״הדוכס״, סקירה

ז'אנר סרטי השוד הוא אחד מן המהנים ביותר לצפייה, בשל אלמנט התחכום המובנה בתוכו. לרוב, סרט שוד ידגיש את המקצוענות והיעילות של השודד (ו/או הבלש) ויירגש את הקהל דרך הכישורים וההפתעות הכלולות בתכנון ובביצוע השוד. לרוב, השודד עובד לא רק על מערך האבטחה, אלא גם על קהל הצופים שלומדים כי היה עוד פרט שפספסו בתכנית שלו. זה נכון בין אם השוד מתסיים בהצלחה ובין אם הוא בכישלון. המציאות, לעומת זאת, כנראה שונה ברוב המקרים. נבירה בפרטים של כמה ממעשי השוד המפורסמים בהיסטוריה, באופן ספציפי גם גניבות של יצירות אמנות מוערכות, מגלה כי לא פעם המזל משחק תפקיד גדול. לפעמים, במקום בו כנופיות מנוסות של גנבים כושלות, דווקא אדם פשוט שמנצל חולשה אקראית יכול להצליח. הסרט "הדוכס" (The Duke), שהגיע לאקרנים בישראל, מבוסס על סיפור אמיתי של שוד שתפס את כותרות העיתונים בעבר. בסופו של דבר התברר כי מי שעומד מאחוריו הוא לא פושע מנוסה, חובב אמנות אובססיבי, או אפילו אדם אשר שאף להתעשר מן המעשה.

בשנת 1961 ממשלת בריטניה השתתפה ברכישת ציור מאת פרנסיסקו דה גויה, שדבר גניבתו הגיע לחדשות. זאת מפני שמדובר בדיוקן של הדוכס מוולינגטון, הפוליטיקאי והגיבור הצבאי שבין היתר ניצח את נפוליאון בקרב ווטרלו, אירוע בעל חשיבות היסטורית גם בתקופה שלפני הקמת להקת "אבבא". המשטרה לא ממש הצליחה להתקדם במקרה, עד שבסופו של דבר הציור הוחזר ומי שהודה בגניבה היה קמפטון בנטון, בן מעמד הפועלים מניוקאסל, אוטודידקט בהשכלה, בעולם הפשע, ובפעילות החברתית שלו למען צדק לפנסיונרים ותיקי הצבא.

ששים שנה אחרי המקרה, וזמן קצר יותר אחרי שהתבררו פרטים חדשים לגביו, הסיפור שעשה כותרת ונשכח עם הזמן הפך לסרט. מי שעיבדו את התסריט הם ריצ'רד בין וקלייב קולמן, צמד כותבי מחזות בלי ניסיון בכתיבה עבור המסך הגדול. הבמאי שנרתם למשימה הוא רוג'ר מיצ'ל (״נוטינג היל״, ״סוף שבוע בפריז״), במאי בריטי מנוסה אשר עושה סרטים יעילים, צנועים וחביבים לרוב. באופן מפתיע, זמן קצר אחרי הבכורה של הסרט מיצ'ל נפטר ולכן זהו סרטו העלילתי האחרון. הוא ככל הנראה הספיק לסיים אחריו עבודה על סרט תיעודי על המלכה אליזבת' השנייה, שהיא נושא מתאים עבורו לסרט תיעודי. מיצ'ל הוא סוג של נציג של הזרם המרכזי והשליו של הקולנוע הבריטי. יש משהו ממסדי בקולנוע שלו גם כאשר הוא עוסק בדמויות מרדניות. יחד עם זאת, מכיוון שהוא בריטי, יש בסרטים שלו חוש הומור וזה המצב גם בסרט זה.

את קמפטון מגלם ג'ים ברודבנט והוא מבצע את התפקיד בהנאה רבה, כאשר הפרשנות שלו לדמות היא של אדם המאמין בחיוך כדרך חיים. גם כאשר במהלך הסרט הוא סופג עוד ועוד דחיות, פיטורים, וריבים עם אשתו אשר דורשת, ודי בצדק, שיהיה יותר פרקטי עם החיים שלו. קמפטון נע בין עבודות שונות בעודו משוכנע כי יפרוץ בתור מחזאי. את המחזות שלו הוא שולח למפיקי טלוויזיה בלונדון, שלא ממש משיבים לו. עם הרשויות המקומיות הוא מתעמת על רקע הפגנות והסירוב העקרוני שלו לשלם אגרת טלוויזיה, מאחר והוא מקפיד שלא לצפות בערוץ ה-BBC הממומן בידי האגרה.

כאמור, אשתו הרבה יותר פרקטית. דורותי בנטון עובדת כעוזרת בית אצל פוליטקאי מקומי והלן מירן מגלמת אותה בתור אישה המשלימה עם מקומה ועם המצב הקיים. היא לא עושה הרבה במהלך הסרט, אבל החזות שלה נותנת לו סוג של יוקרה, ולפרקים המבטים שלה הם סוג של נציגות הקהל בתוך העלילה. זה לא תפקיד בולט ביחס לקריירה של מירן, אולם ג'ודי דנץ' קיבלה השנה מועמדות לאוסקר על פחות או יותר אותו הדבר. המשפחה שלהם כוללת גם שני בנים, אחד חי איתם ואחד מבקר מדי פעם בעודו מבוסס בלידס. את ג'קי, הבן שחי בבית ומהווה סוג של בן ברית עבור האב, מגלם פיון ווייטהד והוא מצליח להכניס אנרגיה צעירה לסרט, אם כי קשה להתחרות עם האנרגיה של ברודבנט בן ה-73. השלישייה הזו עומדת במכרז של דרמה-קומית חביבה על חיי מעמד הפועלים. יש גם אלמנטים רומנטיים בסרט: ג'קי מחזר אחר אישה לה הוא שואף להציע עתיד טוב יותר.

ייתכן והמבט על חיי המשפחה מהווה את רוב זמן המסך של הסרט, אולם מה שנותר בזיכרון הם הקטעים הקשורים לז'אנרים אחרים. אל ז'אנר סרטי השוד עליו דיברתי בפתיחה, מצטרף בחלק המסיים גם סרט בית משפט, אז השחקן מתיו גוד מצטרף לקאסט בתור עורך דין. מיצ'ל מביים את סצנות השוד כמו, ובכן, סרט שוד, עם מחוות לסרטים קודמים בז'אנר בדגש על סרטי שוד של אמנות. זה אומר שיש מסך מפוצל, התחמקות מכוחות האבטחה, משחק של חתול ועכבר עם המשטרה ואפילו תפניות בעלילה.

את כל זה הוא עושה מבלי לשכוח שהגיבור שלו הוא מחזאי כושל, כאשר את ההבנה שלו בפשע ודרך הפעולה של המשטרה הוא למד מרחוק ובצורה לא מדויקת. הסרט אף פעם לא לועג לקמפטון ולמשפתחו, אבל הוא כן מציג אותו כבלתי מתאים לעולם וכמי שלא תמיד מבין כיצד להשיג את המטרה שלו. סוג של דון קישוט שחושב שהוא רובין הוד. בית המשפט מקבל פחות זמן מסך, אבל הוא מתגלה כחלק המהודק והיעיל ביותר בסרט. הייתי אומר שהוא גם המופרך ביותר, אילולא ייתכן והוא הקרוב ביותר למה שאכן אירע במציאות.

"הדוכס" אינו סרט גדול או מבריק, אבל הוא יודע את המגבלות שלו ולא מנסה לחרוג מהן. יש בו משהו מיושן במתכוון, שזה הגיוני עבור סרט המתרחש עלילתית במהלך שנות הששים. בדיעבד, הוא מהווה חותמת ראויה לקריירה של מיצ'ל, גם אם הסמיכות שלו למילים "THE END" בקרדיטים הפותחים את הסרט הוא דבר מקרי בלבד. מיצ'ל לא ממש הצליח לייצר סרטים חשובים או יצירות מופת, אבל הוא ידע לעבוד עם שחקנים ולייצר קולנוע מהנה שהוא לא בהכרח מעמיק, אבל בהחלט גם לא מעליב את האינטלקט. ברובם, הסרטים שלו פנו לקהל המבוגר יותר והם עשו את מלאכתם היטב. ייתכן כי דווקא סרטו העלילתי האחרון הוא אחד מן היותר מוצלחים אשר יצר.