״הצגת הקולנוע האחרונה״ (Last Film Show), סקירה לסרט של פאן נאלין

איני יכול להתחיל לעסוק בסקירת סרטו של הבמאי ההודי פאן נאלין מבלי להתייחס לכותרת העברית שלו. "הצגת הקולנוע ההאחרונה" זה על פניו תרגום מדויק לכותרת האנגלית של הסרט, ״Last Film Show״, אלא שהכותרת הזו זהה לשם העברי של אחד מן הסרטים האמריקאים הכי מוכרים, זה שנקרא במקור ״The Last Picture Show״ של פיטר בוגדונביץ'. אין כל קשר או דמיון בין הסרטים, אפילו העיסוק בקולנוע הוא יותר עניין של הסרט ההודי. על פניו למפיצים בארץ לא הייתה הרבה ברירה, אבל הכפילות הזו יוצרת בלבול. כמו כן, מהר מאוד במהל הצפייה בסרטו של נאלין מתגלה כי המילה "film" מתייחסת לא רק לקולנוע, אלא גם לפילם, כלומר החומר הפיזי שעליו הוא מצולם ומוקרן. מספר פעמים נאמר כי הסרט מתרחש בשנת 2010, התקופה בה התעשייה בכל העולם עברה מהקרנה של קולנוע אנלוגי לדיגיטלי. משמע, אנחנו עוסקים בהצגת הפילם האחרונה ולא בהכרח במותן של התמונות בכלל.

ייתכן ואף יותר מן הבלבול האפשרי בכותרת, הסרט זכה לפרסום בגלל בחירותו להיות נציג הודו לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר באוסקר. בחירה שמעוררת תשומת לב מסוימת מדי שנה, אך תשומת לב גדולה במיוחד כאשר הוועדה ההודית בחרה בסרט זה על פי "המרד הגדול – RRR", אחד מן הלהיטים של הקולנוע העולמי בשנה החולפת ותופעה של קולנוע ביזארי שזכתה להערכה והצלחה גם בהוליווד. הבחירה בסרט הפחות מתוקשר נומקה על ידי הועדה ההודית בכך שהם בחרו בסרט שיותר נוגע ללב, ולא בחזון הקולנועי המקורי שנעשה בתקציב עתק. "הצגת הקולנוע האחרונה" הוא סוג של סוחט דמעות טיפוסי, קלישאה של אוסף קלישאות שגורמת לקהל לדמוע וגם לגלות עניין בנושא העיסוק. הרי סרטים על קולנוע תמיד נוטים להצליח יחסית בקרב קולנועיים, ובסרט הזה לא רק שיש קולנוע בשם, יש גם נוסטגליה לעידן הפילם.

יש בסרט הרבה יותר דברים שיקסמו לקהל רק מעצם נוכחותם. מה קוסם לקהל יותר מעיסוק בקולנוע עצמו? ילדים שגונבים את ההצגה. עיסוק בבישול מסורתי. עלילה של התגברות על עוני אבל בלי להראות עוני לא נעים לצפייה בפריים. מרידה באב שמרני מבלי להראות ויכוחים קשים מדי. מערכת יחסים בין ילד לבין מנטור מבוגר יותר, אך כזו אשר גורמת לשניהם לראות את העולם בצורה טובה יותר. "הצגת הקולנוע האחרונה" עושה מאמץ לשלב בעלילה שלו כמה שיותר נוסחות, דברים שעבדו בסרטים אחרים. הוא לא מתאמץ להיות מקורי או אפילו אותנטי במיוחד: אין בעלילה שלו אמינות או הפתעות. מה שיש בעלילה הם חורים.

זה לא סרט לציניקנים. זה גם סרט שניתן בהחלט להתעצבן מן הפנייה הקלה לנושאים שציינתי וגם ממראית העין של היומרה האמנותית, המתחילה כבר בכתוביות הפתיחה המציגות את הסרט כ"מעוף קולנועי", וכוללת הקדשה לבמאיי קולנוע מערביים מוכרים: דיוויד לין, סטנלי קובריק, ג'יין קמפיון ואנדריי טרקובסקי, בין היתר. נאלין, סרטו המוכר ביותר במערב הוא ״סמסארה״, הוא לא במאי בסדר הגדול הזה. אולם לצד כל התלונות הללו, לא מצאתי את עצמי מתעצבן יותר מדי בסרט ובסופו של דבר נשבתי בקסמו, גם כשהיה קל לראות את החוטים המפעילים את המניפולציה הרגשית שלו. זה גם משום שנאלין יודע כיצד לצלם את הנוף ההודי, הן בטבע והן בסביבה העירונית, וגם כי למרות האמור לעיל, מצאתי בסרט סוג של צניעות ועידון. הן מגיעות לשיאן במערכה השלישית של הסרט בה הסרט לוחץ על בלוטות הרגש בצורה שנותנת גם זמן לדימויים ולא רק להתפחות הנראטיב.

הסרט כאמור מרתחש בשנת 2010, אבל קשה לדעת את זה בלי הדיאלוג, גם בגלל החיים של גיבור הסרט, סמאי בן התשע (רהבין רבארי). הוא חי עם משפחתו במה שנראה כבית מבודד, אף כי יש כפר קטן עם ילדים נוספים באזור. אביו של סמאי (דיפן רבאל) הוא בעל דוכן תה בסמוך לתחנת רכבת קטנה. תחנה בה כמעט איש אינו יורד מן הרכבת, אבל היה צריכה לעצור כנראה מסיבה טכנית וסמאי עצמו משתתף במכירת תה לנוסעים. האב דתי ולא רוצה שבנו יילך לצפות בסרטים, אבל גאה לקחת את בנו לסרט בעל תכנים דתיים בעיירה הסמוכה, בה סמאי גם לומד בבית ספר. סמאי פחות מתרגש מהדת ויותר מן החוויה, והוא מנצל הזדמנות להבריז מבית הספר על מנת להתפלח לקולנוע, סטייל "400 המלקות". הוא נתפס די מהר, אבל יש לו בתיק נשק סודי: הבישולים של אמו צדים את תשומת הלב של המקרין בבית הקולנוע. כך נוצרת עסקה: צפייה בסרטים מחדר ההקרנה תמורת אוכל.

כך נרקמת מערכת היחסים העיקרית בסרט שהיא לא ממש ״סינמה פרדיסו״, למרות שהשוואה צצה ברוב הכתבות על הסרט. המקרין לא ממש מנחיל את אהבת הסרטים בילד. למעשה, הוא די בז למקצוע שלו. אבל סמאי הצעיר מוקסם ולומד תוך צפייה לא רק את הסרטים עצמם, אלא את רזי יצירת התמונה, מגלגל פילם ודרכי ההקרנה. זה גם סוג של מוביל לפתיחת בית קולנוע מאוד מחתרתי בכפר נטוש עם חבריו – וזהו דימוי לא מקרי.

זה סרט על צורת הצגה שהולכת וננטשת, על הקסם הפיזי של סרטים לא רק כדרך סיפור, אלא גם דבר ממשי כשם שהוא טכנולוגי. סמאי סוג של ממציא את הקולנוע מחדש מבלי שהוא יודע שבמקביל התעשייה המציאה את עצמה מחדש בעידן הדיגיטלי, והחידוש הזה אף מגיע לעיירות קטנות בהודו. כשזה קורה, סמאי יוצא למסע לעיר גדולה של ממש. אני לא רוצה לחשוף מה קורה שם, אבל זה מרומם את הסרט בכמה דרגות. זה מהלך שעובד היטב הן כנרטיב והן כדימוי, שיש בו קינה אבל גם קבלה של הווה.

אותה רשימת שמות הקולנוענים להם מוקדש הסרט בפתיחה חוזרת גם בסיום, בתוספת שמות נוספים. קולו של הילד מצדיע לבמאים ההודים שהוא אוהב וקול מבוגר מציין את השמות הבינלאומיים. בתמונה רואים התרחשות טבעית שסוג של מציעה גלגול חדש לחומר הגלם של הקולנוע. הסרט משלב את הנוסטלגיה הזו עם תקווה כפי שהוא משלב פנייה לנוסחת קיטש עם עידון וצניעות. זה לא סרט בלתי נשכח ואין בו שום דבר שמתקרב לזריקת טיגריס, אבל זה סרט אפקטיבי.