״גיירמו דל טורו מציג: פינוקיו״, סקירת נטפליקס

אגדת הילדים "פינוקיו", פרי עטו של הסופר האיטלקי קרלו קולודי, שבה וקורמת עור וגידים כיצירה פופולרית בתרבות אחת לכמה זמן וזוכה לגלגולים חדשים. רק לפני מספר שנים זכינו לראות את העיבוד של מתיו גארונה והשנה זכינו לשני עיבודים חדשים: ראשית, דיסני עשו גרסת לייב אקשן לסרט האנימציה הקלסי שלהם מ-1940, כאשר רוברט זמקיס הופקד על הבימוי, טום הנקס נכנס לתפקיד ג'פטו ו… הייתי רוצה לומר על ההסרט הזה יותר אבל החצי הראשון של הסרט הוא הדבר שהכי פחות אהבתי השנה, ומכיוון שצפיתי בו בבית הפסקתי וטרם טרחתי לסיים את הצפייה. לכן המשפט הנקטע הזה הוא כל הביקורת שלי כלפיו. מקווה שהחצי השני הוא יצירת מופת שלעולם לא אגלה. בכל מקרה, אנחנו כאן לרגל העיבוד השני השנה לסיפור הזה, זה שזוכה לכותרת "גיירמו דל טורו מציג: פינוקיו" (Guillermo del Toro's Pinocchio) – גם על מנת שלא נתבלבל בין הפינוקיואים וגם כי מדובר בבמאי שהפך לסוג של מותג, גם כאשר הוא אחד משני במאים שחתומים על היצירה.

האמת כי מקרב במאים רבים שהתעניינו או הצליחו לעשות עיבוד קולנועי לסיפור של פינוקיו, גיירמו דל טורו המקסיקני נראה כמו התאמה טובה במיוחד. פחות או יותר כל סרטיו הם סוג של אגדות ילדים אפלות ו"פינוקיו", יחסית לספר מן המאה ה-19 שילדים קראו במשך דורות הוא לא רק סיפור על מריונטה שקמה לחיים, אלא גם חתיכת סיפור אפל. הסרטים של דל טורו דומים לאגדות ילדים לא רק בגלל שיש בהם תמיד אלמנטים של פנטזיה, אלא גם בגלל שלצד האפלה יש בהם מסרים ישירים שניתן לקרוא כמוסר השכל, גם אם הם אמונה כנה בקבלת השונה ובבוז לפאשיזם על צורותיו השונות.
הסרטים של דל טורו אמנם מציגים אפלה אבל בפועל הם על מציאת וקבלת האנושיות גם בתוך מה שנראה מעוות או מפחיד. לכן אין זה פלא שכאשר דל טורו הצליח אחרי שנים של ניסיונות לקבל מנטפליקס מימון לעשיית הגרסה שלו לסיפור של פינוקיו, השינוי העיקרי שעשה הוא העתקת היצירה מן המאה ה-19 לאיטליה של שלטון מוסוליני, עם פרולוג במלחמת העולם הראשונה. בכך הסרט הופך לפרקים לסוג של גרסה איטלקית לסרטו הידוע ביותר של דל טורו, "המבוך של פאן", שהציג פנטזיה אפלה על רקע השלטון הפאשיסטי בספרד ויש כמה הקבלות חזותיות ועלילתיות בינו לבין הסרט הנוכחי.

דל טורו כתב את התסריט לסרט ביחד עם פטריק מקהייל ומכיוון שמדובר ביצירת אנימציה, הוא ביים בצוותא עם אמן הסטופ-מושן מארק גוסטפסון. פרט לשינוי בתקופה, הם ערכו מספר שינויים בסיפור המקורי, כאשר לרוב הם מציגים וריאציות של הפוליטיקה של התקופה הפאשיסטית על חומר המקור. לצד זאת, הם גם בונים רכיבים חדשים בעלילה המדגישים את הנושא של יחסי אבות ובנים. הדבר בולט במיוחד בפרולוג לסרט, 10 דקות בהן מוצג לנו בנו של ג'פטו. לא הבן שהוא בנה מעץ והתעורר לחיים, בן ממשי הקרוי קרלו, על שם הסופר. מראש נמסר לנו כי הילדות של קרלו תגיע לסוף בלתי צפוי ואנו מקבלים מה שהרגיש לי כמו ניסיון של דל טורו לספק גרסה משלו לפתיחה של "למעלה" של דיסני-פיקסאר, וזו השוואה שלא ניתן שלא לפסיד בה. הפתיחה של הסרט אכן מרגשת, אבל לא באותה דרגה והדבר מתברר כנכון לגבי כל הניסיונות לרגש בסרט: יש בהם משהו מאולץ, אך גם אפקטיבי במידה חלקית.

אחרי הפתיחה הזו, העלילה כבר קרובה יותר, גם אם לא משיקה בדיוק, לסיפור המוכר. הצרצר סבסטיאן (יואן מקגרגור) הופך ממספר על אירועים עליהם למד לנוכח באירועים, שעה שג'פטו (דיוויד ברדלי) נגר שלא התגבר על האבל על בנו ושקע לאלכוהוליזם, מפסל בובה בדמות ילד הדומה לבנו המת. הפיה הכחולה (טילדה סווינטון בתפקיד עצמה; כהרגלה היא מגלמת תפקיד נוסף בסרט) מעניקה לבובה חיים. הוא מתחיל לדבר בקולו של ילד גם כאשר למדבב יש שם של גבר (גרגורי מאן, עדיין ילד במציאות). ג'פטו תחילה מפחד ולא מבין מה נסגר, אבל מתחיל לגדל את ילד העץ כבן. אנשי הכפר הסמוך גם לא ממש יודעים מה לעשות עם הפלא הזה, אבל השוטר הפאשיסט המנהל את המקום (רון פרלמן) כבר חושב על דרכים לנצל את הילד שהוא לא בדיוק ילד. הוא לא היחיד שחושב על לנצל את פינוקיו שהוא בו זמנית תמים, אוהב, לא צייתן ומוכשר.

ספרו של קולודי פורסם במקור בהמשכים וככזה, הוא למעשה מפוזר מאוד בין אפיזודות שונות. אף כי סרט זה ניסה לחבר בין כמה מקרים שונים ולהאריך חלק מן הפרקים, התוצאה עדיין נראית עמוסה בקפיצות ממקום למקום ומחיבורים לא שלמים בין סצנות. חלק מן הדרכים בהן הסרט משכתב או משקף את המקור מפתיעות במקצת,  ולא אחשוף אותן, רק אגיד כי החלק הארי של העלילה עוסק בחוזה הופעה של פינוקיו בתיאטרון מריונטות שהוא חלק מיריד, אותו מנהל וולפה (כריסטוף וולץ). את הבובות שכן רתומות לחוטים מפעיל קוף בשם ספאצטורה, גונב ההצגה של הסרט. על מנת לדובב אותו, דל טורו וגוסטפסון הקליטו קולות של קוף אמיתי ועל פי הקרדיטים שמו של הקוף הוא קייט בלאנשט*. למי שדואג, בהחלט יש לוויתן מאיים. שאר הדמויות המוכרות מן הספר או מן העיבודים הידועים עוברות סוג של עיבוד משלהן למשהו שונה, או נעלמות לתוך הקבלות שלא תמיד לחלוטין הבנתי. אבל למרות הפיזור, די קל לעקוב אחר העלילה. 

ברגעים הטובים ביותר של הסרט, העלילה היא קולב להברקות של הבמאים וצוות האמנים של הסרט. אני לא יכול לטעון כי מדובר בסרט הסטופ-מושן הכי מרהיב או מורכב שראיתי (בין היתר כי אולפני לייקה קיימים), אבל בהחלט יש בו הברקות שכיאה לדל טורו נראות מעט מפחידות ומוזרות במבט ראשון ואז מתגלות כמתוקות. הדבר בולט במיוחד בעיצוב של פינוקיו, עיצוב המתפרע עם האופן בו האף שלו גדל בעת שקר יותר מאשר גרסאות קודמות. גם המקומות בהם הסרט צולל עמוק יותר לעולם הפנטזיה והמתים די נהדרים, אם כי חלקים בסרט פחות אפלים או זכירים ממה שהייתי רוצה. זה נובע מן האמירה של הסרט ולא מן העבודה האומנותית המושקעת.

כמו כל הסרטים של דל טורו, יש לסרט לב כנה די גדול. וכמו ברוב המקרים, בסופו של דבר האמירה לא מורכבת במיוחד והאפלה היא רק כלי על מנת להתגבר על פחדים ולקבל את האחר. כך שלא מדובר בסרט גדול או מבריק בעיניי, למרות שהוא מנצח בהליכה את תחרות העיבוד הכי טוב לפינוקיו מן השנים האחרונות. דווקא בגלל שאינו אפל כפי שנדמה בשניות הראשונות בהן רואים את הדימוי של פינוקיו, הוא יכול אפילו להתאים לצפייה עם ילדים לא קטנים מדי (נגיד החל מגיל 8). "גיירמו דל טורו מציג: פינוקיו" ניצב עבורי בערך באמצע מול שאר גוף העבודות של הבמאי/יוצר וזה בסך הכל מקום די טוב. גם אם הוא יצר סרטים טובים יותר וגם אם ראיתי השנה סרטי אנימציה שאהבתי יותר.

* נטפליקס העלו סרטון מאוחרי הקלעים, מעט ארוך מדי אבל שווה לצפות בו, בזכות קייט בלאנשט. היא כמובן בכלל לא קוף אלא שחקנית גדולה שגם מסבירה את הסרט טוב יותר ממני או מכל אחד אחר. מעבר לכך שניתן ללמוד מדוע קיבלה את התפקיד וכיצד הקליטה אותו.