פסטיבל אפוס 2023: מדריך והמלצות

פסטיבל אפוס לסרטי תרבות ואמנות ייערך השנה בין ה-3 ל-11 במרץ, פחות או יותר בשני חלקים: בחציו הראשון יוקרנו בסינמטק תל אביב סרטי התכנית הישראלית של הפסטיבל, ובחציו השני במוזיאון תל אביב תוקרן התכנית הבינלאומית, בה יתמקד פוסט המלצות זה. התוכניה המלאה מצויה באתר הפסטיבל ופוסט זה לא יסקור את כולה. מדובר בפסטיבל ייחודי בישראל בכך שהוא נסוב סביב נושאי הסרטים בלי להתמקד בהכרח בסרטים חדשים, כך שבתכנית הבינלאומית יכולים להיות מוקרנים גם סרטים ראויים מלפני שנים ספורות, או רבות, כל עוד הם רלוונטים לנושא. בתכנית הישראלית יש הפרדה בין הסרטים הישנים, הנחשבים קלאסיים, לבין התחרות הישראלית.

מבין הישראלים הקלאסיים, שימו לב ל"אינדיאני בשמש" שביים רם לוי על פי סיפור של אדם ברוך, חלק מרצף של עיבודים ספרותיים של הבמאי עבור רשות השידור. בכל סרטיו לוי מוצא את המימד האנושי בסרטים בחברה הישראלית שלא תמיד זוכים לביטוי על המסך. כמו כן יוקרנו שלושה סרטים תיעודים על אמנים שנעשו בארץ והם הופכים לאקטואליים בצורה שונה בימינו: "אמיל חביבי – נשארתי בחיפה" של דליה קרפל, "הבית בו מתים הג'וקים בשיבה טובה" של עפרה שראל-קורן על הסופר יורם קניוק, ו"החלום של אמא" דיוקן של המנצח היהודי-ערבי דניאל אורן שנוצר בידי הבמאי אשר טללים. טללים נפטר לפני מספר חודשים אבל ייתכן וסרטו זה מוקרן לא רק לזכרו, שכן הוא יצר סרטי תעודה רבים על אמנים. דומה כי פסטיבל אפוס יכול להציג את אחד מסרטים כמעט מדי שנה.

לגבי התכנית הבינלאומית, כתבנו כבר על שלושה מן הסרטים שיוצגו בה: "האספן הגנב" הוא האופציה הנגישה יותר ואורון סקר את הסרט במסגרת דיווחים מפסטיבל SXSW האמריקאי; "טולסוטי אהובי" (בתמונה לעיל) הוא השם העברי לסרט ״Un couple״ של פרדריק וייזמן, עליו כתבתי בפסטיבל ונציה. הוא יותר סרט למיטיבי לכת המשחזר מכתבים של סופיה טולסטוי לבעלה הלא-תמיד אוהב, לב. סרט זה מתכתב עם נושא חוזר באוצרות של השנה בפסטיבל, מבט על יצירה נשית, כולל כזו שעמדה בצל יוצרים גבריים שלפעמים ניהלו מערכות יחסים עם האמניות, שמצידן זכו לפחות חשיפה; הסרט השלישי שכתבנו עליו הינו "סיפורו של מבט" של מארק קאזינס, עליו כתבתי לקראת פסטיבל חיפה. זהו סרט על טיפול רפואי בעין אבל גם סוג של סרט על קולנוע בכלל. וכעת לדעה קצרה על עוד מספר סרטים.

מכתבים חבויים
Hidden Letters

סרט הפתיחה של המסגרת הבינלאומית של הפסטיבל הוא סרט שמקיף כמות גדולה של נושאים. למעשה, הוא נוגע במספר אומניות כפי שהוא נוגע בפוליטיקה של מעמד האישה בסין הן בעבר והן בהווה. הכותרת העברית של הסרט כוללת רק פירוש אחד לכפילות שיש בשמו האנגלי – Letters זה לא רק מכתבים, אלא גם אותיות. במבט ראשוני, דומה כי דווקא הפירוש אותיות רלוונטי יותר לסרט העוסק בכתב נושו, כתב שפותח על ידי נשים בסין ועבר בסוד בין נשים במשך דורות, דרך אותיות קטנות שגברים לא הבינו או יכלו לפענח. הכתב פותח ושרד בתקופה בה דיכוי הנשים בסין כלל איסור על למידת קרוא וכתוב ורכישת השכלה ועצם קיומו היווה התרסה.

אולם ובמידה רבה, גם המילה מכתבים מתאימה לתיאור הנושו בסרט, בטח בצירוף עם התואר חבויים. שכן, השימוש בנושו נעשה על מנת להעביר ניסיון חיים מדור לדור ובעיקר לתאר מצוקה ולתת ביטוי לכאב, בתקווה כי מישהי, מתישהו, תצליח לקרוא. בשנות השמונים הכתב הזה הפך לנחלת הכלל וחלקים מן הממשל הסיני אף מקדמים אותו כחלק מן המורשת ההיסטורית של המדינה. אך בסופו של דבר הסרט מראה כי משהו במהות של הנושו נותר עדיין חבוי גם בעיני חלק מן האנשים שמאדירים אותו. הסרט גם כולל יצירת אמנות שהיא סוג של מכתב חבוי נוסף, המנסה לנוע לא רק קדימה בזמן כמו הכתבים המקורים, אלא גם אחורה.

סרטן של ויולט דו פאנג והבמאית השותפה ז'או צ'ינג עוקב אחר שלוש נשים בשלבים שונים של החיים. אחת היא מוזיקאית צעירה המלחינה ומבצעת שירים שנכתבו בנושו וגם כותבת בשפה. הקהל מתעניין בביצועים לנושו, אבל רוצה שתבצע טקסטים שמחים יותר, בעוד שבמקור שירת הנושו ביטאה כאב ודיכוי. המוזיקאית גם מאורסת לגבר שדומה כי מבין אותה היטב עד לרמה שהוא הצליח לפענח מכתב שכתבה עבורו בנושו, אולם היא מבינה כי בסין של ימינו נישואין עדיין יקבלו את החופש לו היא זוכה כאמנית ואישה בעיר הגדולה.
האישה השנייה היא מדריכה במוזיאון לנושו שגם עובדת כאמנית כתיבה בנושו. דרך סיפורה אנו רואים כיצד קיים ניסיון למסחר את הכתב הנשי בדרכים שלפעמים פוגמות באופיו. דומה כי גם ההסתכלות על מה מסמל הכתב היא עניין של פרשנות, כאשר גבר שניהל בעבר את המוזיאון הנושו טוען כי המשמעות של הכתב ותפקידו הוא לקשר את הנשים בסין של ימינו לערכים המסורתיים של נשיות, בראשם צייתנות, דבר הנראה סותר את מה שנראה בסרט. המדריכה במוזיאון היא גם גרושה הניצבת תחת לחץ להתתחן שנית.
האישה השלישית היא קשישה שהיא חלק מאחד מן הדורות האחרונים שתרגלו את הנושו ככתב סתרים. היא זוכה להערכה בקרב הבקיאים בשפה, אך גם הערכה הזו דורשת מעבר של הכתב מן השימוש המקורי בו למשהו שלא בהכרח תואם את תפיסת העולם שלה.

על פניו, הסרט מתאר את הסביבה המודרנית ככזו הנותנת לכאורה מעמד טוב יותר לנשים מסין ההיסטורית, כולל שיוויון על הנייר ומקום של כבוד לניירות היסטוריים. הרובד הלא-כל-כך חבוי שלו מוחה נגד האופן בו נעשה שימוש מסחרי בתרבות של הנושו והאופן בו נשים עדיין מדוכאות בימינו, גם אם באופן פחות בוטה או מוצהר. דיכוי ששם בחזית את הכתב כהוכחה לאמנות נשית, אבל מנסה לשלוט בנרטיב סביבו ולרוקן אותו מתוכן שיכול לפגוע בשליטה של בעלי הכוח גם בחיי הפרט, בדגש על חיי נשים. כוחו של הסרט נובע מכך שהוא לא מטיף את המסר שלו בהצהרות גלויות, אלא ברגעים קטנים מחיי הגיבורות. כולל רגעים בהם הן זוכות לכאורה להכרה ושליטה על חייהן. העצב עובר בין השורות, אולי בדומה לכתב הסתרים.

אוסקר מישו, חלוץ הקולנוע האפרו-אמריקאי
Oscar Micheaux: The Superhero of Black Filmmaking

מבחינה סגנונית, סרטו של פרנצ'סקו פיזל דומה לסרטים רבים בפסטיבל: הוא מציג את האמנות של מושא היצירה דרך סקירה כרונולוגית (פחות או יותר) של תולדות חייו, וראיונות עם קבוצה גדולה של מומחים ומעריצים. הוא נבדל בכך שהוא עוסק לא רק באמן משפיע, אלא גם בדמות שחייה חיים לא שגרתיים בכל קנה מידה, ודומני כי היא כלל אינה מוכרת בארץ. אוסקר מישו היה במאי הקולנוע האפריקאי-אמריקאי הבולט במחצית הראשונה של המאה ה-20, בחלקים ממנה תפקד כתעשיית קולנוע אלטרנטיבית של איש אחד, שהוא גם יוצר הסרט וגם מערך ההפצה. הוא לא היה היחיד (או הראשון) שיצר סרטים מתוך הקהילה האפריקאית-אמריקאית ועבורה, אבל הוא היה המתמיד ביותר וזה שניסח את השפה הקולנועית הייחודית למיעוט, תוך העלת נושאים פוליטיים מתוחים בסרטיו רק בתוך הקהילה.

מתבקש לשים לב לניסוח הכותרת האנגלית של הסרט: לא חלוץ או במאי, אלא גיבור-על. ייתכן והכותרת הזו נכתבה כי אוסקר מישו נולד בעיר ששמה מטרופוליס (ומאוחר יותר קנה חווה באזור הנקרא "הרוזבאד"), אבל היא גם מסמנת את הנחישות שלו ואת ההשראה שסרטיו מהווים לאורך השנים. בעיקר בשנים האחרונות, כשיותר ויותר מהם הופכים לזמינים גם בעותקים משחוזרים, אחרי שבמשך תקופה חלק ניכר מן הפילמוגרפיה שלו היה רק שמועה, וגם כיום חלק מן הסרטים שביים נותרו אבודים.

מישו לא היה פעיל רק בקולנוע. הוריו ניסו להעניק לו השכלה והוא עבד ברכבות במשך שנים עד שמצא הזדמנות לקנות אדמה, הפך לחקלאי ואז כתב ספרים על החוויות שלו, הדפיס אותם ומכר אותם עצמאית. כמה מהם שהפכו לרבי מכר והוא קיבל הצעה לעיבוד קולנועי. הוא בחר להיות מעורב בעיבוד בעצמו והפך את עשיית הסרטים לעיסוק העיקרי שלו, מביים יותר מ-40 סרטים בפחות משלושים שנה, בין השנים 1919 ל-1948. סרטו התיעודי של פיזל משתמש בקטעים ברבים מסרטיו של מישו, באופן שחושף גם את הנושאים החוזרים ביצירה שלו וגם את הסגנון האישי.

לא תמיד הסגנון הזה מרגיש חלק בעיניים מודרניות, בטח בישראל בה אנחנו לא מורגלים לסוג כזה של קולנוע. גם ריצ'רד פניה (מומחה קולנוע ולשעבר המנהל של פסטיבל ניו יורק) טוען בסרט כי מישו היה במאי נהדר של קולנוע אילם, שלא לגמרי הסתגל לקולנוע המדבר, דבר הניכר בדיאלוגים מסבירניים מדי ובסגנון המשחק. אך למרות זאת, כאשר לומדים למה לצפות ניתן לראות מורכבות ויופי בסרטיו, שהחשיבות ההיסטורית שלהם גדולה מעצם קיומם לאורך כמה עשורים, אבל היא גדולה גם בגלל שהם הותירו חותם ובסופו של דבר השפיעו לא רק בתוך הקהילה המצומצמת בה הם נצפו בזמן אמת.

לאונור לעולם לא תמות
Leonor Will Never Die

וכעת למשהו שונה לגמרי – סרט על תרבות לא מערבית וגם סרט עלילתי ולא תיעודי. אבל סרט הביכורים של מרטיקה רמירז אסקובר הפיליפנית נבדל מיתר סרטי הפסטיבל בעיקר באווירה פרועה, אולי פרועה יותר ממה שתראו ברוב הסרטים שמוקרנים בקולנוע. לאונור מן הכותרת היא תסריטאית פיליפנית ותיקה שהזיכרון שלה לא מה שהיה פעם. בנה החי עמה שומר על הקשר שלה לעולם, אלא שהוא שואף לעזוב את המדינה. גם בעלה לשעבר חרד לגורלה, אבל הוא עמל על ניצול מעמדו ככוכב קולנוע בעבר בריצה למשרה פוליטית. מודעה בעיתון על תחרות תסריטים שולחת את לאונור לתסריט ישן שלה והיא צוללת לתוכו. הוא גם סרט שהיא יצרה בעבר וגם סרט שנכתב מחדש, כדרך שלה לגשת אל גיבור הפעולה הערכי של הסרט שהוא גם מקביל בצורה מסוימת לבנה. לא זה שחי איתה, הבן השני שחי כרוח רפאים.

"לאונור לעולם לא תמות" מורכב מסיפור מסגרת הקרוב יותר לריאליזם, ומסרט פנימי שהוא סרט אקשן מסוגנן ומופרך. ויש גם אופרת סבון מלודרמטיות שחודרת אף הם לתודעה של הגיבורים, ואל תוך העלילה עצמה. בשלבים שונים יש מעבר לעוד רמות אחרות של מציאות והפקת סרטים בתקופות שונות. הסרט הפיליפני הזה הוצג לראשונה בפסטיבל סאנדנס בשנה שעברה, לא הרבה זמן לפני הבכורה העולמית של "הכול בכל מקום בבת אחת" המנסה לעשות דברים דומים – הן בשילוב ז'אנרים והן במיקוד הסרט בסופו של דבר כדרמה משפחתית. ייתכן והסמיכות הזו פגעה מעט בסרטה של אסקובר, שכן יש סרט מצליח ממנו שהוא פרוע לא פחות וגם מגובש יותר.

הסרט לא זורק כל כך הרבה כיוונים מופרכים למסך, אבל בכל זאת מדי פעם הולך לאיבוד בין הסגנונות. חלקם טראשיים במתכוון וחלקם שואפים להיות חכמים ומקוריים יותר ממה שהם בפועל. יחד עם זאת, לפרקים הסרט עובד: זה קורה גם ברגעים בהם הוא מתמסר לחלוטין לאקשן לא הגיוני וגם בחלק מן הרגעים בהם הוא מנסה לרגש בעזרת הדרמה המשפחתית או האהבה לקולנוע. גם ברגעים המאולצים שבו, זה סרט שקל לחוש בו את האהבה למדיום והוא בהחלט שובר היטב את השגרה, גם אם הוא לא מגובש לחלוטין. דומני כי התיאור של הסרט יבהיר היטב לקהל האם הם בכוחו להתחבר לעולם שלו או לא. למי שמוכן למשהו פרוע בסגנון הזה, או שיש לו חיבה לסרטי פעולה מן המזרח, הסרט הזה בהחלט יגרום הנאה. למי שרוצה סרט שמסביר את סוד הקסם של הסרטים אליהם הוא מרפרר, ייתכן וזו לא היצירה המתאימה לעשות זאת.