ביקור בסרטי מרטין ריט: ״האד״ / ״פרא מיני אלף״ (Hud)

מרטין ריט פעל כבמאי בקולנוע ההוליוודי החל מן המחצית השנייה של שנות החמישים ועד למותו בתחילת שנות התשעים. רבים מסרטיו זכו להצלחה ולמועמדויות לאוסקר (רק אחת מהן לריט עצמו). חלקם עדיין מוכרים לחובבי קולנוע היום, אם כי שמו של ריט עולה לדיון לעתים נדירות כבמאי חשוב. פוסט זה הוא הראשון בסדרה של פוסטים בהם אסקור כמה מסרטיו של ריט כבמאי ואנסה לבחון את מקומו בקולנוע האמריקאי: גם כמייצג את זמנו, גם בראי היחס לקולנוע ישן יותר, וגם ביחס לתקופה בה אנו חיים, תקופה בה ייתכן והיבטים מסוימים בסרטיו של ריט לא התיישנו היטב ואף נראים כנוטים לצד האחר של המתרס בנושאים הפוליטיים שהיו קרובים ללבו. ריט שאף לייצר קולנוע עם אמירה פוליטית וחברתית, אף כי נכווה בנושא עוד בטרם החל לביים בקולנוע. את הקריירה שלו הוא החל כבמאי תיאטרון וטלוויזיה ובראשית שנות החמישים נכנס ל"רשימה השחורה" ולא יכל לעבוד בטלוויזיה במשך חמש שנים. הוא חזר ישירות לקולנוע. סדרת הפוסטים תעסוק במספר סרטים בולטים של ריט, אך (כנראה) לא בכל סרטיו.

שקלתי לכתוב את סדרת הפוסטים הזו מזה זמן מה, אבל הדחיפה הסופית למועד תחילת הפרסומים הייתה הסדרה ״ניומן וודוורד: כוכבי הקולנוע האחרונים״ שעלתה לאחרונה לשידור בישראל. תחילת הקריירה הקולנועית של ריט שלובה לא מעט בקריירה של שני הכוכבים של הסדרה, פול ניומן וג׳ואן וודוורד. ככל הנראה שלושתם נפגשו לראשונה כאלמוניים שריט היה מורה בסטודיו למשחק בניו-יורק בשנים בהם היה הבמאי מצוי ברשימה השחורה. בסוף שנות החמישים החל לביים ברצף מספר סרטים עם וודוורד ואחר כך מספר סרטים עם ניומן, כולל חפיפה חלקית. בהחלט ניתן לומר כי הוא היה הבמאי הכי מזוהה עם שני הכוכבים, ביחד ובנפרד, בשלב המוקדם של הקריירה שלהם. בסדרה התיעודית הוא נראה גם בסרטי וידאו ביתיים של המשפחה. הוא לא היה רק משתף פעולה, אלא גם חבר. אבל כפי שעולה בסדרה, לא תמיד זה היה קל.

ריט מציין כי ניומן הסתייג ברמה מסוימת מכל סרט שהם עשו ביחד. פרט לאחד. עם האחד שניומן אוהב אפתח את סדרת הפוסטים, אם כי אציין כי הרתיעה של ניומן מן הסרטים האחרים הייתה חלקית בכל המקרים, ולפחות באופן פומבי הוא נרתע לרוב מן ההופעה שלו ולא מן הסרט כולו. גם בסרט האחד המוצלח הייתה לניומן וריט בעיה שגרמה להסתייגות, בעיה הקשורה לתגובה לסרט של חלק מן הקהל. על כך בהמשך.

הסרט הוא "האד" (Hud) מ-1963, שהופץ בישראל תתת השם "פרא מיני אלף". לזכות המפיצים בארץ אטען כי זה לא השם העברי הכי מופרך/לא מוצלח שניתן לאורך השנים לסרט בכיכובו של פול ניומן, אולם אני אכנה אותו בהמשך הפוסט על פי השם המקורי, השם של הדמות הראשית שגילם ניומן. הדמות הזו אגב לא הייתה הדמות הראשית ברומן עליו מבוסס הסרט, ״Horseman, Pass By״, של לארי מק'מרטרי. ניומן וריט רכשו את הזכויות לרומן זמן קצר אחרי פרסמו ופנו לזוג התסריטאים הנשוי אירווינג ראווץ' והארייט פרנק ג'וניור על מנת לעבד את הסרט לתסריט. ריט וניומן היו מעורבים בכמה שינויים כלליים, בעיקר הסבת הדגש לדמותו של האד וגם החלטה אחרת בה אגע בהמשך.

יחד עם זאת, ומבלי לקרוא את הרומן, אני מרגיש כי רוחו של מק'מרטרי בהחלט נוכחת בסרט. זאת כי הוא מזכיר מאוד שני סרטים בהם היה מעורב מאוחר יותר: "הר ברוקבק" שמק'מרטרי השתתף בכתיבת התסריט שלו ובעיקר "הצגת הקולנוע האחרונה" שעובד אף הוא מספר של מק'מרטרי, כאשר שני הספרים תיארו את אותה עיירה בערך באותה תקופה והם מהווים חלק מטרילוגיה. אך הקשר בין הסרטים אינו נרטיבי, אלא סגנוני: הסרטים נראים כמו מערבון המתרחש בטעות אחרי מלחמת העולם השנייה, כאשר עיירה טקסנית קטנה ניצבת בנקודת מפנה על עיצוב האופי שלה לגבי העתיד, תוך הבנה שיש ניתוק מסוים בינה לבין הקדמה, אך הניתוק אינו שלם. העולם החיצוני מגיע למקום דרך סרטים, אך כל התושבים הנפגשים באירועי רודיאו או תחרות תפיסת חזירים. הסרט כולו מתרחש בין העיירה הקטנה לחווה בה חיים גיבורי הסרט, משפחת מגדלי בקר.

הסרט נפתח עם לוני (ברנדון דה ויילד, שהחל בתור שחקן-ילד והיה מוכר בעיקר בזכות "שיין") הדור השלישי למשפחה. הוא נוסע לעיירה בשעת בוקר מוקדמת על מנת לקרוא לדודו, האד (ניומן), שנדרש בדחיפות לחווה. האד נוהג לצאת לבלות בערבים ולישון בחברת אישה אחרת עם אפשר. בדרך כלל זה מתאפשר לו עם נשים נשואות. בביתה של אחת כזו לוני מוצא את האד, דקות ספורות לפני שבעלה של האישה עושה זאת ובכך נותן להאד הזמנות גם לברוח וגם להאשים את אחיינו בן ה-17 ברומן. בחווה, הם פוגשים את אביו של האד, הומר (מלווין דאגלס), שגילה פרה מתה מסיבה לא ידועה ומבקש את עצת האד. האד רוצה להעלים ראוית למות הפרה, אך הומר עושה את המעשה הנכון לפי החוק וקורא לווטרינר החושד במחלת הפה והטלפיים. חשד שאם יתגלה כנכון פירושו חיסול כל העדר של המשפחה על מנת לעצור את המגפה.

היחס לאפשרות למגפה מוביל לחילוקי הדעות הישירים בין האד להומר, אך הוא מעלה את ההבדל התהומי ביניהם. הומר הוא המסורת, המערב הישן והערכי בעיניי עצמו. הוא הרוויח כסף רב מגידול בקר, אבל כסף לא היה המניע היחידי שלו והוא גאה בעמל שהשקיע לאורך השנים לא פחות מאשר ברווח שלו. הוא קשור לא רק לעבר, אלא גם לארץ לעצמה ולדרך בה ניתן להתפרנס ממנה. מחלת הפה והטלפיים היא מכה קשה מאוד עבורו, אך לאפשר למגפה להתפשט ולפקוד גם איכרים זה גרוע יותר. לעומתו, האד הוא תכלית הקפיטליזם בכל שלב של חייו. מבחינתו, לא לשקר או להעמיד ראיות כאשר יש אפשרות לרווח זה לא הגיוני. במהלך תחרת תפיסת החזירים בשלב אחר בסרט, הוא מרמה בצורה גלויה רק על מנת לזכות בניצחון סמלי בעיקרו, אף כי רבים ראו מה הוא עשה כפי שרבים רואים את הרומנים שלו עם נשים נשואות.

האד הוא מורד מטבעו ומתסיס נגד המערכת, אבל בסופו של דבר אין ערכים בהם הוא מאמין והוא מוכן למכור עבור הנאה או רווח גם את האנשים אותם הוא אוהב. ויש אנשים אותם הוא אוהב, בקרב החיים וגם בקרב המתים, כולל אביו של לוני שנהרג בתאונה כאשר בנו היה קטן, תאונה בה ייתכן שהאד אשם. אם כי הומר טוען כי הטינה שלו לבנו החלה עוד קודם. יש ביניהם תוהם שנובעת גם מפערי דורות ובעיקר מהבדלי גישה בחיים הקשורה גם למהות של ארה"ב – האם זו מדינה הקשורה לאדיבות, עזרה הדדית והגשמה עצמית דרך עבודה, או מדינה בה חופש פירושו קידום אישי על חשבון האחר וכיפוף החוקים. בין שתי הגישות הללו ניצב לוני, מי שברומן המקורי היה לו מקום מרכזי יותר. כנער שצריך להחליט על גורלו הוא מייצג את הדילמה כאשר הוא נקרע בין קרובי המשפחה שלו, מושפע ומבקש את האישור של שניהם. האד מבחינתו חי חיים שיש בהם זוהר והוא מנסה לגרום להאד לקחת אותו ליציאות או להחמיא לו. יחד עם זאת, המצפון של סבו נוכח בו ולכן הוא מצוי בקונפליקט לגבי היחס לדודו.

הדמות הרביעית בסרט היא עוזרת הבית של המשפחה, אלמה. דמות זו הייתה אפריקאית-אמריקאית ברומן אך בסרט שונתה ללבנה והיא מגולמת בצורה מופתית בידי פטרישה ניל. כבמאי, ריט עסק לא מעט ביחס בין הגזעים, אבל בסרט זה הוא העדיף מוקד אחר. חלק מן הסיבה לכך היא שהקהל צריך לקנות שהאד נמשך לאלמה ולחלקים מן הקהל בשנות הששים זה היה נראה לא הגיוני. אף כי אופציה של יחסים בין-גזעיים הופיעה כבר בקולנוע של ריט (אגיע לכך בעתיד). בכל מקרה, סממנים של פער מעמדי נותרו בדמות של אלמה, שהיא בהחלט אחת מהכי מרתקות בסרט שכן היא ראתה לא מעט מן המדינה וסבלה לא מעט מגברים בחייה, אך בחלקו הראשון של הסרט היא מקבלת את החיים בחווה ומצליחה ליצר קשר עם שלושת הגברים, למרות יחס אמביוולנטי להאד שלעתים מחזר אחריה.

ניל זכתה בפרס האוסקר לשחקנית ראשית על משחקה, למרות שהיא ללא ספק דמות משנית שנעלמת מן הסרט לפרקי זמן ארוכים. משחקה אכן מצדיק כל פרס. גם מלווין דאגלס זכה בפרס האוסקר, בקטגוריה המשנית. דאגלס היה כוכב ראשי בעברו אך לסרט הזה הוא הגיע אחרי עשור של עבודה בטלוויזיה והוא מתגלה כשחקן אופי נהדר בתפקיד טרגי. סצנה בה הוא הולך לקולנוע ושר עם הקהל את השיר "קלמנטיין יקירתי" שוברת את הלב אף על פי לשכאורה אין היא מקדמת את העלילה.
בסצנה זו גם בולט הצילום היפהפה של ג'יימס וונג האווי, צלם אגדי שהיה הזוכה הנוסף באוסקר של הסרט. הצילום שלו לאורך רוב הסרט נטורליסטי ונע בין סצנות הלוכדות את המרחבים הגדולים והשממה המקיפה את העיירה והחווה לבין סצנות קלאוסטרופוביות במרחבים קטנים. בנקודות ספציפיות בסרט הוא גם מאפשר לעצמו להיות מעט אקספרסיבי, בכפוף לעלילה. הסרט היה מועמד בסך הכל לשבעה פרסי אוסקר – לא כולל פרס הסרט הטוב ביותר, כן כולל המועמדות היחידה של ריט בקריירה, ומועמדות של ניומן שהפסיד את הפרס לסידני פואטייה, שחקן שמרטין ריט תרם לא מעט לפריחה בקריירה שלו.

המקום בו הייתה ליוצרי הסרט בעיה היא האופן בו התקבל לאורך השנים. רבים החלו לראות בהאד מוקד לחיקוי בעוד מטרת הסרט הייתה לבנות אותו כנבל. ניומן אהב לגלם דמויות פגומות מוסרית ובעלות צד אפל, אך הוא אמר כי האד היה הדמות היחידה שגילם בלי תכונות גואלות. קל לראות את מוקד המשיכה להאד: הוא מורד (לפני שניומן גילם את התפקיד הראשי בסרט שזכה לשם העברי "המורד") ומתסיס נגד המוסכמות באופן המהדהד את התפקידים של ג'יימס דין ומרלון ברנדו המוקדם. ניומן מוסיף משהו קליל יותר לאופן בו הוא מגלם את הדמות שפועלת למען ההנאה וכן רואה בעצמה סוג של חונך ללוני. הוא גם רואה את העתיד וחושב שהדרך להרוויח כסף מן השטח המשפחתי הוא השכרתו לחיפושי נפט.

האד הוא גם סוג של גיבור המערבון הקלאסי. נמצא בעיירה אבל גם קצת מחוץ לסדר. עוזר להביא את העולם המודרני והחוק אך אין לו כוונה לציית לחוקים. במידה מסוימת, היחס החיובי כלפיו מזכיר לי את היחס החיובי לטיילור דרדן ב"מועדון קרב" – בשני המקרים הסרטים יוצרים סמפטיה למורד ואפילו למרד בטרם הם חושפים כי האישיות שלו כולה אנוכיות אפלה. בשני המקרים הדמות הפכה לנערצת אף על פי שקל לראות בסרט את היעדר המוסריות שלה. ב"האד" היותו של הגיבור הנבל חד משמעית יותר וזה גם יכניס אותי לטריטוריה של ספוילרים לסרט בין 60 שנה שהפתעות בעלילה הם לא המוקד שלו. בכל זאת – ספוילרים מכאן ועד הסוף.

השיא של הסרט הוא גם רגע בו כנראה כל צופה היה אמור להבין כי האד חוצה את הגבול, כאשר האד מנסה לאנוס את אלמה. הוא נישק את צווארה בכפייה קודם לכן, אך אחרי ריב עם כל בני משפחה, ובעודו שיכור, הוא פונה לאונס אלים. בנקודה זו הצילם של וונג הו הופך לאקספרסיבי יותר והוא לחלוטין נראה כמו פילם נואר, כאשר רוב הפריים אפל. האור נכנס לסצנה רק כאשר לוני נכנס ומונע את האונס. ברגעים אלו, לוני נראה מואר לחלוטין בצילומים, בעוד האד רובו צל אפל, ואלמה, שחוותה טראומה אף על פי שהאונס נמנע, בין לבין עם נטייה לאפל. האד הוא לא רק אנוכי, הוא גם פושע שהורס את כל מי שאכפת לו ממנו. מאוחר יותר אלמה אומרת כי לו היה מחזר אחריה באדיבות, היא כנראה הייתה מסכימה משום שנמשכה אליו טרם התקיפה. זו ההרשעה הסופית של דמותו של האד: הוא עסוק כל כך בהתססה וכעס, שהוא לא שם לב כי יש דברים רבים שיכול היה להשיג בשיתוף פעולה עם אחרים ובדרכי נועם.

סיום הסרט לכאורה מציג את האד כמנצח, אך זה סוג של ניצחון טרגי. הסרט מסתיים בהדהוד למערבון אחר, "המחפשים" (The Searchers) של ג'ון פורד, שיצא לאקרנים כשבע שנים קודם לכן. בתום "המחפשים", המשפחה האמריקאית נכנסת לבית ואילו הדמות שגילם ג'ון ויין, הגיבור שעוזר להתיישבות אך נותר מחוץ לחוק ויש לו יכולת לבצע פשעים קשים, נותר מחוץ לבית והדלת נסגרת עליו בעודו נידון לנוע בתוך השממה. ב"האד" הגיבור האפל השיג את הבית. הוא גם כנראה ישיג כסף רב. אבל לא נותר אף אחד אחר בבית. הפריים האחרון מציג את הדלת נסגרת, אך המצלמה והקהל בחוץ. האד נותר לבד, מושחת ועשיר. רשע שנמנצח לכאורה, אבל הוא אף פעם לא ידע שובע או אפילו סיפוק חלקי. סיפוק אותו הומר חש בכל יום של עבודה קשה. עם האד הוא ארה"ב העכשווית, זוהי ארה"ב אלימה ואומללה. מציאות בה מי שמצליח הוא האכזר ביותר, אך גם הבודד ביותר. הסיום הזה הזכיר לי גם סיום מאוחר יותר, של "הסנדק 2", גם הוא סרט שבסופו של דבר עימת בין קפיטליזם ותועלת עצמית מול ערך המשפחה.