על הקולנוע של ג'ונאס מקאס, לקראת מחווה בסינמטקים

"במרכז תמיד היה ג'ונאס. הוא היה הנביא שלנו. הוא הראה לנו את הדרך" – מרטין סקורסזי

ביום שני (ה-7 לנובמבר) תיפתח בסינמטק תל אביב מחווה ליוצר ג'ונאס מקאס, מחווה שאחרי שבוע בתל אביב תוצג גם בסינמטק ירושלים. מקאס הוא אחת מדמויות המפתח החשובות ביותר בקלונוע האמריקאי בכלל ובקולנוע העצמאי/ניסיוני של ניו יורק בפרט. שם לא מוכר מספיק בארץ, שהוא קודם כל משורר ויוצר קולנוע, אבל ההשפעה החשובה שלו על החשיבה הקולנועית היא גם כמבקר, מורה דרך, אוצר תכניות סרטים, ארכיבאי ותומך בחופש היצירה וביצירה עצמה.

ד"ר אריאל שוייצר, שאצר את המחווה הנוכחית, בחר ובצדק לפתוח אותה לא עם סרט של מקאס עצמו, אלא עם סרטה הטרי של ק.ד. דיווידסון "רסיסים של גן עדן" (Fragments of Paradise), שזכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר על קולנוע בפסטיבל הקולנוע האחרון (התמונה בראש הפוסט לקוחה מסרט זה). זוהי בחירה טובה שכן הסרט מסביר לא רק על האופי של מקאס כיוצר, אלא גם על הדרך שלו כדמות שריכזה סביבה דמויות מן החברה האמנותית בניו יורק. דרך כתיבה המדגישה סרטים לא מסחריים והקרנה של סרטים יוצאי דופן, מקאס פתח עבור הקולנוע אמריקאי דרכים חדשות לחשוב על קולנוע ולהביט על קולנוע, כאשר במקביל הוא מגבש את השפה שלו כיוצר.

ג'ונאס מקאס נולד בליטא בדצמבר 1922. בצעירותו עסק בכתיבת שירה ומצא את עצמו נרדף בידי המשטר הסובייטי. ב-1949 הוא הגיע לניו יורק כפליט, יחד עם אחיו אדולפס מקאס. כעבור כמה שבועות השניים רכשו מצלמת בולקס והחלו לצלם סרטים ביתיים המתעדים את הסביבה שלהם ומדי פעם גם יזמו סרטים עלילתים קצרים לא שגרתיים. בסופו של דבר, ג'ונאס מקבל קרדיט ב-IMDB על 58 סרטים כבמאי, אבל זוהי רשימת סרטים חלקית שכן היא לא כוללת את רוב הסרטים הקצרים שלו שיועדו להקרנה במוזיאונים או באינטרנט. למשל, בשנת 2007 הוא לקח על עצמו את המשימה לצלם סרט קצר חדש מדי יום.

למרות שהיה יוצר פורה לאורך כל הדרך, דומה כי את השם שלו קנה מקאס קודם כמבקר ואחר כך כלוחם למען קולנוע אלטרנטיבי. באמצע שנות החמישים הוא ייסד את המגזין Film Culture, כתב העת הראשון בארה"ב שהתייחס לקולנוע כאמנות גבוהה. לקראת סוף שנות החמישים הפך למבקר הקולנוע הראשי של הווילג' ווייס, כאשר במהרה הוא בחר לתת את הדגש לא לסרטים מסחריים, אלא לסרטים עצמאיים קצרים וארוכים בעלי אופי אחר, סרטים שרק הוא כתב עליהם והוא עמל על מציאת מקומות להקרין אותם.

הללויה הגבעות

ניתן להגדיר את סוג הקולנוע בו הוא תמך ואותו יצר מקאס כ"ניסיוני", אולם הוא עצמו נרתע מן המילה הזו, או מן המילה אוונגארד. המילה שהוא וחבריו לתנועה הקולנועית-אמנותית אימצו היא המילה "אנדרגראונד" – קולנוע שמופץ בדרכים אלטרנטיביות, מתחת לפני השטח ומתחת לתעשיה. הקולנוע הזה בהחלט מנסה דברים אחרים, אבל המטרה היא הביטוי האישי של האמנים ולא בהכרח התרסה או ניסוי לשם ניסוי. דרך כך, קולנוע האנדרגראונד איפשר להשמיע קולות של מיעוטים פוליטיים בדגש על הקהילה הגאה, אף כי סרטה של דיווידסון מזכיר במתכוון כי בשלבים מוקדמים בחייו מקאס כתב בצורה הומופובית, בטרם הפך לפעיל בולט למען הקהילה אותה ביקר. זוהי רק אחת מן הדרכים בהם הסרט התיעודי החדש נותן דגש על צדדים לא חיוביים באישיות של הבמאי אותו הוא חושף מחדש לקהל, מציגו באור שיש בו הערכה ואולי גם הערצה, אך לא סגידה עיוורת.

כמו אמנים רבים, מקאס הוא אמן של סתירות. בבסיסו, הוא שאף ליצור שירה ולהיות אמן והצהיר לא פעם כי אין לו עניין בפוליטיקה. בפועל, הוא היה גולה פוליטי והגלות הגדירה את היצירה שלו, בסופו של דבר כמו נקיטת העמדה הפוליטית. המלחמה שלו למען חופש אמנותי הפכה למלחמה חופש בכלל, מה שחדר לא רק לפעילות שלו כמבקר ואוצר, אלא גם כיוצר. הציטוט של סקורסזי איתו פתחתי, שלקוח מסרטה של דיווידסון, מלמד על מעמדו במהלך שנות הששים. מי שהיה מהגר שמפלס את דרכו בעולם האמנותי, הפך להיות דמות נערצת המרכזת סביבה אמנים מגוונים כמו אלן גינסברג, אנדי וורהול וג'ון לנון, שלא לדבר על דורות של במאים שגילה או שגילו את הקולנוע בזכותו. חלקם מתראיינים בסרט אודותיו, סרט שמשכיל גם לתאר ולחשוף מעט מסגנונו של במאי, סגנון שגם הוא הגיע לבשלות במהלך שנות הששים. האופן בו היצירה של מקאס נחשפת בסרט התיעודי יכולה לגרות את הסקרנות לעוד ולעשות התאמת ציפיות לשפה הקולנועית הלא-בדיוק מקובלת בה מקאס משתמש.

כבמאי, מקאס פרץ לתודעה בינלאומית והחל לזכות בפרסים דרך שני סרטים שיצר ביחד עם אחיו אדולפס. האחד הוא ״The Brig״ הקצר, תיעוד של הצגת תיאטרון מתוך הבמה שנראה כמו תיעוד של המציאות. השני הוא "הללויה הגבעות" (Hallelujah the Hills) הארוך, סרט עלילתי לכאורה שהעיקר בו הוא דגש למחוות קולנועיות בלתי פוסקות. הסרט השני יוצג במחווה בסינמטקים, יחד עם הסרט שבזכותו חלק מן הקהל בארץ שמע עליו – "חור בלבנה" של אורי זוהר, ששאב ממנו השראה ישירה. העבודה לצד אחיו היא רק חלק ביצירה של מקאס, שעיקרה הוא חיבור בלתי ניתן להפרדה בין הקולנוע לחיים. בין אם מדובר בצפייה בקולונע, בדגש על קולנוע לא מסחרי, ובין אם מדובר ביצירת קולנוע, בו דומה כי המצלמה היא עוד איבר בגוף, המשך הן של היד והן של העין.

וולדן

הגישה הזו באה לידי ביטוי ביצירה הגדולה הראשונה של מקאס, שייתכן ונותרה סרטו הידוע ביותר: "וולדן" או "Diaries Notes and Sketches Or Walden" בשמו המלא. מדובר בשישה גלגלים בני חצי שעה כל אחד, שהם תיעוד של חייו במשך כארבע שנים, דרך המבט שלו על המציאות. בזאת כלול: הקרנות סרטים, מפגש עם במאים ואמנים מפורסמים, טיולים בניו-יורק ובאתרים נוספים בצפון מזרח ארה"ב. כפי שאומרת הכותרת, זהו סוג של יומן קולנועי המורכב לא רק מדרמות, אלא גם מהערות וממה שנראה כמו סקיצות למבט או לניסויים בשפה הקולנועית. הצילומים לא כללו הקלטת סאונד לרוב, אך מקאס משחק עם מלל המופיע בכותרת בין או בתוך צילומים, בקריינות שלו שכוללת בעצם סוג של שירים שהוא כתב או מזמר, כאשר הפסקול גם מכיל מוזיקה או רעשים המחברים בין הדברים.

מפתה להשוות בין היומנים הקולנועים של מקאס בסרט זה ובהמשך לבין היומנים של דוד פרלוב, אבל מבחינת השפה הקולנועית הם רחוקים: בשני המקרים יש דגש על המבט האישי ועיסוק גם בחווית הגלות, אבל פרלוב מציג שפה קולנועית מלוטשת ומשויפת, בעוד מקאס מדגיש את האלתור והשבריריות של המבט, גם דרך כך שהוא משחק עם הזמנים בצורה הרבה יותר מודגשת באמצעות העריכה. הוא גם מדגיש כי עבורו, עצם הצילום הוא מהות החיים, או כפי שנאמר בסרט: "אני חי, על כן אני יוצר סרטים…אני יוצר סרטים ביתיים, על כן אני חי".

כותר הסרט מתייחסת לספרו הידוע של הנרי דיוויד ת'רו, "וולדן", טקסט מכונן בתרבות האמריקאית בו המחבר מספר על נטישת החברה האנושית לטובת כמה חודשים של מגורים בטבע, על שפת אגם וולדן ועל מנת להתחבר לצד הרוחני של החיים. עבור מקאס, החיבור הרוחני ל"וולדן" הוא ספק החיבור לחברה בניו יורק וכותרת על האגם המבודד (במאה ה-19, כיום קצת פחות) מופיעה בסמוך לאגמים בלב הסנטרל פארק שבניו-יורק. עם נחזור לסרטה התיעודי של דיווידסון, ג'ים ג'ארמוש נותן בו הגדרה יפה למהלך הקולנועי שמקאס מבצע: "ב'וולדן' הוא לא ציית לחוקי הקולנוע כפי שמשוררים לא מצייתים לחוקי הפרוזה".

עבורי, "וולדן" מרגיש כספר שירה גם בגלל שהוא מחולק להרבה חלקים קטנים שהם יחידה עצמאית קטנה, גם בתוך ששת הגלגלים המחולקים על פי התקופה בה צולמו. בחלק מן הזמן הדימוי מלווה ממשית בשיר טקסטואלי, חלק מן הפרגמנטים הקולנועיים הללו פשוטים ויפהפיים, מדגימים את עוצמת הקולנוע. אחרים מעט פחות אך החוויה המצטברת לאורך שלוש שעות היצירה הינה חזקה. יש לציין כי ביחס ליוצרים אחרים בקולנוע האנדרגראונד האמריקאי, מקאס בהיר בנושאים שלו ובאמירה שלו: גם כשהוא מבצע משחקים בעריכה או מצלם דברים מופשטים, הוא מנסה לתקשר את האמירה שלו. הוא ישיר יותר משהוא מופשט, גם אם הוא לא מוותר על גוון רוחני ביצירה שלו. הדבר הכי מאתגר בחלק מסרטיו הוא האורך.

שבבי זיכרונות ממסע בליטא

לכן ולבסוף, אני ממליץ גם על צפייה בסרט "שבבי זיכרונות ממסע בליטא" (Reminiscences of a Journey to Lithuania) הכלול במחווה. אלו 80 דקות המציגות למעשה שלושה סרטים שהם הרהור של מקאס משנות השבעים, על חייו בליטא טרם ההגירה. הדבר מתבצע משלוש זוויות שונות, העיקרית היא שיבה לליטא בראשית שנות השבעים, מפגש עם אמו המבוגרת ומכרים נוספים, ותיאור חיי קהילה חלקאית קטנה באמצעים בהם הוא מתאר את הסביבה האמנותית בניו יורק. זהו סרט שמחפש דרך לתעד את העבר וההווה בו זמנית – ובלא מעט מקרים הוא מצליח. לצד החלק העיקרי המצולם בליטא, הסרט מכיל פרולוג ואפילוג על עזיבת ליטא. תחילה על החיים כמהגרים בניו יורק דרך צילומים מראשית שנות החמישים ולבסוף דרך מסע באירופה המשחזר גם מסעות כפויים בעבר כאסיר במחנה עבודה וכפליט, אך גם מביט על ההווה והעתיד.

החלק הראשון ב"שבבי זיכרונות ממסע בליטא" מתמקד כאמור בתחילת החיים בארה"ב. סרטו הבא של מקאס, "אבוד, אבוד, אבוד" (Lost Lost Lost) שב לתקופה זו בסרט שהוא כמעט של חלק שני ל"וולדן", אלא שההמשך הזה שב אחורה. מקאס עורך מחדש סרטים ביתיים ישנים שצולמו לפני ״וולדן״ ומספר על הגעגועים שלו לליטא וההסתגלות הלא פשוטה לחיים בניו-יורק, גם אחרי שהוא הופך לפעיל בזירת האמנות. הסרט כולל כמה קטעים מצמררים ואקטואליים על תחושת רדיפה פוליטית, שהם חזקים דווקא מפני שמדובר ביוצר ששאף לא פעם לברוח מפוליטיקה והעמדה שלו כלפי חלק מן המטרות עבורן בסופו של דבר נלחם לא הייתה אחידה.

בכל סרטיו, מקאס מנסה לתקשר הן את הכאב הפנימי שלו והן את המבט שלו על העולם החיצון ובעיקר על אנשים אחרים. דומה כי הוא מוצא יופי ומשהו להעריץ בכל אדם אשר המצלמה שלו פוגשת. הוא מעיד על עצמו כמי שניסה ללכוד מעט מן היופי של העולם, קצת מן השמחה. ובסופו של דבר, אחרי קריירה של 70 שנה, הוא היה סבור שהוא הצליח. האמירה הזו נשמעת לקראת סוף סרטה של דיווידסון. ייתכן והמבט הזה על היופי שקיים בעולם גם מבעד לעצב הוא משהו שהקהל בסינמטקים צריך בימים אלו.