איננו סימן מבשר טובות. זה לא שהייתי בוגר או מגניב מדי, וזה גם לא המצב כעת – הוא פשוט סרט ביזארי בקטע אחר.

לא לחינם הזכרתי את פארק היורה, כי הדבר הראשון שמתרחש המסך אחרי לוגואים של חברות מכובדות כמו ״פאטה״ או ״הוליווד פיקצ׳רס״, הוא חזרה אל ברוקלין של לפני 65 מיליון שנה. שגעת הדינוזאורים של הניינטיז לא פסחה על הסרט, שאמנם הקדים מעט את סרטו של סטיבן ספילברג אבל הגיע אחרי שנים של ״דנבר הדינוזאור האחרון״, ״המסע לעמק החלומות״ או הסיטקום ״דינוזאורים״. זה היה הגירוד הראשון ולא האחרון שלי בפדחת, כבר בשלב הפרולוג, אבל לזכות הסרט ייאמר שהוא הצדיק זאת עלילתית בהמשך. באופן מתיש למדי, יש להוסיף. אבל רגע, יש עוד פרולוג, הפעם של מותחן טראשי-אמנותי שגרם לי להאמין שאכן מתחבאת כאן יצירת מופת מפוספסת. אחרי שביססנו שהיו לטאות פרהיסטוריות בברוקלין ותינוקת בקעה מביצה שהוגנבה אל מנזר בהיסטוריה הקרובה יותר, מתחיל הסרט באמת. משם הלכתי לאיבוד ואני מנסה למצוא את דרכי עד עכשיו.

מריו! לואיג׳י!

העלילה מתחילה די בדומה לסרט העכשווי, שהוא כבר הקאנון של הדמויות. מריו ולואיג׳י מוצגים כאחים העובדים יחד כשרברבים תחת השם ״האחים מריו״. בהמשך יתברר שזה משום ששם המשפחה שלהם גם הוא מריו, מה שמוביל לתהיות, אבל לא כמו הפרש הגילים ביניהם. מריו מריו (היי, זה לא כזה חריג, היה לי שכן בשם מרדכי מרדכי, או מוטי מוטי בקיצור) הוא בוב הוסקינס. השחקן המוערך היה בן 50 כשהצטלם לסרט, כחמש שנים אחרי שהתרוצץ בעולמות בדיוניים ב״מי הפליל את רוג'ר ראביט״. הוסקינס לא הסתיר את שנאתו לתוצר הסופי ובראיון ב-2007 כינה את התפקיד כגרוע בקריירה שלו והביע חרטה על עצם ההשתתפות בסרט. הוא הקפיד לעשות זאת גם בהזדמנויות נוספות.

לואיג׳י מריו (אוקיי, זה כן מבלבל, תשכחו מזה), גולם בידי ג'ון לגוויזאמו, שהיה מוכר אז בעיקר בסצנה הניו-יורקית ובן 28 בערך. הוא דווקא מגן נלהב של הסרט והתבטא יחסית לאחרונה בנושא ייצוגים פורצי דרך, טוען כי הליהוק שלו כלטיני היה מתקדם יותר מהוליווד של ימינו. שזה קשקוש כפול: אנטוניו בנדרס כבר עבד בהוליווד באותה תקופה, למשל, ואני לא בטוח מה פרוגרסיבי בליהוק של קולומביאני לתפקיד של איטלקי-אמריקאי עם מבטא ברוקלינאי כושל. מבחינה זו, הוסקינס הבריטי משכנע משותפו הצעיר. אבל אף אחד משניהם לא מתנהג כמו הדמויות במשחק, או כמו דמות בסרט ילדים, אם יש צורך להזכיר מי קהל היעד על צמד גברברים מלאי חשקים שמרבים לצעוק ומגלים תושיה מדי פעם.

במשך חצי השעה הראשונה, אחרי הפרולוגים הנבדלים מכל מה שקורה אחריהם, אנחנו נדרשים להתעניין בחייהם של האחים מריו. המערכה היא תחילת גרף הירידה ברמה, שרק יחמיר. בינתיים אפשר להנות מנוף עירוני הכולל את מגדלי התאומים או את גשר ברוקלין בלי גורדי שחקים מיותרים סביבו. בחזרה לאקשן, לואיג׳י חושק בדייזי (סמנתה מתיס), ארכאולוגית מסתורית וחובבת עצמות דינוזאורים שחופרת בברוקלין סמוך לנהר. הוא אף יוצא עימה לדייט, בליווי מריו ודייט משלו משום מה. עוד עוקבים אחר דייזי שני טיפוסים שמשהו ללא ספק לא בסדר איתם, אחד בגילומו של ריצ׳ארד אדסון המוכר מ״זרים״ של ג׳רמוש או הפיצה של דני איילו ב״עשה את הדבר הנכון״, והשני הוא פישר סטיבנס מ״תקלה מופלאה״ (והיום הוגו בסדרה ״יורשים״). בגרסה הישראלית אני מציע שיגלמו אותם אבי דנגור ומיכאל מושונוב. בגרסה האמיתית, הם מנסים לחטוף את דייזי ולהשיבה אל מימד מקביל שנפער עם נחיתת המטאוריט שהכחיד את הדינוזאורים. או שמא?

יושי! וגם דייזי, נו בסדר

זה השלב שבו הקצרים במוח שלי הפכו רשמית להפסקת חשמל. לא כי רוב הסרט מתרחש בעולם אחר בו אנו נדרשים להאמין שהדינוזאורים לא רק שרדו אלא שגשגו והפכו לציביליזציה בה כולם נראים כמו בני אנוש. זה החלק שקל לקבל. מה שהפריע לי זו החפיפניקיות שיצאה משליטה. לואיג׳י ודייזי מגלים שיש חבלה באתר החפירות, ואז הולכים להזעיק את מריו – באמצעות קאט. לפני רגע הראו לנו שזה מצריך נסיעה ברכב, אבל עכשיו כשמים גועשים מאיימים להשמיד אתר ארכיאולוגי, אין זמן ולכן צריך להבזיק לשם את מריו בעזרת פלאי עריכה. בהמשך, שני החוטפים המובילים את דייזי בדיוק במהירות הרצויה כך שהאחים מריו יספיקו להדביקם, לא משנה כמה הם עוצרים להתפלפל, עוברים למימד המקביל בקפיצה מעל תהום הישר לתוך סלע – המתגלה כפיקסלים. פיקסלע, אם תרצו. המחשבה המיידית שלי הייתה שיהיה להם קצת קשה לחזור באותה דרך, כי התהום יהיה בצד הלא-נכון, אבל את היוצרים זה לא הטריד. שום קאט לא הטריד אותם יותר, שום פתח סיפורו שנפער לא הותיר בהם חותם.

מה שהכי קיצר לי את השכל זה המראה של העולם שהם נשאבים אליו. כמובן שהוא לא יכול להיראות כמו משחק הווידאו, אלא אם זה סרט אנימציה, אבל למה הוא צריך להיראות כמו בנם הבלתי חוקי של ״בלייד ראנר״ ו״זיכרון גורלי״ שהלך לאותו הגן כמו ״מקס הזועם״? בדקתי, אחרי הצפייה, וזה אשכרה אותו המעצב האמנותי של ״בלייד ראנר״ ו״איש ההרס״, דייויד אל. סניידר. הצרה היא שכנראה בגלל בניית הסט, בתוך מפעל נטוש, נגמר כנראה התקציב לתאורה, והסרט עכור למראה. אולי הכל הלך על גיצים שמבזיקים בכל פינה, אולי ניסו להאיר כך את הסצנות. אולי הבובות כמו למשל יושי הדינוזאור החמדמד שתו את התקציב, אולי זו החדשנות באפקטים המיוחדים בכלל. כיום נראים מיושנים אבל אז היו חדשניים כיוון שנעשו דיגיטלית ולא פרקטית בשטח. מבחינתי זה אומר שמצאתי את מי להאשים בכל סרטי הפיקסלים נגד פיקסלים ששולטים במסכים כיום.

הקיפו את ״כל התשובות נכונות״ והוסיפו שזה לא משנה, משום שזה היה החזון של העוסקים במלאכה, ולדעתי זה גם מה שמנע מהסרט הצלחה מסחרית, מעבר לאיכותו המחרידה שגם היא נובעת מאנדרלמוסיה מאחורי הקלעים. אומרים שלהצלחה אבות רבים והכישלון יתום, אך לא במקרה של הסרט הזה. זו קודם כל אשמת נינטנדו, שדרשו וקיבלו החלטות יצירתיות, הרעה מכולן הייתה למכור את הזכויות לבמאי-מפיק רולנד ג׳ופה. האיש שהיה חתום אז על סרטים כמו ״דמעות של שתיקה״ או ״המשימה״, קנה את נינטנדו עם פיץ׳ לסרט בסגנון ״אפל ובוגר יותר״, רעיון רע ראשון בשרשרת של שיקולי דעת איומים. כדי להגשים זאת הוא שכר ופיטר במאים עד שנפל על הצמד אנאבל ג׳נקל ורוקי מורטון, בני זוג שהתהדרו באסתטיקת MTV שהוא חשב שתתאים. את קושיית ״למי זה מיועד?״ פתר עבורי מורטון. ״רציתי לערב את ההורים״ סיפר הבמאי בחגיגות ה-20 לסרט, וצידק ״הייתה אז תנועה תרבותית נגד משחקי וידאו״. זו כבר לא טעות אסטרטגית, זה חוסר הבנה בסיסי.

מצעד של תסריטאים, תמיד בצמדים משום מה, נשכר בידי ההפקה והוחלף תדיר ממש עד הצילומים. את הקרדיט קיבלו לבסוף האלמונים שבהם – פארקר בנט וטרי רונטה (גם אד סולומון של ״ביל וטד״ זכה לבסוף לקרדיט כתיבה). הבמאים לא הבינו רמזים ודחפו את הסרט לקיצון, המפיקים ובעיקר נינטנדו/דיסני (בעלי ״הוליווד פיקצ׳רס) נבהלו וניסו לעדן, וכך סט הצילומים היה אסון מתמשך. זה לא רק בגלל שכתובים תכופים או חוסר תיאום בין הבמאים – שתייה לשוכרה על הסט הסתיימה בתאונה, ולעג מופגן לצמד הובע בין היתר בהדפסת חולצות המנציחות אמירות אומללות שלהם. ״היוהרה שלהם זוהתה בטעות ככישרון״ סיכם זאת הוסקינס באותו ראיון שכבר הוזכר, וקינח את סיפוריו על ההפקה במילים: ״פאקינג סיוט, פאקינג אידיוטים״. ישנה גם גרסה אחרת שמסירה אשמה מן הבמאים, שזכו למשל לתמיכת קוונטין טרנטינו. אני בעד לפסוק שכולם אשמים.

רעימים!

הברדק הזה נראה היטב על המסך, אפילו ממש בפעם הראשונה שמריו ולואיג׳י נוחתים ב״דיינוהטן״, שאמורה להיות מנהטן של המימד האחר. וייב קשה של תרבות מועדונים, אורבניות חסרת רחמים ודיסטופיה בהתהוות, כאשר כל הזוהמה והמתכת מכוסות בסדינים מטונפים שאמורים להיות פטריות. הרבה לפני שזה היה מגניב ב״האחרונים מבינינו״. מבחינתי, המראה הזה של העיר הוא היחיד שעונה להגדרה ״עיבוד״ – מישהו דמיין מחדש את המושג ממלכת הפטריות. אבל היצירתיות הזו, אם אפשר לקרוא כך לשאריות מדיסטופיות אפלות ששלטו בקולנוע בתקופה, מכשילה את היצירה כולה. הסביבה צעקנית אבל כאילו מתחרה בעשייה הקולנועית הרועשת אף היא: בין אם בעוד קאטים שערוריתיים שמעידים על מצוקה בחדר העריכה, או סתם בווליום המופרע בו מדברים בסרט הזה. הדיאלוגים נסובים בעיקר סביב תגובה למתרחש או הצורך בתוכנית. למשל, בכל פעם שמופיע על המסך יצור גדול עם ראש קטן של זוחל, חייבים להגיד ״גומבה״. ראיתם גומבה? תגידו גומבה. גומבה! זה נכון גם לגבי כל דבר בסרט, שרבע מהדיאלוגים שלו הם: ״מריו? לואיג׳י? דייזי! לואיג׳י! מריו!״. הכרה בקיומם של אחרים זה חשוב.

מגיעה הכרה גם לשחקנים המסכנים, בעיקר על השתדלות. הוסקינס נראה סובל, לגוויזמו נראה בעניין של מתיס (הם אכן פצחו ברומן לאחר הצילומים), ויש עוד כמה שלא הזכרתי. למשל פיונה שו, שלרגע חשבתי שהיא מולי שאנון, בתור יד ימינו של הנבל. איזה קסם של שחקנית היא האישה הזו, וכמה אנושיות היא מביאה לתפקיד כפוי טובה – מרשעת שרוצה להוכיח שהיא יותר נחשקת מהנסיכה החטופה דייזי. שכחתי לציין שדייזי היא הנסיכה של היקום הזה, ואבא שלה הוא פטריה. כלומר סדין בצבע חאקי, מרוחה בדבק נוזלי. הוא לא תמיד נראה כך, אלא הפך להיות כזה באשמת הנבל המרכזי של הסרט – קינג קופה (במלעיל). זמן טוב להזכיר שהוא אינו באוזר, ודייזי אינה פיץ׳, למי ששוחה בחומר. את איש הלטאה בעל התסרוקת שאמורה להיראות דינוזאורית אבל בפועל בטח העליבה אפריקאים (מזל אין כאלו בסרט), מגלם דניס הופר. כמו הוסקינס, גם הוא תיאר את החוויה בתור סיוט אבל לקח יותר בקלות את הכאוס על הסט. בעיניי מגיע לו אוסקר המאמץ על רוב המשפטים שהוא נאלץ לירוק כאן. הוא היה נבל אייטיז נפלא (״קטיפה כחולה״) וימשיך להיות נבל ניינטיז מהולל (״ספיד״), פשוט לא כאן.

כיוון שקינג קופה הוא נבל כה מנוול, נדמה לי שהיוצרים קצת נסחפו אל תוך היצירה של עצמם ושכחו שעוד אנשים יצפו בה. אני סבור כך כי כאשר הוא מובס, כאילו מוסר כישוף מעל עולם הסרט וכל הרעות שהרע נעלמות. טוב שהם לא שרים ״דינג דונג, המכשפה מתה״. כל-כך הרבה דקות מוקדשות להסברים על הטכנולוגיה שהופכת את קופה למפחיד – מכונת אבולוציה. כזו שיש ביכולתה להשיב כל יונק או זוחל למצבו הפרהיסטורי, או לקדם אותו קדימה לשלב ההתפתחותי הבא (נא לא לשאול כיצד המכונה יודעת את העתיד). המכונה הזו גם הופכת לרובה קל לנשיאה שיורה, אה, קרני דה-אבולוציה, אני מניח. כך מתכנן קופה לשלוט במימד שלנו בני האדם. כמובן שהנשק שלו יופנה אליו ברגע השיא, אבל אחריו חיכיתי וציפיתי לשימוש זהה בטכנולוגיה כדי להשיב את מלך הפטרת למצבו הקודם ובתקווה הנעים יותר למראה. אך לא. הוא פשוט נוזל חזרה לצורתו האנושית, בלי שום סיבה או הסבר שנובע מתוך העולם של הסרט. צחקתי כל-כך חזק שאפשר היה לחשוב שאני נהנה, או שההומור המפוזר בסרט בנדיבות מצדיק את עצמו (הוא לא).

גומבה!

יש עוד אינספור רגעי ביזאר ותימהון בסרט. סיקוונס במועדון קווירי/ברלינאי ובו מריו מנסה לגנוב בשיניו אבן חן מצווארה של גברת (שמבוססת על הדג האדום ב״מריו 3״, אל תשאלו). או סגמנט מאוד משונה בכיכובו של בוב-אומב, כדור הפצצה המהלך, שעושה את דרכו באופן איטי ומבולבל לשום מקום מיוחד. אבל בעיקר, אלו הדגשים הרבים על עולם השרברבות והכלים של האחים מריו, רבים עד כדי בקיעת פצעונים מרוב מאמץ מחשבתי לנסות ולהבין את מי זה מעניין ולמה זה נחוץ. יש כאן יותר הסברים על עולם האינסטלציה מאשר מחוות לחומר המקור, כאשר התלבושות האיקוניות של האחים מריו מוצגות רק אחרי שעה. מריו לא מזנק באוויר והדרך להביס גומבות אינה נחיתה על ראשם אלא הרקדתם במעלית, כי משהו פשוט השתבש בו באופן בל יתואר. מתחשק לסנגר על הסרט ולהגיד שזו הייתה תקופה די מוזרה בתרבות, אבל ממש לא מגיע לו.

אני נמנע מחסד לא בגלל הסבל הקל עד בינוני שנגרם לי במהלך הצפייה. זה בגלל שסיימתי אותה בתחושה שהכל כאן נעשה בציניות גמורה. כל המעורבים ידעו עוד בזמן הצילומים שיש להם סרט איום ונורא בידיים, עד כדי כך שהבמאים ״ננעלו״ מחוץ לחדר העריכה (והפעילו איגודים מקצועיים כדי שישיבו לידיהם את הסרט). זה לא הפריע למפיקים להוציאו לאקרנים ולדמיין קופסה עם סימן שאלה שאפשר לנגוח בה עד שיצאו ממנה המון מטבעות זהב. אני לא באמת מאשים תאבי בצע בחמדנות, זה מובן מאליו מדי, וגם לא מצפה לגניזת עשרות מיליוני דולרים שכבר הושקעו בלי לנסות לצמצם נזקים, כלומר להפיץ ויהי מה. אם כי זה קרה בעבר, כולל אשתקד עם ״באטגירל״ של וורנר/מקס. אבל לפי כל מה שקראתי, הציפיות של המעורבים הייתה להצלחה גדולה רק מעצם כך שהסרט נקרא על שם מותג אהוב. כלומר, שהקהל טיפש. הפלא ופלא, הוא לא היה. הכישלון הדהד עד כדי הרחקת נינטנדו מעצם המחשבה על עיבודים קולנועיים למותגים שלהם, משום שהוא התקבל בהפתעה.

את החלומות על הצלחה בטוחה אפשר לראות גם על המסך. הסיום מכין סרט המשך (שכמובן לא קרה), ברגע עבש במיוחד שמוביל לכתוביות על רקע שיר מקורי של רוקסט, הנוטף רמיזות מיניות. כנהוג בסרטים לכל המשפחה, בעולם הביזארו שבו התנלה ההפקה. למי שתהה למה יש בו את המילים הוקוס פוקוס אבל אפס התייחסות לאחים מריו, זה משום שהוא נכתב במקור לסרט ״הוקוס פוקוס״ ונאסף כשאריות בידי יוצרי הסרט הזה. אם זה לא מספיק ״בחזרה לעתיד״, המסתיים בבדיחה שהפכה להכנה להמשכון, המלחין בשני המקרים הוא אלן סילבסטרי. כי יש סיפורי מאחורי הקלעים שהם כבר פארודיה על עצמם. יש אפילו בדיחה נוספת בסוף כל הקרדיטים, כי אי אפשר להמציא את הסרט הזה, רק לחזות ולהתפעל. או כמו שניסח זאת סת׳ רוגן, המדבב את דונקי קונג בסרט החדש: ״עד שצפיתי בסרט המוקדם לא האמנתי שסרט קולנוע יכול להיות גרוע״. יש לי כמה מקומות בפילמוגרפיה של רוגן שהיו יכולים להוכיח לו את זה, אבל זו לא הנקודה.

״האחים סופר מריו״ היה רב התקציב הראשון שהופק על פי משחק מחשב, והוא היה אסון. מבחינתי, הוא המקור לקללת העיבודים הקולנועיים למשחקי מחשב. קללה שנראית כמוסרת השנה, כאילו הובס איזה כישוף עתיק. אולי זה בזכות ״האחים סופר מריו – הסרט״, שהוסיף את המילה החשובה ״סרט״ לכותרת ולתוכן – ואז ניצח את עברו. אולי זה הודות לסדרה ״האחרונים מבינינו״ שהזכרתי בחטף, ובמכוון. ואולי זה בכל זאת החיבוק המחודש לו זוכה הדינו-עוף המוזר שהוא הסרט הזה, חיבוק שרציתי נורא לקחת בו חלק אך כשלתי. מצד אחר, לא כל סרט רע צריך להיות קאלט. יש כאלה שמתאים להם הרבה יותר להיות קוריוז.