מחווה בחיפה וערב מבקרים ויוצרים בתל-אביב: אירועי 50 שנה לבית הספר לקולנוע וטלוויזיה על שם סטיב טיש באוניברסיטת תל אביב

נפתח בסוג של גילוי נאות/הסבר שזה סוג של טקסט לקידום עצמי: הפוסט הזה בא לקדם אירועים בהם אני משתתף, אך אני מפרסם אותו גם כי אני סבור שהשתתפותי היא רק חלק קטן מן האירועים השונים סביב חגיגות 50 השנה לבית הספר לקולנוע, טלוויזיה ומדיה חדשה על סטיב טיש באוניברסיטת תל אביב. או ״החוג לקולנוע״ כפי שאתם אולי מכירים אותו. אני גם בוגר של החוג וגם עובד בו, אולם לא מעורב בהפקת הסרטים. לחגיגות ה-50 תרמתי פה ושם בייעוץ ועכשיו אני לוקח חלק פעיל יותר לא כעובד, אלא כמבקר. זאת במסגרת אירועים המפגישים בין מבקרים בוגרי החוג לקולנוע לבין יוצרים שאף הם בוגרי בית הספר. אני מניח כי חלק מן המחשבה מאחורי האירועים היא להראות כי החוג/בית-הספר גידל לאורך השנים לא רק יוצרי קולנוע וטלוויזיה אלא גם מבקרי וחוקרי קולנוע, החל מן המחזור הראשון בו למדו בין היתר אורי קליין ז"ל, מאיר שניצר וגידי אורשר. מבקרים רבים באו בעקבותם ואני מרגיש הזוטר ביותר בקבוצה המכובדת הזו, אך בכל זאת אני גאה לקחת חלק באירועים.

האירוע הראשון בו אשתתף ייערך במסגרת פסטיבל הסרטים בחיפה, ביום שבת ה-15.10 בשעה 17:00 ובאולם הסינמטק שעל הכרמל. באירוע יוקרנו חמישה סרטים של בוגרים מפורסמים מתולדות החוג ואני אנחה את שיחות קצרות עימם לאחר מכן. את הסרטים לאירוע אצרה כליל כובש והיא בחרה במגוון סגנוני הנע בין קולנוע תיעודי עם מבט אישי לבין קולנוע קומי, כולל מבט על דמויות כמעט בכל שלב בחיים. אף כי לא הייתה לי יד בבחירה, אציין כי האירוע כולל סרטים שהם אמנם סרטי סטודנטים, אבל בכולם כבר יש בשלות ומגע מקורי של הבמאים. כולל במקרה של הסרט התיעודי "שאנן שיא" של ארי פולמן ואורי סיון, אולי הסרט הכי מפורסם במקבץ. אבל מעניין גם לראות את "חבצלת" של לבנה חכים (עם ענת וקסמן, בתמונה בראש הפוסט) ו"ל'זארדן" של מנשה נוי, שני סרטים שנוצרו באותה תקופה ונראים כמו לקוחים כל אחד מעולם מקביל. שני הסרטים האחרים בתכנית, "תסנים" של עילית זקצר ו"סרק" של מיכל ויניק, נוצרו בערך 20 שנה מאוחר יותר. הם סוג של סרטים משלימים וגם הפוכים, על חוויות של ילדות והתבגרות בצדדים שונים של ארץ ישראל. עוד פרטים וכרטיסים באתר פסטיבל הסרטים בחיפה.

האירוע השני, בו אני לוקח חלק פעיל יותר, ייתקיים בסינמטק תל אביב ביום שלישי ה-18.10 בשעה 19:00. אפגש עם הבמאית הדר מורג ואשוחח עימה, לצד הקרנת סרטה קצר "שתיקה" מתקופת הלימודים בחוג, ולאחר מכן הקרנת הפיצ'ר שביימה "למה עזבתני". המפגש שלנו למעשה יפתח את סדרת המפגשים בין מבקרים לבמאים בסינמטק תל אביב, כאשר אחריו ייתקמו מפגשים בין שמוליק דובדבני לגור בנטביץ', יערה עוזרי וזהר ונגר, יעל שוב ומיה דרייפוס, יאיר רוה ודורון צברי, ולבסוף ארז דבורה וירון שני. פירוט על כל המפגשים וכרטיסים באתר הסינמטק התל-אביבי. מבלי לפרט על כל מפגש ספיצפי, זוהי רשימה מגוונת מאוד ויש בה כמה הפתעות: אף סרט בה אינו דומה לשני. כל זה מביא אותו לסיבה העיקרית לפוסט הזה, שהיא ניסיון להסביר מראש מדוע בחרתי דווקא בהדר מורג ובשני סרטיה, מבין כל האופציות הרבות והמשובחות שעמדו בפניי.

למה עזבתני

למען האמת, מן הרגע הראשון לא הייתה לי התלבטות של ממש, שכן סרטיה של הדר מורג עונים על שלושת התנאים שהצבתי לעצמי ונוסף להם גם עוד פרט חשוב. התנאים שלי היו: סרט קצר שאני מאוד אוהב, סרט ארוך שאני חושב שהוא מן הטובים שנעשו בארץ אי פעם (ואם אפשר, שגם הסרט הקצר יענה להגדרה הזו), וגם בחירה שחשבתי שאף מבקר אחר לא יבחר בה למרות האיכות. "למה עזבתני" הוא סרט מפלג, אפילו אם במרוצת השנים מצאתי כמה שותפים לדעתי כי מדובר בסרט גדול וייחודי, גם אם מאתגר. בזמנו כתבתי עליו סקירה ארוכה המנתחת חלק מן הסיבות. השנים שחלפו רק חידדו את האהבה שלי לסרט: יש בו כמה דימויים קשים לצפייה שלא ניתן לשכוח, אבל יותר מכך אני לא שוכח כמה סצנות פיוטיות הצוברות כוח לאורך הזמן.
במידה רבה, דומה כי הסרט הקדים את זמנו גם בתיאור מתחים בחברה וגם ברצון לפתור אותם. כבר בצאתו לאקרנים, תל אביב-יפו הייתה שונה חזותית מתל אביב-יפו שתוארה בו עקב שיפוצים ושינוי התחבורה, שינוי שהקצין בשנים. כך גם המתחים בין יהודים וערבים והדיון הציבורי באתיקה של התנהגות מינית, שני נושאים הנוכחים באופן תדיר בסרט בעצם הדימויים שהוא מראה והמפגשים שהוא מייצר, אך מבלי שיש בו שיפוט חד משמעי או תחושה כי יכולה להיות מסקנה לדיון שעולה מתוכו.

רבים מן הדברים שאהבתי בסרט הארוך של מורג נמצאים כבר ב"שתיקה" הקצר. זהו אחד מן המקרים בהם ניתן לראות בסרט הארוך סוג של פיתוח של נושאים שנרמזו בסרט הקצר, גם אם העלילה שונה לחלוטין והחיבור נוצר בעיקר דרך האווירה. כפי שציינתי, היה עוד פרט חשוב שגרם לי לבחור דווקא בסרטיה של הדר מורג והוא קשור לצפייה הראשונה שלי ב"שתיקה". שכן, לא מדובר רק בסרט של החוג לקולנוע, מדובר בסרט בו צפיתי לראשונה בתוך החוג לקולנוע, והוא היה אחת מן החווית הכי זכורות לי מימי הלימודים לתואר הראשון. מורג למדה כמה שנים מעליי ועל סרטה שמעתי כבר כאשר נבחר להציג בפסטיבל קאן. לכן, ציפיתי לראות אותו וההזדמנות התרחשה לקראת סוף השנה, במסגרת שבוע הקרנות של סרטי גמר באוניברסיטה. זה לא בדיוק פסטיבל קולנוע, אלא הקרנה של התוצרים של הסטודנטים למרצים, לצוות, לסטודנטים צעירים יותר ולכל מי שרוצה לבוא, הכניסה הייתה חופשית. כאמור, "שתיקה" היה הסרט לו הכי חיכיתי מבין כל סרטי שבוע ההקרנות, אבל הוא עדיין הפתיע אותי ופתח עבורי צוהר חדש למחשבה על מה שניתן לעשות בסרט סטודנטים או בסרטים קצרים.

זה לא שחשבתי כי מדובר במדיום נחות, או שלא ניתן לייצר בו סרטי מופת, אבל משהו ב"שתיקה" ביצע בדקות ספורות דבר מה שחשבתי שאפשרי רק ביצירות ארוכות יותר. הדבר הזה הוא שילוב של קצב איטי שלא בא על חשבון עניין במתרחש ואמביוולנטיות כלפי המוצג בסרט: בגלל הצמצום בעלילה ואפילו בכמות המילים (כיאה לשם הסרט), המתח נשען גם על מה שעשוי או עלול להתרחש בו, וגם על התחושה של הקהל כלפי הקשר המתואר על המסך. זו תחושה של רתיעה ואהדה לקשר, בו זמנית, כאשר הרגעים שלוכד הסרט כוללים משהו יפה הקשור להיפתחות אל אדם אחר, להתבגרות קלה ולמציאות מרפא לבדידות. בו בזמן זה קשר מטריד מטבעו, גם אם לא ברור האם ומתי נחצה הגבול למשהו אסור. כל זה מייצר איכשהו גם תחושה של התעלות פנימית מול הדימויים, לפחות עבורי. זה קורה לפעמים בסרטים. זה קורה לעתים נדירות בסרטים קצרים. אני גם די בטוח שבפעם הבאה שאצפה בסרט, בערב בסינמטק תל אביב, הפירוש שלי כלפיו יהיה שונה לחלוטין. גם כך חשפתי רק חלק מן המחשבות שלי, בתקווה לדיון פורה בערב עצמו. בואו.