״קיארה״, סקירה

סרטו של הבמאי האיטלקי-אמריקאי ג׳ונאס קרפיניאנו, "קיארה" (A Chiara), הוקרן בישראל לראשונה בפסטיבל ירושלים. שם אור כתב עליו  במסגרת דיווח קצר ומסויג לרוב. אני כותב על הסרט שוב וקצת יותר באריכות כי חווית הצפייה שלי בסרט הייתה שונה מאוד, אף על פי שאני מסכים עם רוב הטענות של אור. הקולנוע של קרפיניאנו יכול לתסכל כשם שהוא יכול להרשים והדגשים בסרטו החדש, בדומה לסרטיו הקודמים, לא בהכרח חופפים לתפניות של מה שניתן לכנות כעלילה הדרמטית. קרפיניאנו מתעיין הרבה יותר בבניית העולם הפנימי של הדמות הראשית והתמודדות שלה עם העולם החיצון. אף כי "קיארה" אינו סרט שלם בעיניי, לדעתי הבמאי מצליח בו בבניית עולם והצגת דמות מורכבת הרבה יותר מאשר בסרטו הקודם, "הנער מצ'אמברה". כמו הסרט החדש, אף הוא הציג סיפור התבגרות בדרום איטליה עם קשר לעולם הפשע.

הסרט קרוי על שם דמותה של קיארה, נערה בת 15 אשר חיה במה שנראה כמו משפחה בורגנית אמידה יחסית במחוז קלבריה בדרום איטליה. החלק הראשון של הסרט מציג אותה כחלק ממשפחתה, המתכוננת למסיבת יום ההולדת ה-18 לג'וליה, אחותה הגדולה של קיארה. הסרט מתעכב די הרבה זמן על המסיבה הזו, שמזכירה קצת חגיגות בת מצווה בישראל, אבל מראה את החמימות של המשפחה ואת מקומה בתוך הקהילה. משהו באורך של תיאור המסיבה הזכיר לי את החתונה בחלק הראשון של "צייד הצבאים", שכן מדובר בשקט לפני הסערה.

זמן קצר אחרי המסיבה, הרכב של המשפחה נשרף וקיארה רואה את אביה בורח. אף אחד לא מגלה לה מדוע, אולם מדיווחי החדשות היא מבינה כי הוא מתפרנס מעסקי סמים – ולא בתור סוכן זוטר. על פי הדיווחים, הוא בורח לא מן היריבים שלו, אלא מן החוק. כל זה נמסר בשלב די מוקדם ואור התייחס לזה בדיווח שלו: זה היה יכול להיות סרט מתח בו הגיבורה צריכה לגלות מה קרה לאביה. זה היה גם יכול להיות סרט פשע. יש בסרט מעט מאוד מן האלמנט הראשון וקצת מן האלמנטי השני. אבל מה שמעניין את התסריטאי-במאי הוא המבט של הדמות ברגעים בהם היא צריכה להתבגר ולהבין את עצמה. סביר להניח כי קיארה הייתה יכולה לקרוא את הרמזים למקור הכסף של משפחתה לפני האירועים המתוארים בסרט, אולם דומה כי היא יצרה לעצמה בועה שהתנפצה. במהלך הסרט היא גם מנסה לברר איפה אביה ומה יחסה כלפיו כעת, אבל בעיקר מתמודדת עם ההתפוצצות והדרך בה היא יכולה להגדיר את עצמה.

כיאה לסרט שהוא מבט על דמות, קרפיניאנו בוחר בכוונה קצב איטי למדי לסרטו: הוא מאט בקטעים בהם הגיבורה נמצאת לבדה, או בדיאלוג בו דמות לא מתכוונת למסור לה פרטים יעילים. כאשר מדי פעם היא כן מוצאת רמז, הקצב כן מתגבר מעט עד למצב בו ייתכן והיא ו/או הקהל לא יודעת מה בדיוק היא קלטה או לא קלטה. תהליך ההתבגרות שלה כרוך גם לא רק בהבנה כי הסתירו ממנה דברים, אלא גם בכך שהיא בחרה לא לראות. אולם, המרד שלה כולל לא בא לידי ביטוי בחשבון נפש, אלא בהתרסה כלפי הסביבה למשיכה מסויגת לעולם הפשע בעצמה. זאת בניגוד לנתיב בו בוחרות האחיות שלה.

שני כלים מרכזיים הופכים את הסרט למוצלח מבחינת תיאור הדמות של קיארה. הראשון והברור יותר הוא המשחק של השחקנית הראשית סוואמי רוטולו. כל שחקני הסרט נותנים הופעה אמינה ורבים מהם גם מקבלים את הסצנה הבולטת שלהם, אבל רוטולו, שהניסיון הקולנועי הקודם שלה הוא רק תפקיד קטן בסרטו הקודם של קרפיניאנו, נושאת על גבה את הסרט כולו. אם בחלק הראשון של היצירה היא חלק מאנסבל, מאמצע העלילה והלאה היא צריכה להוביל כל סצנה, לעתים לבדה. לעתים היא צריכה לשחק דמות שמאבדת שליטה על חייה וחשה בלבול, אך בו בזמן רוצה לשדר קשיחות. ההופעה של רוטולו מצליחה לבטא מצב זה וגם לתת רושם של הקפדה על ניאונסים קטנים של התנהגות.

ההצלחה הגדולה השנייה, והפחות ברורה, נובעת מעיצוב הפסקול. בלי הרבה מוזיקה או אלמנטים שאינם ריאלסטיים, הפסקול מעביר לא רק את העולם אלא גם את העולם כפי שהדמות הראשית חווה אותו. זאת כאשר בחלקים אחרים בסרט, הפסקול מעביר את תחושת הלחץ או את רגעי הפעולה בעלילת הפשע. הפסקול בולט לטובה כאמצעי אשר מקנה לסרט סגנון ייחודי ואמירה אישית, בין היתר כי התמונה לא ממש עושה זאת. זאת משום שהבחירה של הבמאי היא במצלמה רועדת, ודומה כי הפכה לבחירה האמונתית לקולנוע ריאליסטי על שכונות עוני כבר לפני מספר עשורים. לכן, כעת הדבר מרגיש יותר קלישאתי מאפקטיבי, שכן הייחוד של הסרט הוא לא במבט על שולי החברה (אף כי זה קיים בו) אלא המבט על דמות אחת שבסופו של דבר צריכה לבחור – עד כמה היא רוצה להיות קשורה לאותם שוליים ועד כמה היא רוצה לפסוע בנתיב משלה.

הדימוי הראשון של קיארה שנראה בסרט הוא בריצה על הליכון. דומה שבניגוד לאחותה, פעילות ספורטיבית חשובה לגיבוש הזהות העצמאית שלה, זהות שהנסיבות אולי לא מאפשרות לה לפתח. מאידך, אימון על הליכון הוא גם דימוי לריצה לעבר שום מקום. בלי להסגיר עוד פרטי עלילה, במהלך הסרט הבמאי חוזר לדימוי הזה עם וריאציות שונות ובכך גם שואל האם יש לגיבורה לאן לרוץ, כמפלט או כממשיכת דרך. למעשה, גם אחרי תום הצפייה מספיק מן הסרט נותר פתוח על מנת שהצופה יפרש האם גיבורה שלמה עם עצמה והאם היא מוגדרת על ידי הבחירות שלה או בידי גורל שהוכתב לה.