על עכברים ושרברבים, או: בחינת הרגישויות בסרטים לכל המשפחה: ״האחים סופר מריו – הסרט״, ״מוריס המדהים״, ״חברים עד השמיים!

חופשת הפסח מילאה את בתי הקולנוע בסרטים לכל המשפחה, רובם מונפשים וחלקם זוכים ליחס של סרטי ילדים בלבד מצד המפיצים. הכוונה להפצה בדיבוב בעברית בלי שום אופציה לשפה אחרת, לפעמים כי הפקת המקור היא ממדינה עלומה או פשוט בשפה שאינה אנגלית. זאת לעומת סרטים גדולים ומתוקצבים מבית אולפן אמריקאי, אז אפשר למצוא גרסאות בעוד כמה שפות מלבד אנגלית, או עברית שהיא המובן מאליו בישראל. מבין ההיצע הרחב עד מאוד שרדתי את הטריילר והתקציר של מעט מאוד סרטים וכתבתי ל״הארץ״ יותר ממשפט על שלושה מהם, כולם באנימציה אבל שונים במראה ובתכנים. המרכזי הוא כמובן ״האחים סופר מריו – הסרט״ (The Super Mario Bros. Movie), ממנו נהניתי מאוד כתוצר גנרי אך יעיל של התקופה (כולל הנוסטלגיה לתקופה אחרת). בישראל תוכלו לצפות במריו צועק ״מאמא מיה!״ בשלל שפות. כלומר, המשפט הזה תמיד יהיה באיטלקית אבל כל השאר נתון לשינוי.

שניים נוספים שמצאתי מעניינים מהצפוי הם ״מוריס המדהים״ (The Amazing Maurice) על-פי ספרו של טרי פראצ׳ט, ו״חברים עד השמיים!״ (Even Mice Belong in Heaven), אנימציה צ׳כית-סלובקית בסגנון סטופ-מושן קלאסי למראה. לא אשכנע את חבריי לבלוג לצפות בהם, ההורה היחידה אצלנו היא לירון והילדים שלה קטנים מדי לסרטים האלה, המומלצים מגיל שש ומעלה. אבל כן רציתי לכתוב עליהם משהו שמעבר לדעה או המלצה, כי מצאתי אותם מייצגים ספקטרום שלם של רגישויות בסרטי ילדים היום. עניין אותי לבחון איזה תפיסות עולם מותר ואסור להציג, מה אפשר להראות ובאיזה אופן, מי הנבלים ומי הגיבורים, והאם הצופה המבוגר הוא בכלל שיקול. אשתדל לענות על השאלות הללו בטבעיות תוך כדי הכתיבה על כל סרט, ולא באופן סכמטי. אשתדל כפליים לא לחזור על מה שכתבתי ל״הארץ״, כי זו לא המטרה. לצורך הדיון יהיו כאן ספוילרים קלים או מעורפלים, בסרטים שנועדו להיות צפויים ואני לא מאמין שחווית הצפייה בהם תיפגם.

האחים סופר מריו – הסרט
The Super Mario Bros. Movie

לפני הכל, הופתעתי לגלות המון שנאה ברשת כלפי הסרט הזה. לא מתקופת ההכרזה על הליהוק של כריס פראט בתפקיד הראשי, אלא ביום הבכורה. להערכתי הלא-הורית, קהל היעד המרכזי של הסרט הוא ילדים בגיל בית ספר אבל טרום תיכון, והם ודאי ייהנו מכל דקה מתוך 93 הדקות שמרכיבות את הסרט. אורכו הוא בשורה טובה להורים נטולי עניין במשחקי וידאו, שרברבים מקפצים ופטריות מדברות, אבל הם אפילו לא קהל היעד המשני, לא בהכרח. לקטגוריה הזו מתאימים כל מי שגדלו על מריו וצפו ב-MTV, כלומר התבגרו בשנות ה-80 וה-90. או שלהי המאה ה-20 כפי שקוראים לתקופה בני הדור שמנסה לגרום לי להרגיש זקן. זה לא יצליח להם, נולדתי זקן.

אולי זו הטינה של הצופה המבוגר המשתקפת מדעות שליליות שיצא לי לקרוא, כאילו איך העזו אולפני ״אילומיניישן״ ליצור סרט שמיועד לילדים מנוזלים ולא אך ורק לגיימרים בגיל העמידה. זה זמן טוב להזכיר שהאולפן שהביא אל חיינו את ״המיניונים״, ״החיים הסודיים של חיות המחמד״, ״לשיר״ וקצת ד״ר סוס (״הלורקס״, ״הגרינץ׳״) – פשוט לא מסוגל אחרת. התסריטאי מתיו פוגל כנראה לא היה מתקבל לעבודה בפיקסאר, והבמאים של ״כוח הטיטאנים״, אהרון הורבת׳ ומייקל ג׳לניק, ניסו לפזר פנימה גם בסרטם הנוכחי קצת הומור עצמי, אבל עבדו תחת מגבלות עצומות. לדעתי בכל זאת הצליח להם: הסרט קולח, צבעוני ברמות מטרידות, משעשע לפרקים וטיפה הזוי. בערך מה שציפיתי מסרט על שני אחים אינסטלטורים מברוקלין, שצנרת מסתורית פולטת אותם בעולם שנקרא ממלכת הפטריות.

מה שלא ציפיתי לו הוא מחוות תדירות ל״מקס הזועם: כביש הזעם״. לא רק בסיקוונס ארוך בו כלי רכב משונים למראה משמידים זה את זה תוך כדי נסיעה (על קשת בענן), אלא גם בכל מיני פריימים (לא ייתכן שהמפל בממלכת הג׳ונגל מזכיר במקרה את פתיחה של ״כביש הזעם״), או אפילו עלילתית. הנסיכה פיץ׳ היא פיוריוסה של הסרט, לא רק כי מגלמת אותה בקולה אניה טיילור-ג׳וי, אלא כי היא מעפילה על הגיבור על שמו קרויה היצירה. אפילו המפגש הראשון ובהמשך הדינמיקה ביניהם מזכירים חלקית את מקס ופיוריוסה, אבל הסיבה שאני מרחיב לגבי הדמיון הקלוש הזה שמצאתי היא אחת – ״סופר מריו״ פועל בתוך גבולות ברורים היטב של קולנוע אמריקאי מהאייטיז. כמו סרטי ״מקס הזועם״ (שהם בכלל אוסטרליים אז נסחפתי קצת), כמו השירים שמעטרים את הפסקול, רובם משנת הלידה של המשחק או מעט אחריה.

אפשר לראות זאת למשל בחלוקה הברורה בין טובים ורעים. באוזר הוא אמנם הדמות הכי טובה בסרט בעיניי, בזכות ההופעה הקולית של שחקן הנשמה ג׳ק בלאק, אבל הוא נבל קומיקס / משחקי מחשב של פעם. ההחלטה התסריטאית להעניק לו מוטיבציה בהחלט הופכת אותו לדמות שאינה חד-מימדית, אבל הוא עדיין רשע מרושע. מן הפתיחה בה הוא משמיד ציביליזציה שלמה של פינגווינים חמודים, רק בשביל סופר-כוכב שיהפוך אותו לעוד יותר עוצמתי, ועד הסיום בו הוא לא מסוגל להפסיד בלי לשגר איום דומה על ממלכת הפטריות. אבל המוטיבציה שלו משחקת תפקיד כפול או אפילו משולש.

באוזר מיידע בשלב מסוים כי כל הטרחה שהוא טורח היא רק כדי להרשים את הנסיכה פיץ׳ ולזכות בליבה. בהקרנה בה נכחתי, הקהל הצעיר הגיב להכרזה זו כמו המיניונים (סליחה, הקופאס והגומבאס) – בצחוק גדול. זו הייתה המטרה, כפי שהדגימה גם דרך בלדת הרוק המרגשת שלו, אבל היא גם חלק מהתמה המרכזית של הסרט המאוד משפחתי הזה. החל מכוח האחים של מריו ולואיג׳י, המשך בעובדה שהם גרים עם משפחתם הענפה ומחפשים את אישורם של ההורים והדודים, וכלה בדמויות המשנה: פיץ׳ שאומצה בידי טואוד וחבריו הפטרייתיים וגדלה לגונן עליהם, או דונקי קונג המלא ביטחון מזויף כי הוא למעשה פגוע מהיחס של אביו. ערכי התא המשפחתי היו הבסיס של הקולנוע הכל-אמריקאי באייטיז, כמעט בכל סרט ילדים שתשלפו מן התקופה. זה עדיין נושא מרכזי בסרטים אלה גם היום, אבל מזמן לא ראיתי דומיננטיות כה מובהקת של הנושא.

נושא אחרון שרציתי לשזור פנימה בהקשר לסרט הזה הוא ייצוגים של אלימות או תכנים בוגרים בסרטי ילדים. כאן אנחנו ממש לא באייטיז כמעט משום בחינה. ״סופר מריו״ הוא סרט המבוצע היטב וכתוצאה מכך כל ההסכמים בינו ובין הצופים ברורים כבר מהתחלה: התקפת הנגד של הפינגווינים את באוזר היא בדיחה, כשם שמלך הקופאס עצמו מסוגל לחסל טירה שלמה בנשיפת אש. האלימות מוגזמת באופן קארטוני לגמרי בעולם שנראה כמו משחק וידאו, אבל בברוקלין אנחנו בהחלט אמורים לחשוש לגורל הישבן של לואיג׳י כאשר כלבלב של משפחה עשירה תוקע בו מבט עוין. מריו יכול ״להיפסל״ כמה פעמים שצריך במונטאז׳ האימונים בממלכת הפטריות, אבל אין חשש שהוא ימות. כנ״ל בקרב שלו עם דונקי קונג, שמעלה את רמת האלימות נטולת ההשלכות, עד לרמה שפיץ׳ אומרת בסופו ״אתה פשוט חטפת וחטפת״ בחיוך רחב.

הדבר נכון גם לגבי כליאת האסירים של באוזר: הלוקיישן מפחיד למראה, אבל מרוכך בעזרת דמות שהיא אתנחתא קומית מלאת ציניות. בגלל החוקיות המנוסחת לעילא, מיקום הקרב האחרון בברוקלין, כלומר בעולם האמיתי, העלה פתאום את רף הסיכונים. אגזים ואומר שהייתה דריכות קלה באולם, עד ששוב נשברה האווירה בעזרת אלמנט המנטרל את האפשרות להיפגע, מה שמוביל לעונש הקומי של באוזר. לדעתי מגיע כאן קרדיט ליוצרים, כמו גם על כל ההצלחות של הסרט בעצם, אבל הייתי סקרן לשמוע איך ילדים שונים הגיבו לצפייה. האם התמלאו בזעם ורצון להרביץ ולבעוט בגב המושב של הנהג או הנהגת שהסיעו אותם הביתה, או דווקא חשו בחמימות משפחתית ואז עיבדו את החוויה בדרכם.

מוריס המדהים
The Amazing Maurice

שני דברים עמדו לזכותו של הסרט הזה טרם הצפייה בו, מלבד האורך הזהה לסרט לעיל. האחד הוא הצגתו בפסטיבל סאנדנס, שלא מרבה להציג סרטי אנימציה, והשני הוא שמו של טרי פראצ׳ט ומתוקף כך השיוך של ההפקה לממלכה המאוחדת. רשימת השמות הנודעים שתרמו את קולם לגרסת הדיבוב המקורי מסחררת ממש, ולכן חבל שהוא מוצג בישראל בעברית בלבד. אין לי שום דבר נגד הדיבוב העברי, למעשה דגמתי גם את אותו בזכות לינק שנשלח אליי, בעוד שהסרט באנגלית עדיין מוצג כעת בארה״ב בבתי הקולנוע. אני פשוט מעדיף סרטי אנימציה בשפת המקור שלהם, במידה והיא זמינה עבורי, אפילו אם זה אומר לקרוא כתוביות. במיוחד ובמיוחד אם יהיה כאן רמז לכתיבה השנונה של פראצ׳ט, מחבר ״עולם הדיסק״ שהסרט מבוסס על אחד מספריו – ״מוריס המדהים ומכרסמיו המלומדים״.

שוחרי המקור בטח התרעמו עוד בשלב הפוסטר, כאשר חתול ג׳ינג׳י ומדושן הציג עצמו בתור החתול המדבר מוריס, כאשר בספר הוא אפרפר ובעל פרופורציות רגילות של חתול, למיטב הבנתי. זה המקום להבהיר שעל פי מחקרון שערכתי, מדובר בהשראה יותר מאשר עיבוד. היוצרים רק השתמשו בעולם של פראצ׳ט ובעלילה שהיא מעין פארודיה על החלילן מהמלין, כדי להזריק פנימה את האופי שלהם. לכן כדאי להזכיר, ובעיניי גם להזהיר, במי מדובר. הבמאי הוא טובי גנקל הביא לפתחנו את סרטי ״אופס…בול הגיע המבול!״, אלו שניסו להפוך את תיבת נוח לפארסה, והתסריטאי הוא טרי רוסיו, אחד המזיקים הגדולים בהוליווד של המאה הנוכחית (״שרק״, ״שודדי הקאריביים״) שעדיין חי על תהילת הניינטיז שלו (״אלאדין״, ״גודזילה״, ״המסכה של זורו״). צר לי להודיע שהחותם שלהם ניכר הרבה יותר מזה של פראצ׳ט, אבל הסרט הוא דוגמה טובה לציפיות מקהל צעיר בימינו.

הסרט נפתח בבדיחה מתמשכת, ספק על חשבון הקהל או הז׳אנר בתוכו הוא פועל. דמות המספרת (אמיליה קלארק) מציגה בפנינו פארודיה על ספרי ביאטריקס פוטר חובבת הארנבונים, ואז טורקת את הספר ממנו היא מקריאה באומרה שזה בכלל לא העיקר. היא תשוב בהמשך ותסביר לקהל מהו סיפור מסגרת או רמז מטרים, כלומר תהווה מכשיר עלילתי מודע לעצמו שאני מצאתי מעייף מאוד. ראשית כי השימוש בו תכוף ותוקע את השצף, שנית כי היא מתנשאת במסווה של מסבירה, ושלישית משום שהיא בעצם דמות בסרט ולכן אין שום היגיון נראטיבי בהיותה מספרת כל-יודעת. הצידוק הוא שהיא ילדה קצת בודדה עם דמיון מפותח ותיאבון בלתי נדלה לקריאת ספרים, אבל בחיי שאני לא מבין מדוע סרטי ילדים זקוקים לרובד המטא-טקסטואלי הזה, שאולי עובד בקריאה ובעולם של פראצ׳ט. בצפייה בסרט המשמעות שבירת הקיר הרביעי, חריקת בלמים ויזואלית, ומכת מוות להנאה מהעלילה כמעשה בדיה.

לא רק רעיון המספר עומד לבחינה מתמדת, אלא גם מושגים כמו טובים ורעים. כי מוריס המדהים (יו לורי) ומכרסמיו המלומדים, כלומר חתול ועכברים בעלי בינה ויכולת לדבר, הם חבורת נוכלים. העכברים תוקפים עיירה, אליה מתגלגלים החתול ובן אנוש צעיר בשם קית׳ (הימש פאטל), המבטיחים לסייע בסילוק ״מגפת העכברושים״. החתול מעצם היותו והבחור בעזרת חליל א-לה המלין. כיוון שכולם משתפים פעולה והכל מתוזמר, הבחירה להציג את החלק הזה של הסרט בנאמבר מוזיקלי העלה חשש להמשך (שהתבדה, אין עוד שירים). אך מדוע שנרצה בטובתם של הרמאים? גם העכברים תוהים זאת מיד אחרי עוד שוד מוצלח. התשובה של מוריס הדהימה, כפי שמבטיח שם הסרט: ״בני אדם רק מרמים ומשקרים כל הזמן, זה כבר משעמם אותם עד כדי כך שהם בוחרים ממשלות שיעשו זאת במקומם״. זו שורה אגבית, לכאורה במטרה לשכנע את העכברים להמשיך במעשי הרמאות, וגם את הצופה, אבל בסופו של דבר הם גרועים מצ׳ארלי צ׳פלין הזגג ששולח את בנו לשבור חלונות בסרט ״הנער״.

אז איך בכל זאת נקבל אותם בתור גיבורי הסיפור? קודם כל נלמד להכיר את הדמויות הפחות זדוניות בתוך הקבוצה, בעיקר חלק מהעכברים (דייויד טננט הוא מנהיגם הלבקן, ג׳מה ארטרטון מאתגרת אותו) וקצת את קית׳, החבוב המוזר אך בלתי מזיק. שנית, כאשר יוצב מולם כוח זדוני ואפל בהרבה, מה שאוטומטית ידחק אותם מן המשבצת של הנבלים. זה קורה עם הגיעם לעיירה שאין בה כלל עכברים, או מזון, רק שני לוכדי עכברים הנשלטים בידי זר מסתורי. כיוון שמדבב אותו דייויד תיוליס, זה יכול להיות או מכשף הבושה מ״פה גדול״ או משהו מאיים במידה דומה. החלילן האורגינל מהמלין, בקולו של רוב בריידון, מתגלה כפסיכופט אמיתי ומכיוון שזה חלק מ״עולם הדיסק״ המוות הוא דמות (בקולו של פיטר סרפינוביץ).

זה גם היה השלב בו הבנתי שאני רואה שוב את ״החתול של שרק 2״, שחיבבתי הרבה יותר, אבל היו מספיק רגעים פראצ׳טיים כדי להעניק לסרט ייחוד משלו. למשל הסיבה בגינה העכברים זכו ביכולת לדבר ולחשוב, או מדוע הם נקראים אפרסקים, סרדינים, או שעועית סכנה. בדיבוב לעברית שמותיהם שונו כדי להישמע לגיטימיים, ״אפרסקית״ או ״האפון המסוכן״, אבל בעיניי זה חוטא למקור. כמו כל תרגום בעצם, כמו הרכבת משפטים מעט משובשים רק כדי להתאים לתנועות השפתיים של הדמויות שהונפשו לפי שפה אחרת. אבל זו כבר בעיה אישית, כמו הצורך לזמזם את בלדת הרוק ״פיצ׳ס״ של ג׳ק בלאק מהסרט הקודם בסקירה, בכל פעם שהמילה נאמרה גם בסרט הזה.

חברים עד השמיים!
Even Mice Belong in Heaven

גם זה סרט פסטיבלים, מקרלובי וארי ועד חיפה לפני כשנתיים, שם בחרו להדגיש אחת מארבע הארצות השותפות להפקה. השלוש האחרות הן צרפת, פולין וסלובקיה, אבל מבחינתם ואני לגמרי מצדיק זאת, צ׳כיה ואנימציה אומר רק דבר אחד – יאן שוונקמאייר. אכן, הסרט עשוי בטכניקת סטופ-מושן מסורתית, מה שאומר עשר שנות הפקה ועשרות רבות של בובות, עם מינימום עבודת מחשב ומסכים ירוקים. אולם, אין חשש להתקרב לשיאי הטירוף או היצירתיות של האנימטור הצ׳כוסלובקי. ״חברים עד השמיים!״, ששמו העברי מוכיח שמקומם של עכברים דווקא אינו בגן-עדן, מבוסס על ספר ילדים מאת איווה פרוכאזקובה. צמד הבמאים, דניסה גרימובה ויאן בובניצ'ק, אמנם חתומים בעברם על סרטים עם שמות כמו ״Murderous Tales״, אבל כאן נותרים במחוזות של אגדות ילדים. העניין הוא שהמחוזות הללו יכולים לעסוק בנושאים לא נינוחים, ולכן זה היה בעיניי הסרט המאתגר יחסית מבין השלושה, בכל הקשור לרגישויות למיניהן.

החברים עד השמיים מתחילים את הסיפור על הקרקע כאויבים טבעיים. וויזי היא עכברונת שאבא שלה היה העכבר האמיץ מכולם, בעוד היא נחשבת לפחדנית. כדי להוכיח לכולם את ההיפך, היא מחליטה להתגנב אל שועל ישן ולמרוט שערה מזנבו, כדי להראות לחבריה המפקפקים בה. גור השועלים המסכן מתעורר לאחר המעשה, לא באשמתה, אבל לפני שהאחד גובר על השנייה – המסך מלבין. מסתבר כי הייתה תאונה ולכן, שניהם בסוג של גן עדן לבעלי חיים בלבד. הם ממש לא לבד שם אבל נתקעים יחד, מילולית, ונאלצים להסתדר. בגן-העדן של הסרט אין טורפים ונטרפים, כפי שמודגם ברגע בו ניבים של נחש מתחלפות בשיניים מחייכות, אבל בהחלט יש מקום לסוגים שונים של תגובות כלפי עצם ההימצאות במקום. וויזי והשועל הקטן, ווייטבלי, לומדים להכיר זה את זו ומתוודעים אל חייהם של השועלים והעכברים ממקור ראשון וכנראה לראשונה. יש להם גם משימה ספציפית להשלים בעודם מצויים במסע בעל חוקיות הנחשפת לאיטה ונמשכת ברחבי החלל המוכר-מוזר.

בגרסה בה צפיתי, המדובבת לאנגלית אך אינה שפת המקור, במקום שחקנים מפורסמים יש אשכרה מדבבים מקצועיים. הופעות קוליות מסוג שכבר שכחתי שקיים. הנחתי שהאירופאיות של הסרט היא שכיילה אחרת את עולם הרגישויות שלו, מה שהוסיף להזרה מסוימת יחד עם האנימציה עצמה. יש משהו פלאי באמת באנימציית סטופ-מושן, כאילו עצמים קמו לחיים במעשה כשפים, אבל באותה המידה אפשר לראות בכך משחק ילדותי עם בובות. גם הטון הכללי של הסרט הוא כזה – כאילו מבוגרים מעמידים פני ילדים ומשחקים בחדווה בארגז החול. זה יכול להקסים או לנכר, ובמקרה שלי נע בין שני הקטבים הללו לאורך הצפייה, שאורכה קצת פחות משעה וחצי. וויזי הייתה די חמודה אבל לרוב מעצבנת (משהו בגוון הקול והבכיינות הכללית), ווייטבלי העדין כבש את ליבי לחלוטין, וכל חיה שהן פגשו בדרך עוררה רגשות עזים מהצפוי. הסרט הזה goes hard אם תסלחו לי על האנגלית ונדמה לי שבמקרה שלו התרגום ההולם של הביטוי יהיה ״למה ככה חזק״, ולא סתם ״הולך קשה״ או ״הולך למקומות קשים״.

קודם כל כי יש משהו בפיזיות, במוחשיות של אנימציית סטופ-מושן, שמייצר תחושות אחרות לגמרי אל מול רגעים מפחידים או מלאי סכנה. כי אלו לא יצירי מחשב שנפגעים אלא חפצים של ממש, שאנחנו מעמידים פנים יחד עם הסרט כי יש להם תודעה ונשמה. הסרט ואפילו הדמויות ממסגרות זאת אחרת מרגע שהעלילה מתרחשת בעולם הבא, כי שם ״אי אפשר למות פעם נוספת״ כפי שאומרת אחת מהן, בעוד האחרת משיבה שאולי כדאי לא לבדוק את זה. בחוויה הפרטית שלי, רגעים בהם דמות נפגעה או הייתה בסכנה היו קצת יותר מערבים רגשית מאשר בסרטי האנימציה הממוחשבת שהוזכרו כאן. מכיוון שמדובר בסרט העוסק ישירות בפחדנות ובתפיסה חברתית וסביבתית של התווית הזו, הסרט מכיל לא מעט רגעים שיכולים להיות מעט מפחידים. בדיוק במידה הנכונה, אני רוצה לקוות, כמו אגדות עם או רכבת שדים (אפילו יש כזו בסרט).

אולם, זה עוד כלום לעומת העוצמה הרגשית או העיסוק הישיר ברגשות, שתפסו אותי לא מוכן. וויזי העכברונת ממררת בבכי מספר פעמים במהלך הסרט, וזה קורע לב כי יש בה משהו תינוקי. אבל זה כלום לעומת הרגע בו צף סיפור המקור של ווייטבלי השועלון, המערב בריונות מצד בני גילו בשל גמגום ועדינות נפש, וגם דחק נפשי מצד דמות הורה רעילה בקטע חומצתי. הרגע הזה ובהמשך הטיפול של הסרט בו פשוט השמידו אותי. ברמה של צורך להוסיף אזהרת טריגר, אם כי אינני יכול לנחש איך יגיבו ילדים לכל הנדבך הזה. יכול להיות שזה עניין של פרספקטיבה בוגרת, או אפילו של המשחק הקולי, ובמקרה זה לא יצא לי לשמוע את הדיבוב לעברית מלבד בקדימון. בתור סרט העוסק בעולמות הרגש, ומלא בשיעורים על היחס לזולת ותפיסות חברתיות שיש לבחון מחדש ורצוי בשיחה, לא היה לי ספק שהוא מיועד בראש ובראשונה לילדים. אני רק תוהה עד הוא כיווץ אצלם משהו בלב, או האם הפחיד אותם בניסיון להראות שהפער בין אומץ ופחד הוא בגדול רק עניין של הגדרה.