״הכל עבר בשלום״, סקירה

הקולנוען פרנסואה אוזון הוא אחד מן הבמאים הצרפתיים הכי פורים והכי מוכרים בקולנוע הצרפתי בעשורים אחרונים. דומני כי אין הרבה יוצרים עכשוויים מצרפת שלא רק שכמעט כל הסרטים שהם מביימים מופצים מסחרית בארץ, בקצב של בערך פעם בשנה (ובאופן מסורתי, תמיד יש לו סרט חדש יותר בפסטיבל כלשהו בשעה שסרט שלו מופץ בארץ), אלא גם שקהל גדול בארץ מכיר את שמו. יחד עם זאת, לא תמיד הקהל יודע למה לצפות מסרטים של אוזון, שכן האיזון בין היסודות השונים ביצירה שלו ומידת ההצלחה שלו משתנה מסרט לסרט.

במבט פשטני, קל לשייך אל אוזון לקבוצה של במאים שחוגגים את הסגנון והזיוף בקולנוע ססגוני, לרבות כזה המזוהה עם היבטים להבטק"ים לא רק בתוכן העלילתי של הסרטים, אלא בסגנון. מאידך, יחסית לבמאים אחרים המשתייכים לזרם, בחלק מסרטיו בוחר אוזון בגישה יותר מאופקת. לא במקרה, בפוסט הסוקר את סרטיו המוקדמים, אור ציין כי סוד הקסם שלו עבורו הוא ברגישות ובעידון. עבור אחרים, הבחירה של אוזון בנושאים פרובוקטיביים וקיצוניים בשילוב עם חגיגת הסגנון, גורמת להאשמה דווקא בחוסר רגישות וברדידות.
במבט כללי על יצירתו כל הגישות נכונות: הוא מאוד רגיש לבני אדם ברגע ספציפי, אולם לפעמים הדיון שלו בנושאים גדולים מרגיש רדוד או חלול מעט. וזה לא שיש נושא, או ז'אנר, בו אוזון מפחד לגעת. לדעתי בסופו של דבר הסתירה הזו היא החלק המהותי בגוף היצירה שלו: הוא מוצא אמפתיה לדמויות שלו בגלל שהן פועלות בצורה שהיא לא רק לא תמיד הגיונית, אלא גם ובעיקר לא תמיד מוסרית. ברמה הכללית, אני מוצא בכך משהו הומני. ברמה הפרטית, לא כל הסרטים של הבמאי מצליחים לאזן בין כל הרכיבים ולייצר קולנוע שהוא יותר הומני מרדוד, או להבדיל יותר מעניין לצפייה ממשעמם ובנאלי.

לכן, לפני הצפייה בסרטו הנוכחי, "הכל עבר בשלום" (Tout s'est bien passé / Everything Went Fine), חששתי מעט. הסרט מגיע לאקרנים בישראל אחרי בכורה עולמית בתחרות של פסטיבל קאן 2021 ובכורות מקומיות בפסטיבל בערבה ובפסטיבל הצרפתי, אבל אוזון הגיע לסרט הזה אחרי כמה סרטים שפחות אהבתי. בנוסף, עלילה העוסקת בגבר המבקש לעבור המתת חסד נראית לי בדיוק כמו שדה מוקשים אותו יתקשה לצלוח. אולם, התוצאה הפעם שונה. אולי בגלל שאחרי הפסקה של מספר סרטים, אוזון שב לשתף פעולה בכתיבת התסריט עם פיליפ פיאצו, מי ששיתף איתו פעולה ב"מאהב כפול" שהיה הסרט האחרון של אוזון שאהבתי, וקצת לפני כן ב"פרנץ" – אולי הסרט הכי טוב ומאוזן שאוזון ביים מימיו. "הכל עבר בשלום" התגלה כסרט מרגש ואפקטיבי על סיפור קשה, גם אם כמו רבים מסרטיו של הבמאי ייתכן ויש יצירות יותר אתיות או ריאלסטיות בנושא. מה שמעניין את היוצרים כאן הוא הרגש האנושי במצב נתון, והם מדגישים אותו לא רק דרך הדילמה, אלא גם באמצעות חגיגה של האלמנטים המלודרמטיים בסיפור.

למעשה, הסרט הוא סוג של איחוד של אוזון עם משתפת פעולה נוספת בתסריטים שלו – הסופרת עמנואל ברנהיים. היא אמנם נפטרה לפני מספר שנים, אולם הסרט מבוסס על רומן שכתבה אודות משפחתה, ובאופן ספציפי אודות החודשים האחרונים בחיים של אביה, מבלי לשנות את השמות האמתיים. סופי מרסו מגלמת בסרט את עמנואל ברנהיים, סופרת שמוזעקת על ידי אחותה פסקל (ג'רלדין פייהס) לבית החולים, שכן אביהן, אנדרה (אנדרה דוסולייה) עבר אירוע מוחי. אירוע שהותיר אותו עם יכולת לחשוב ולדבר באופן צלול וברור, אבל עם מגבלות בכל תחום אחר ועם סכנה גדולה לאירוע נוסף. אנדרה מבקש משתי הבנות שלו לעזור לו לסיים את חייו – הוא אמנם עדיין צלול, אך סובל מכאבים קשים ולא יכול להינות מן החיים באותה דרך. המתת חסד אינה חוקית בצרפת, אבל כן בשוויץ הסמוכה. מבצע העברת האב אל המוות לו הוא מייחל הוא מורכב מבחינה לוגיסטית, כשם שהוא מורכב מבחינה רגשית ואתית.

אתגר הטיפול בשלב האחרון של החיים משולב בסרט בחשיפת פרטים על העבר. הדבר נעשה גם בפלאשבקים לא בהכרח הכרחיים לילדות של עמנואל, אבל גם דרך הבנת מערכת היחסים הבלתי שגרתית בין ההורים. אנדרה עדיין גר יחד עם אמן של הגיבורות, אבל היא לא ממש לוקחת חלק בטיפול או בדאגה כלפיו, והאהבה בין השניים מראש לא הייתה שגרתית. את האם מגלמת שרלוט רמפלינג ואין לה הרבה זמן מסך בסרט, אך היא מסוגלת לבטא עולם רגשי שלם במילת דיאלוג אחת. הסרט דורש ממנה לבצע זאת יותר מפעם אחת, באופן המשדר לקהל מדוע היא עדיין אוהבת את בן זוגה וגם מדוע הוא גרם לה סבל לאורך הזמן. ההיסטוריה והווה של המשפחה כוללים גם עוד משהו שהיה יכול להיות סוד, אולם כל בני המשפחה יודעים, גם אם הם לא תמיד משתפים בפרטים. הדבר גורם למתיחות נוספת סביב חדר האשפוז של אנדרה, כולל מעורבות של דמות נוספת.

הסרט עובד במספר רמות. יש בו דרמה רגשית המורכבת מניואנסים על גבר שכבר לא רוצה לחיות ועל בנותיו המתקשות לקבל את הבשורה. בייחוד בגלל רגעים בהם הוא עדיין מפגין חוש הומור וחדווה. ברמה אחרת, מדובר במלודרמה שיש בה גוון מלאכותי וקיצוני במתכוון, גם אם מבוסס על דברים שאירעו במציאות. זהו יסוד מרכזי בקולנוע של אוזון (וברנהיים) – פנייה למקרה קיצון בחיים לא רק לגבי מוות ואהבה, אלא גם אודות האופי של מערכות יחסים ודרך זה התא המשפחתי שיכול להיות לא קונבנציונלי, כנ"ל זוגיות. ברמה נוספת, מדובר בסרט פשע של ממש, כולל ניסיון מבצע להעברת אנדרה לשוויץ כסוג של מבצע שוד, בו דברים רבים יכולים להשתבש והם אכן משתבשים. אבל זה בעיקר סרט על אהבה. אהבת החיים לא פחות מאהבה של אדם אחר. זה גם סרט שהכותרת שלו מסגירה לכאורה את הסוף שלו, אולם יש כל כך הרבה דברים קטנים שמרכיבים את ה"עבר בשלום", אפילו מעבר לדואליות בשאלה מה עבר בשלום – החיים, או אולי דווקא המוות.

אני סבור כי המתת חסד אינו נושא שניתן להיות לחלוטין בעדו מבחינה רגשית, גם עבור אלו שחושבים שהדבר צריך להיות חוקי במידה מסוימת (זו עמדתי). הסרט יכול להיתפס כסרט התומך בהמתת חסד, אולם קריאה כזו די תפספס את מה שהוא באמת מבצע, בחלקים הטובים שלו: ״הכל עבר בשלום״ דן בחיים דרך סיטואיצה בה אין מעשה נכון. יש מקום להומור, לרגישות ולעזרה, אבל אין פעולה "נכונה", או אולי לא פעולה נכונה אחת. לסרט לוקח קצת זמן להמריא ולהתאזן, בין בניית הדמויות לטונים השונים המרכיבים אותו. אולם, החל מנקודת האמצע הוא הופך לסוחף. למרות שהוא מבוסס על מקרה אמתי, הרבה דברים המתרחשים במהלכו לא אמינים מבחינת ההיגיון או מבחינת דרך ההתנהגות של הדמויות. אבל הקולנוע של אוזון הוא לא ראי של החיים. הוא מראה ייצוג שהוא מעט יותר קיצוני מן החיים עצמם על מנת לחשוף את מה שאנושי. בסרט הזה הוא גם מצליח לייצר מספיק רגעים מעודנים לצד ההגזמות.