לחפור בזבל: מחשבות על קולנוע טראש וביקורת סרטים

עושה רושם שקולנוע טראש נהיה פופולרי בשיח הקולנועי בעברית, או לפחות שזה כך בסביבתי הקרובה. המרצה ניר פרבר העביר השנה קורס באוניברסיטת תל אביב בשם "טראש, אקספלויטיישן וקולנוע בטעם רע", פחות או יותר שנה אחרי השקת הפודקאסט "טראשטוק" של שני קיניסו וגילי פורת. פודקאסט בו גם אני התארחי בפרק שצפוי לצאת בקרוב, כמו גם ניר פרבר והכותבים האחרים ב"סריטה" (אם כי לא כל הפרקים איתנו שוחררו עד כה להאזנה). יש לציין כי גם הקורס וגם הפודקאסט לא עוסקים רק בטראש, באופן מוצהר, אלא גם בדברים שגובלים בו. הפודקאסט גם עוסק בסרטי פולחן בכלל, כך שהוא יכל להרשות לעצמו פרק על קובריק, שייתכן ולמעשה אינו רחוק מן המונח כמו שמניחים תחילה. לכן, המטרה הראשונית של הפוסט הזה היא להגדיר, גם בפני עצמי, מה זה בכלל טראש בהקשר של קולנוע, שאלה שדומני כי אין עליה תשובה אחת ובטח שלא תשובה חד משמעית. כמו כל הגדרה בנושא אמנות, יש לכפוף אותה ולהתייחס אליה כאידיאל שלא בא לידי מימוש בכל דוגמא.

קודם כל, טראש קולנועי הוא לא בהכרח קולנוע רע, במתכוון או שלא, ולא כל קולנוע רע הוא טראש. זהו קולנוע שחורג מן הנורמה בדרכים ספציפיות אשר מתנגשות עם אחד משני גורמים: מה שנחשב לטעם טוב או מה שנחשב לריאליסטי. ההגדרות של שני התחומים עמם הטראש מתנגש הן נזילות בעצמן ומשתנות בהתאם לזמן או לתרבות. למשל, צופים מערביים נטו בעבר (או עדיין נוטים) לזלזל במלודרמות עממיות ממדינות עולם שלישי, מן העולם הערבי, או בכלל מתרבויות אחרות.

בארץ, יוצר כמו ג'ורג' עובדיה, שפעל במסורת של הקולנוע הפרסי והעיראקי, נחשב לנחות. הביקורת זלזלה בו בזמן אמת ולא ראתה שאף על פי שבסרטיו יש הגזמה לא סבירה במספר היבטים, ייתכן ויש בהם מורכבות ברעיונות העולים בהם, ובקונפליקטים המתוארים. גם אם המטרה רחוקה מריאליזם, אליו הסרט כלל לא שאף. האם זה הופך את הקולנוע שלו לטראש? לא לפי כל או רוב ההגדרות, ובטח שלא לפי הגדרה הפוסלת מראש קולנוע טראשי. אולם, ניתן להסתכל בסרטים שיצר בארץ ולראות בהם התרסה כנגד הזרם המרכזי של הקולנוע המערבי בכלל והטעם הביקורתי בישראל בפרט, סרטים שמציגים ומקצינים את כל מה שנפסל ולא בצדק. צפייה כזו בסרטים של עובדיה לא רק מעניקה להם הערכה מחדש, אלא מקנה להם חשיבות כטקסטים של מחאה. במידה מסוימת, גם בחיבה לסרטי טראש יש אקט של מחאה.

כמו בכל סוג של קולנוע, כוונת היוצר לא תמיד חשובה בהקשר הזה. אם כי בעוד בסוגים אחרים של קולנוע כוונת היוצר כמעט לעולם לא צריכה להיות חשובה בפענוח בדיון, בטראש יש לה חשיבות ואגע בה אחר כך. הקהל, כראוי, חשוב יותר. קהל הצופה בסרטי טראש מרצון נוטה לאמץ את השם הזה גם התרסה נגד קובעי הטעם, מעצבי הקאנון ואנשי תעשיית הקולנוע. מול מה שנתפס כ״איכותי״, הקהל מחפש במודע את ההיפך. לפעמים מדובר בצפייה שחלק מתכליתה הוא ללעוג לסרט ולהתענג על דרכי ההפקה שלו. צפיות פולחן בסרטים כגון "החדר" (בתמונה לעיל), "טרול 2", ובישראל "הטרמפיסט", הם דוגמאות לסוג כזה של צפייה.

לפחות חלק מן הצופים בסרטים אלה עושים זאת בצורה פעילה חושבים כי ההנאה נובעת לא רק מכך שהסרט חורג מן הריאליזם, אלא גם מכך שהסרט הוא לא טוב, והיוצרים שלו לא הבינו כיצד לבטא את הרעיונות שלהם. לצד סרטים אלו יכולתי לציין גם את סרטיו של ניל ברין, במאי אמריקאי שיצר כבר חמישה סרטים שהצופים לועגים לעשייה בהם ודומה כי התגובות לא פוגמת בחדוות היצירה שלו. ישנן גם הקרנות פולחן לסרטים שלא תואמים את ההגדרה של סרטי איכות, אך הקהל לא לועג להם. "מופע הקולנוע של רוקי" הוא הדוגמא הבולטת ביותר. יש לציין כי הקרנות פולחן הם רק דרך אחת, ולא העיקרית, בה הקהל מאמץ סרט כטראש. המלצה מפה לאוזן היא דרך נפוצה יותר.

מופע הקולנוע של רוקי

גם ליוצרים עצמם יש חלק ביצירת סוג ספציפי של סרטי טראש, הסוג שהוא אולי הטהור ביותר: הסרטים שבכוונה מראים דברים שהקולנוע המסחרי לא מראה, ועושים זאת בשפה קולנועית שמקצינה את הזיוף שקיים בקולנוע המסחרי, או שוברת את החוקים שלו. סרטים אלו יכולים להציג נרטיב מגוחך ודימויים גרוטסקיים, אבל הם צמחו מעולם האמנות המוערכת. המייצגים המוכרים ביותר לקולנוע הזה הם פול מוריסי, שיצר את סרטיו הבולטים כחלק מהסטודיו של אנדי וורהול (שהפיק או השתתף בבימוי), וכמובן ג'ון ווטרס, במאי שהקריירה שלו נעה דרך כמעט כל הסוגים השונים של סרטי טראש, קאמפ וקאלט – מן הדברים הדוחים ביותר ועד לפעילות בשולי הוליווד והפיכת אחד מסרטיו למיוזיקל בברודווי.

בסרטי היוצרים הללו הנרטיב מופרך במתכוון, או לא קיים, וכל התנהגות בלתי מקובלת של הדמויות זוכה לכבוד והדר. סרטים אלו לא היו מודעים רק לעצמם, הם היו סרטים פוליטיים לכל דבר ועניין. בעיקר בכל הקשור להצגה של טרנסג'נדרים על המסך כדבר אותנטי ובאופן חם יותר ממה שהזרם המרכזי הציג בזמנו כתרבות מכובדת. כאשר ווטרס מבקש מהקהל להינות מדיווין כ"אישה המטונפת ביותר בעולם", הוא מגדיר מחדש מה מהנה בצפייה בקולנוע ומגדיר מחדש את הלב של האומה האמריקאית. כלומר, ההערצה לטינופת ואכזריות מציבה מראה לתחרויות יופי ולמחשבה שהאומה היא ערכית. מי שנדחק לשולי החברה בסרטים הללו מאמץ את השוליים, אך חוזר כמנצח. בסופו של דבר התחושה היא כי הפוסל מוסרית הוא החריג, או כל מי שלא מקבל מיניות שונה כדבר טבעי, מגדיר דרכי ביטוי מסוימות כטבעיות וריאליסטיות ולא אחרות.

אולם המקרים המובהקים הם לא דווקא המעניינים ביותר. הפודקאסט טראשטוק הקדיש, כצפוי, פרק לג'ון ווטרס, אולם כמה מן הפרקים המעניינים שבו הם דווקא על סרטים שמטשטשים את הגבולות בין הטראש המוצהר לסרטי איכות. אמנם הדבר נובע לעתים מסרטים המתחברים יותר להגדרת הקאלט של הפודקאסט, אך הרבה סרטים משלבים אלמנטים של טראש על סוגיו השונים עם אלמנטים מסורתיים יותר. דוגמאות לכך הן הקריירה של פדרו אלמודובר, שעברה מן השוליים למרכז, או הבמאי האיטלקי מרקו פררי שפנה לגועל ולוולגריות מחד, אך גם לקצב איטי וביקורת חברתית.

מקרה בולט אף יותר לדעתי הוא הסרט "ההר הקדוש" של אלחנדרו חודורבסקי, שילוב של טראש עם רוחניות ואירוניה עצמית של במאי שהגדיר מחדש מהו סרט קאלט. סרטים כאלו זוכים לפעמים להכרה ביקורתית, גם אם לא תמיד גורפת. יש בהם משהו מיוחד שמבקרים מאתרים, בעיקר אם המסר הפוליטי/חברתי נמצא ברובד גלוי יחסית, ולא רק כהתרסה וכדבר הנתון לפרשנות. איני רוצה לחשוף על מה בחרתי לדבר בפודקאסט בטרם הפרק בו התארחתי רואה אור, אולם אציין כי מדובר בסרט שאני מעריך אותו כאחד מן הסרטים האהובים עליי אי פעם ונרתע ממנו בדיוק בשל שילוב מסוג זה.

ההר הקדוש

במקרים אחרים, הביקורת לא יודעת להעריך, או לא יודעת להעריך בזמן אמת, יצירות החורגות מן הזרם המרכזי. בעוד קל לאתר כי ווטרס ופול מוריסי מתריסים בגלוי, מקרים אחרים זכו לזלזול או חוסר הבנה, בעיקר בגלל שביקורת הקולנוע מטבעה נבנתה על ההבחנה בין "טוב" ו"רע" ונשנעת על ציון, בכוכבים או מספרים, כלי שנותן מדד מתמטי ושטחי להערכת סרטים ולא תורם דבר לדיון עליהם. כתוצאה מכך, ז'אנרים שלמים נחשבו נחותים בתקופות שונות, באופן הבולט ביותר מלודרמה ואימה – שני ז'אנרים שלא פעם יש בהם אלמנטים טראשיים, בעיקר סרטי אימה הכוללים קטעי גוֹר או מקצינים את האיום הלא-טבעי. אין זה פלא כי סרטים רבים בז'אנרים הללו זכו להערכה ביקורתית רק בדיעבד ואחרי שנחשבו לשוליים, או נקטלו בזמן אמת. זו לא רק אשמת המבקרים: קשה להעריך סרטים הקובעים לעצמם את הכללים וקשה אף יותר להמליץ עליהם בטקסט בעיתון. בחלק מן המקרים רוב הקהל יירתע מן הסרטים, או אף ייכעס על המבקר שהמליץ על הסרט ועל בית הקולנוע (או ערוץ הטלוויזיה) שהקרין אותו.

על כן אני חוזר על אמירה שכבר נכתבה באתר זה בעבר, בניסוחים שונים: תפקיד הכתיבה על קולנוע הוא לא לשפוט ולכמת סרט בצורה מספרית, אלא לאבחן. הכוונה היא לאבחן לא רק על מה הסרט, אלא למה הוא שואף, באיזה אמצעים הוא מנסה לבצע זאת וכן הלאה. בנוסף לכך, יש לכתוב באיזו מידה הסרט הצליח לעשות זאת, אך במקרים של סרטים מסוימים ייתכן וזו לא מלאכה שקל לבצע, ודאי לא בסמוך ליציאת הסרט או לצפייה בו.

לכאורה, התחושה הסובייקטיבית אמורה לפתור את בעיית השיפוט. רבים תופסים ביקורות קולנוע כביטוי ל״אהבתי/לא אהבתי״, וזה לרוב גם מה שאני נשאל כשאני נדרש להביע את דעתי על סרט מסוים. אולם, בשביל אהבתי או לא אין צורך במבקרי קולנוע, והדעה שלהם לא חשובה יותר מהדעה של טוקבקיסט גס רוח. הכותבים על קולנוע צריכים להעמיד את הסרט בהקשר, בזכות ידע בתחום, שיכול לכלול גם הבנה של היצ'קוק וברגמן (לדוגמא), אבל גם הבנה של המקומות בהם הקולנוע שובר את מה שנחשב לאיכותי מסיבות שונות, במכוון או לא. צריך לא רק להגיד אם הסרט מהנה אלא מי הוא הקהל שיהנה ממנו. אני נאלץ להודות כי דומני שאני לא תמיד מצליח לעמוד בכך בכתיבה שלי. הדבר נכון לא רק לגבי סרטי טראש, או סרטים "רעים".

אגב, גם הביקורת על הסרטים הללו יכולה להיות מורכבת, ולא רק בסוגיה עד כמה הסרטים הצליחו או לא בשאיפות שלהם, או עד כמה הקהל יכול ליהנות מהם כיצירה אלטרנטיבית, או גרועה בכוונה. ניתן למשל לתקוף/להלל את ניל ברין, "החדר" או "הטרמפיסט" בגין העשייה המרושלת במתכוון או שלא, אך גם לבקר ולתקוף בצורה שונה את הצגת הנשים בסרטים הללו, בייצוג שנראה שובינסטי ו/או מיזוגני. הקהל יכול להכניס את תפיסת העולם הזו אל חלק מן הלעג על הסרטים, אך גם לבקר היבט זה בצורה נפרדת או תקיפה יותר. אמנם אין באמת "טוב" ו"רע" מוחלט באמנות, וספק אם הדבר קיים בערכים או בתפיסות עולם, שכן המציאות היא מורכבת. אולם, יש לנסות למצוא דרך להיות מוסרי בחיים כמו בכתיבה ובשיפוט של יצירות ותרבות.

אסיים בכך שאציין כי זהו רק קצה הקרחון ויש הרבה סוגים שונים של "טראש" ו"קאלט" שלא נגעתי בהם, והרבה דילמות אחרות בתור כותב על קולנוע שגדל על קולנוע איכות יותר מאשר על סרטי פולחן. זה נכון גם לגבי השפעת טעם הביקורת בעיתוני הארץ, טעם שלימד אותי המון גם אם יש מקומות מסוימים בו עליי למרוד בו, או לאמץ אלמנטים ממרידות נועזות יותר של כותבים אחרים. גם בדיון על קולנוע, אין דברים שהם "נכונים", "טובים" או "ראויים" באופן מובהק ואותו דבר נכון גם להפכים.