״למצוא את ריצ'רד״ (The Lost King), סקירה

בסוף שנת 2013, או תחילת 2014 בישראל, אחד השמות הקבועים בעונת הפרסים היה ״פילומנה״ (Philomena). במבט ראשון הוא נראה מתקתק ומתנחמד, סיפור על עיתונאי סרקסטי וספקן (סטיב קוגן) שנדרש לכתוב על עניינים אנושיים ומתלווה אל אישה מבוגרת (ג׳ודי דנץ׳) המנסה לפתור את עברה שבמרכזו תעלומה. בן האליטה שפוגש אישה עממית המלמדת אותו להתחבר לרגשותיו, או שמא גברת חובבת רומנים זולים הלומדת על כוחה של עיתונאות חוקרת – איך שלא הסתכלו על הסרט, אפשר היה לחשוד בו קלות. כל הציניות הזו התמוססה בזמן הצפייה בסרטו של סטיבן פרירס, שקוגן גם היה בין כותביו יחד עם התסריטאי ג׳ף פופ. המסע של הסרט עצמו הסתיים עם ארבע מועמדויות לאוסקר, זכייה בבאפט״א בפרס התסריט המעובד (מתוך ספר שנכתב על פי אירועים אמיתיים) וחשוב מכך – אהבת הקהל. הצוות שב להתאחד חלקית, למשל בסרט ״השמן והרזה״ (Stan & Ollie) ששילב את קוגן ופופ בתפקידים הקבועים, אבל איחוד מלא נרשם רק כעת. לכן הסרט החדש של השלושה, ״למצוא את ריצ'רד״ (The Lost King), מגיע עם ״פילומנה״ על גבו, לטוב ולרע.

ריצ׳רד מן הכותרת הוא מלך אנגליה, ריצ׳רד השלישי, שההיסטוריה אוהבת לקטלג כנבל, בין היתר באשמת המחזה של וויליאם שייקספיר הנושא את שמו. המלך סוג של דמות בסרט, אף כי העלילה מתרחשת כ-500 שנה לאחר מותו. סרט אחר שמוזכר בדיאלוג ככזה שחלק מהדמויות הולכות לראות הוא דווקא ״סקייפול״ משלהי 2012, אחד ממספר אי-דיוקים היסטוריים (אבל כנראה הפחות חשוב שבהם). בכל מקרה, העלילה מתפרשת על פני תקופה לא קצרה וכן מכריעה בחייה של פיליפה לנגלי, אותה מגלמת סאלי הוקינס. אולי תזכרו את הסיפור החדשותי הקשור בשמה של ״האישה שחיפשה את המלך במגרש חנייה בעיר לסטר״. גם אם לא, כנראה שלא תופתעו יותר מדי מן העלילה לכאן או לכאן. זה אינו ספוילר ולהפתיע זו אינה המטרה של הסרט. הרעיון הוא להיצמד אל מסעה ולפעמים גם אל תודעתה של אישה שיש לה מה להוכיח והיא מרגישה שכולם נגדה.

לנגלי מתחילה את הסרט באדינבורו, עם מראית עין נורמטיבית של עבודה ומשפחה. אך האמת היא שפוסחים עליה בקידום במשרד הפרסום ובעלה (סטיב קוגן) הוא כבר הפרוד שלה, שמסייע בגידול שני הבנים שלהם. צפייה בהצגה על פי המחזה השייקספירי, כולל שיחה גועלית עם מסגביר אלמוני, מוביל את פיליפה לפתח אובססיה לתדמית של ריצ׳רד השלישי. היא מתחילה להזדהות עם המלך שלעגו לנכות שלו, גיבנת או עקמת בגרסאות שונות, כיוון שהיא עצמה סובלת מתסמונת של עייפות כרונית שדורשת התחשבות אך מביאה לקיטלוגה של פיליפה בידי אחרים. כל האירועים הללו מתנקזים ליצירת מסה קריטית שתתניע את האובססיה של הגיבורה לטיהור שמו של המלך (שעל פי ההיסטוריה ושייקספיר כאחד רצח את אחייניו וחמס את הכתר הבריטי). תחילה היא מצטרפת לאגודת הריקרדיאנים, בהמשך מתחילה מחקר חובבני אך רציני, ולבסוף מבקשת למצוא את קברו של המלך המושמץ, שמיקומו טרם התגלה.

בהחלטה אמנותית שיכולה לפלג מעט את הקהל, את ריצ׳רד של הסרט מגלם השחקן מההצגה שפיליפה חזתה בה, מה שאומר שהוא דמות שרק היא רואה ומתקשרת עימה. המלך צץ מול פיליפה ובמקומות שונים בפריים, לבוש בהידור ומתנהג בהתאם לצרכי התסריט. אפשר לשחק יחד עם הסרט את המשחק ״האם הוא אמיתי או רק בדמיון שלה״, אפילו שיש תשובה אחת נכונה. להבנתי, היוצרים ביקשו בעצם להאניש את הכפייתיות או ההיקסמות שלה מן הדמות דווקא כדי להפוך אותה ליותר מעוררת הזדהות. לא סתם מטורללת שמשוחחת עם האוויר או מבקשת מענק חפירה עירוני כי יש לה תחושות בטן, אלא אישה בעלת עולם פנימי עשיר ויכולת להקדיש שעות של תחקיר היסטורי לדמות שרודפת אותה עד כדי הופעה פיזית בסלון שלה. לגבי השחקן שמגלם את ריצ׳רד, הארי לויד, ביציאה מהסרט עופר חשב שהיוצרים אולי כיוונו לליהוק שמזכיר את טום הידלסטון. אני דווקא הנחתי שזה מייקל שין שלא היה פנוי, ומוכן גם לקבל את דייויד טננט בתור כיוון חקירה. לויד אינו אף אחד מהם ונוכחות המסך החצי-כבויה שלו היא בעיה. מצד אחר, גם התסריט לא ממש הולך לשום כיוון משונה או מרתק מדי עם נוכחותו והמכשיר העלילתי ממוצה רק למחצה.

שחקני המשנה הנוספים מנסים לתרום את חלקם, ויש די הרבה מהם. מלבד קוגן, שיודע לגלם היטב דמויות כמו זו של הבעל-לשעבר, שכמעט המשיך הלאה אבל עדיין אוהב ומחובר למשפחתו, אפשר להזכיר לפחות עוד שני גברים חשובים בחייה של פיליפה שקוראים להם, במקרה או שלא, ריצ׳רד. האחד הוא ארכיאולוג שהיא מנסה לרתום לחפירות שלה, תרתי משמע, בגילומו של מארק אדי. אמנם ניסו להחביא אותו מאחורי שיער פנים ומשקפיים, אבל אני מזהה את דייב מ״ללכת עד הסוף״ בכל מצב. טוב, יש לו כמובן עוד קריירה מאז 1997, כולל ״משחקי הכס״ אפילו, אני פשוט נמס מהשחקן הזה בזכות התפקיד הענק שלו בקלאסיקה המודרנית וסצנה בלתי נשכחת עם ניילון נצמד. כצפוי מהשחקן, הוא מביא הרבה אנושיות לתפקיד של איש מדע ושטח שנדרש לפוליטיקה.
את ריצ׳רד השלישי, בחייה של פיליפה לא בתולדות הכתר, מגלם לי אינגלבי. גם הוא השתתף לרגע במותג מוכר (״הארי פוטר והאסיר מאזקבאן״) ויש לו קריירה בתיאטרון ובטלוויזיה. כאן הוא מגלם את נציג האקדמיה המרושעת של לסטר, ואם הייתי רואה או קורא ״הארי פוטר״ הייתי מספר שהוא מבית הספר של המנוולים. כן, גם אני לא ידעתי שאוניברסיטת לסטר הם כאלה רעים אבל הסרט מוצא את האנטגוניסט שלו בשלב מאוחר יחסית ומקיף אותו בעיגול. גם זו בחירה והיא נובעת מעיצוב הדמות הראשית, שהכל סובב סביבה.

הוקינס היא בחירה מתבקשת לתפקיד של אישה אקסצנטרית אך שקופה לחברה, שמפתחת קשר לא בריא עם יצור מיתי. היא גילמה דמות כזו כמעט בדיוק ב״צורת המים״ זוכה האוסקר, למשל. אל התפקיד של פיליפה לנגלי היא מביאה את מלוא המנעד הרגשי שלה, במבט או בקול, אבל אני תוהה האם זו המורכבות שהסרט זקוק לה. אבין לגמרי צופה שימצא אותה מרגיזה או מעצבנת כמו שאר הדמויות, כאשר מצד שני אפשר לטעון שמה שהיא מגדירה כלקות מוצג כסוג של כוח-על, בעוד הרגישות שלה מוציאה או מכניסה אותה לתפקיד הקורבן המערכתי או החברתי באופן תכוף מדי. מצאתי את עצמי מתגעגע לדמויות כמו זו שגילמה הוקינס ב״חופשיה ומאושרת״ של מייק לי, אבל נראה שהטייפקאסט של האישה החריגה המשוכנעת בצדקתה השתלט על הקריירה שלה. כמו עם כל נדבך בסרט, אבל באופן מודגש משום שזהו תפקיד ראשי ודומיננטי מבחינת טון, הבנתי לגמרי את ההחלטות האמנותיות אבל לא תמיד הרגשתי את מה שהנחתי שאני אמור להרגיש.

כל זאת מבלי לגרוע מהבימוי של פרירס, שפחות או יותר מתמחה בסרטים נעימים ונוחים על נושאים שאינם כאלו. הוא לא לוחץ בשום שלב על בלוטות הדמע או עצב הצחוק (איבר שהמצאתי ככל הנראה), אבל סרטו כן נוטה לעורר רגש או לשעשע קלות לסירוגין. התסריט של קוגן את פופ, בהתבסס על ספרה של לנגלי האמיתית, מאפשר לו לעשות זאת על ידי שיפוצים קלים בהיסטוריה הקרובה. כאלו שהובילו לזעם מצד אנשים אמיתיים שהשתתפו באירוע וזוכרים אחרת את תרומתה של פיליפה לנגלי או את העוול שנגרם או לא נגרם לה בידי האקדמאים שהשתתפו במיזם. חלקם יצאו בגלוי נגד הגרסה של הסרט עם בכורתו בבריטניה, מה שהוביל את יוצריו להגן עליו מבעוד מועד. זה כמעט אירוני בהתחשב בנושא המרכזי שלו – עשיית צדק עם ההיסטוריה הרחוקה.

במציאות, לנגלי הגיעה לעיר לסטר כדי להמשיך את המחקר שלה בקריאה, אבל טענה כי בעומדה במגרש חנייה ״הרגשה משונה השתלטה עליי, כאילו אני ניצבת על קברו של ריצ׳רד״. גרסת הסרט הופכת את הרגע הבלתי מוסבר הזה לשיר הלל לאינטואיציה נשית, כולל עוד כמה סצנות שהן קצת מתוסרטות מדי, על אחווה פמיניסטית אל מול ההגמוניה הגברית. כסיפור חדשותי, החיפוש אחר שיירי המלך השנוי במחלוקת ממש לא הציג את אוניברסיטת לסטר כמוסד שוביניסטי ואופורטוניסטי, אבל סרט קולנוע הרי זקוק לקונפליקט. אך בעשותו כך, הסרט מזכיר על ידי מי ההיסטוריה נכתבת ומציע להטיל תמיד ספק בריא בנראטיבים שמוגשים לנו – על ידי שושלת טיודור או שייקספיר, כמו גם על ידי שלושה אנשי קולנוע בריטיים מבוססים המבקשים לעמוד לצידה של אישה שנדחקה הצידה, אבל אז בעצם תפסו את המרכז לעצמם.