״מסקרפונה״, סקירה

"מסקרפונה" (Mascarpone), סרטם האורך הראשון של צמד הבמאים האיטלקי אלסנדרו גידה ומתיאו פילאטי, הוא קומדיה רומנטית על גילוי עצמי שלא מנסה להמציא את החוקים בז'אנר בו היא פועלת. זהו סרט על גיבור שיוצא מזוגיות ארוכה אחרי פרידה שהוא לא יזם, עובר שלבים של אובססיה ואבל, מוצא את עצמו נהנה מחיי הרווקות, ובסופו של דבר נאלץ לבחור בסוג החיים החדשים שהוא רוצה: חיים עצמאיים עם מקצוע חדש שבחר, או חיים נוחים עם בן זוג חדש. תבנית העלילה אמנם לא מעניקה יחס שווה לפרנטרים הרומנטיים האפשריים, וזולגת מדי פעם מן הקומדיה לכיוון הדרמה, אבל התחושה היא של סרט שבכוונה פועל בתחום המוכר. אולי גם על מנת להגדיש את האלמנט הקצת פחות מוכר הקיים בו: הוא סרט על הומוסקסואל איטלקי וצעיר שעבר גירושין.

קולנוע גאה אינו דבר חדש מן הסתם, אבל "מסקרפונה" הוא סרט שדומה כי לא היה אפשרי לפני כעשור. ואם היה אפשרי, הוא לא היה מגיע לקהל רחב כפי שהוא זוכה לו היום, לפחות בארץ. הסרט אומנם מופץ בידי פסטיבל הקולנוע הגאה, אבל הוא מוקרן כסרט מסחרי בסינמטק תל אביב ובשבוע הראשון שלו הביא קהל שבעבר נמנע מתכני הפסטיבל. זאת משום שמדובר בסרט של הזרם המרכזי בכל רמח איבריו: הוא גורם להרגשה טובה, הוא קליל ולא מעמיק אך לא מרגיש מטופש. יש לו כותרת אשר מרמזת על העונג הנוסף שהוא מציע: עיסוק באפייה איטלקית, הן כמטאפורה והן כעלילת משנה לא קטנה, שמזכירה מעט תכניות מסוג "בייק-אוף". כל מה שצריך על מנת לגרום לקהל המבוגר להרגיש בנוח.

בשל כך, בחרתי לצפות בסרט ביום שלישי, משמע "שלישי בשלייקס", הזירה לבדיקת הסבלנות של הקהל המבוגר – זה שבישראל מחזיק את הקולנוע בחיים. הסרט בהחלט עבד. הזרם המרכזי של הקהל התל-אביבי מקבל בטבעיות סרט שלא רק עוסק בגיבור גאה, אלא גם מראה זאת. יש הרבה מאוד נשיקות בין גברים על המסך, הרבה רמיזות לסצנות מין וגם נוכחות של עירום גברי, גם אם לא פרונטלי. שוב, זה נשמע טבעי, אך בעבר הלא רחוק סרט כזה, נגיש ככל שיהיה, היה צריך להיות מוקרן בפסטיבלים ו/או לזכות בתמיכה רחבה של המבקרים כסרט איכות, בשביל להגיע להקרנות קבועות כפי שהוא מוקרן כעת.

אני לא כותב את זה רק בנוגע לחווית הצפייה האישית, או מתוך תפיסה כי הקולנוע הגאה חדר לחלוטין לזרם המרכזי בכל מקום (עדיין לא), אלא גם כי זה חלק מהעלילה. גיבור הסרט, אנטוניו (ג'אנקרלו קומארה), ננטש על ידי בעלו לאחר מערכת יחסים של 12 שנה, שהחלה עוד כשהם היו בתיכון, בתקופה בה נישואים גאים לא היו דבר שבכלל קורה באיטליה. הסרט לכאורה לא מתעכב על זה, אבל בין השורות עולה השינוי שעבר בין תחילת הקשר לסיומו. לפעמים הוא על פני השטח, עם השורה "עכשיו יש גירושין גאים, מה הדבר הבא שתקחו, ליגת האלופות?", או באמירה שהמשפחה של הבעל תחילה התנגדה לקשר וכעת היא מתנגדת לפרידה. הסרט עוסק למעשה בגיבור שכנער היה צריך להיות בארון, או לעמוד מול התנגדות לזהות שלו. אך כעת, לקראת גיל 30, הוא מוצא את עצמו כרווק הומוסקסואל כמעט לראשונה, כולל הגילוי הצפוי של האפליקציה בה הוא יכול למצוא קשר ארוך טווח או בעיקר אירעי.

מהר מאוד, אנטוניו מאמץ לעצמו חברים חדשים, מעט פחות אמדים מבעלו וחבריו הקודמים, כך נדמה. הם גם הרבה יותר פרועים ומוקצנים בהתנהגות שלהם יחסית אליו. אנטוניו עובר לשכור חדר בדירתו של דניס האקסצנטרי (אדוארדו ואלדרניני) ומתחיל לעבוד במאפיה של לוקה (ג'אנמרקו סאורינו), ומדי פעם גם לשכב עם לוקה. הכל תוך דגש על כך שאין מחויבות ויש הצטלביות בפרנטרים המיניים גם עם דניס. אך כאמור, מדובר בסרט מיינסטרמי ובשלב כלשהו נכנסת לסרט גם האופציה לבן-זוג קבוע ומערכת יחסים מסודרת יותר. את האופציה הזו מגלם תומאס (לורנזו אדורני), שלהגדיר אותו כגבר מן החלומות יעשה לו עוול: הוא יפהפה, עשיר, יכול להציע לאנטוניו את כל מה שהוא אי פעם רצה, וגם יש להם לא מעט מאותם תחומי עניין. אמנם תומאס גר רוב הזמן במילאנו ולא ברומא, אבל אנטוניו ממילא רצה לעבור לעיר הצפונית, משום שברומא הוא לא מוצא עבודה בתור אדריכל, המקצוע אותו למד.

יש גם את עניין האפייה. כאשר היה בעל שנשאר בבית, אנטוניו אפה כתחביב ותוך היזכרות בהדרכה של סבתא שלו, ששילבה טיפים לאפייה עם טיפים לבדידות מול חיי חברה. אך לפתע הוא הופך לשולייה של לוקה וגם נרשם לקורס בישול עם קונדיטורית מפורסמת קשוחה. אף כי הוא לא תמיד מצטיין, ברור כי זוהי היא תשוקה שגורמת לאנטוניו לבחון מחדש את חייו. כלומר, כשם שהוא מתלבט בין חיי רווקות לחיי זוגיות, הוא גם מתלבט בין המקצוע אותו למד באוניברסיטה, שתיאורטית יכול להכניס לו כסף רב, לבין עבודה קשה אבל כזו שיש לו תשוקה כלפיה ויש בה מימד אמנותי כלשהו. כפי שכבר ציינתי, התלבטות לגיטימית בז'אנר בו פועל הסרט.

ברחבי העולם, "מסקרפונה" מופץ תחת שם המאכל/גבינה שניתן לו גם בארץ, אבל הכותרת האיטלקית שלו שונה: ״Maschile singolare״,  משמע ״זכר ורווק״. יש קשר מעניין בין שתי הכותרות השונות, שבעצם מציגות את שני הנושאים השונים בסרט: גם אפייה וגם חיי הרווקות הם חדשים עבור הגיבור. בתור קומדיה רומנטית יש בסרט גוון מעניין: אף כי יש לגיבור אופציה לזוגיות מאושרת בסיום (ולמעשה כמה אופציות כאלו), דומה כי הוא לומד לפגוש ולאהוב דווקא את חיי הרווקות. זה נכון לא רק במובן של מין מזדמן, אלא גם במובן של חיים לבדו בתמיכת מעגל חברים המשלב בין מי שהכיר בעבר למכרים החדשים. יש בכך סוג של מפגש בין החברים שלו לבין החברים של בת הזוג החדשה, אלא שבת הזוג החדשה אינה אדם, אלא עצם החיים כרווק – בין אם כתכנית לזמן ממושך, ובין אם כמצב זמני למספר חודשים או שנים, אחרי הפרידה שהתחילה את הכל.

כקומדיה, "מסקרפונה" לא תמיד מצליח להצחיק כפי שהוא רוצה. זה נובע גם בגלל ההבנה כי הלב של הסרט הוא קודם כל רגשי והבדיחות רק מלוות את המהלך שעוברת הדמות הראשית. כאמור, לא מדובר בדמות יוצא דופן ועל אף המשחק המסוים עם חוקי הז'אנר, גם העלילה בעצם לא ממש מפתיעה, לפחות לא בקו המרכזי. ההפתעה היחסית של הסרט קשורה לאחת מדמויות המשנה ועל פניו היא באה כאילו משום מקום, אך למעשה הסרט שתל לה רמזים מתרימים. הרמזים הללו הם חלק מן העבודה הסולידית והיעילה של היוצרים. התסריט, שנכתב בידי הבמאים יחד עם ג'וזפה פטרנו רדוסה, משלב בין היעילות הנדרשת מן הז'אנרים בהם הסרט פועל לבין סצנות המאפשרות להראות את האופי של הדמויות ולמתוח מעט את הסיטואציה. זהו לא סרט גדול ומהפכני, אבל בהחלט סרט נעים ויעיל להעביר את הזמן. כאמור, עד כמה שזכור לי, זה לא משהו שתמיד היה מובן מאליו בסרטים מסוג זה.