מבט מחודש על סרטי ג'יין קמפיון: ״מלאך אצל שולחני״

הקדמה לפרויקט: היציאה לאקרנים (ובהמשך אל נטפליקס) של "כוחו של הכלב" משלימה סוג של תהליך אשר מתעצם בשנים האחרונות: עלייה במעמדה של הבמאית ג'יין קמפיון כאחת מדמויות המפתח בתרבות של העשורים האחרונים. ההערכה המחודשת לסרטיה בקרב חובבי קולנוע נובעת לא רק מן המגדר שלה, אלא גם מכך שהיא הקדימה את זמנה בסוגיות אחרות. חלקן קשורות לייצוג מורכב של מיניות ודיון בטאבואים, חלקן קשורות ליצירת קולנוע הפועל בתוך הזרם המרכזי, ולפעמים גם בתוך ז'אנרים מוכרים, אבל המתבסס על תחושות יותר מאשר על נרטיב. זה נכון גם כאשר היא נצמדת לספרים מוכרים אותם היא מעבדת. העניין המחודש בקמפיון בא לידי ביטוי באתרים ובפודקאסטים בחו"ל דרך בחינה מחודשת של כל סרטיה, ואני שואף להתחיל לעשות זאת גם בסריטה. זה מגיע גם מתוך סיבה אישית – אולי יותר מכל יוצר/יוצרת קולנוע אחרת, אני חש כי נחשפתי ליצירה של קמפיון בגיל מוקדם מדי, לפני שיכולתי להבין את כל הדקויות והאמביוולנטיות הקיימות בסרטיה. לכן ויתרתי מראש על חלק מסרטיה המאוחרים ולא הערכתי כראוי את הסרטים אותם כן ראיתי. על סרטה "הפסנתר" כבר כתבתי אחרי צפייה מחודשת וזוהי, בלי נדר, המשך סקירת סרטיה הנותרים.

בתור נער, עוד בטרם התחלתי להתעניין לעומק בקולנוע או לדעת מי זו ג'יין קמפיון, "מלאך אצל שולחני" (An Angel at My Table) היה בתודעה שלי בתור סרט "חשוב" ו"איכותי", עוד בטרם ידעתי במה הוא עוסק. ייתכן ובשל כך, לא ממש התלהבתי ממנו בצפייה בסמוך לאותו גיל וחלקים ממנו די חלפו מולי בלי שקלטתי מה בדיוק מתרחש בהם. אף על פי כן, מדובר באחד מן הסרטים היותר נגישים וברורים של קמפיון. בצפייה עכשווית לצורך כתיבת הפוסט הזה, מצאתי סרט מקסים, רענן, אך גם מתעתע. הוא מתעתע משום לדעתי התחושה העיקרית שהוא מעביר, או אולי הנושא המרכזי שלו, שונה ממה שניצב במרכז רוב הכתיבה על הסרט.

"מלאך אצל שולחני" הוא עיבוד לשלושה ספרים אוטוביוגרפיים של הסופרת הניו-זילנדית ג'נט פריים. הספרים ראו אור בין 1982 ו-1984, כאשר פריים כבר הייתה אחת מן הסופרת המוערכת בניו-זילנד וגם אחת מן הסופרת החביבות על קמפיון, אז סטודנטית לקולנוע. עוד בטרם השלימה את העבודה על "סוויטי" קמפיון קיבלה אישור מפריים לעבד את כל שלושת הספרים למיני-סדרה. הן מבחינת הסופרת והן מבחינת הבמאית, הפרויקט היה אמור להיות מיועד רק לטלוויזיה. אולם, המפיקים הבינו מה יש להם ביד ושלושת הפרקים בני 50 הדקות אוחדו לסרט אחד, תחילה לטובת סבב הקרנות מיוחדת בפסטיבלים טרם השידור בטלוויזיה.

ראשית הוקרן הסרט בפסטיבל הסרטים בסידני ב-1990 וזכה לתגובות אוהדות מאוד מצד הקהל. לאחר מכן הוא יצא לתחרות הרשמית בפסטיבל ונציה של אותה השנה, ויצא מן התחרות עם הפרס הגדול של חבר השופטים, הפעם לקול מחאת הקהל באולם – הם היו סוברים כי הסרט היה צריך לזכות בפרס אריה הזהב היוקרתי יותר, וקראו "מלאך" בשעה שטום סטופרד לכאורה היה אמור לעלות לקבל את הפרס על העיבוד שלו למחזה "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים", עיבוד קולנועי סביר ליצירה שנדמה כי היום זוכרים אותה יותר בתור מחזה. ייתכן וחלק ניכר מכל זה הוא מיתוס. בכל מקרה, לאחר הפסטיבלים, מה שנוצר לטלוויזיה הפך לסרט קולנוע לכל דבר ועניין, ולסוג של קונצנזוס ביקורתי ראשון בקריירה של קמפיון, ראשון מבין לא רבים.

טרילוגיית הספרים של פריים מספרת את תולדת חייה המוקדמים, מילדות ובערך עד גיל 30. יש בסיפור הזה אלמנטים רגילים של ביוגרפיה של אמן: ילדות ביישובים קטנים, באי הדרומי (הפחות מיושב) בניו זילנד, גילוי חיבה לספרות וכתיבה מגיל צעיר, טרגדיות במשפחה, הצלחות ראשונות ובסופו של דבר זכייה במעמד של סופרת חשובה בגיל די צעיר. מעבר לכך, הסיפור האישי של פריים בתור אישה צעירה כולל מן הסתם דברים ייחודים, ביניהם אחד מן האירועים הכי לא סבירים שאי פעם ראיתי בסרט. אירוע שקשור לא רק לפריים אלא לפשע גדול של המדע והרפואה והתיאור שלו ניצב לרוב בראשית כל הדיונים על הסרט. עד לרמה כי הזיכרון שלי מיקם אותו סמוך לסיום, למרות שהעיסוק בו מתחיל בערך בנקודת האמצע ואחרי שהוא מסתיים, יש עוד שעה.

מדובר בסיפור שאף תסריטאי או סופר לא היה יכול לכתוב מכיוון שהוא כל כך לא סביר ולא הגיוני, עד שגם ההגנה של "זה קרה במציאות" נראית לא קבילה במקרה הזה. הגדולה של הסרט היא שאינו מדגיש את האירוע הזה באופן מיוחד, בקושי מעניק לו זמן מסך. קהל בלי הרבה ידע מוקדם לא ירגיש את גודל הדרמה. אין הכוונה בכך שקמפיון, או פריים שכתבה את סיפורה, או לורה ג'ונס שעיבדה את הרומנים לתסריט, מקלות ראש במה שהתרחש. כוונתי שהיוצרות טוענות כי הסיפור של פריים הוא גדול יותר ובחוויה האישית שלה היו עוד הרבה רגעים מעצבים ויוצאי דופן.

בשל כך, אין גם ממש טעם שלא אכתוב מהו האירוע. זה לא ממש סרט שאפשר לעשות לו ספוילרים, בין אם בנוגע לתחילתו, לאמצע שלו או לסיום. בתור אישה צעירה, ג'נט פריים אובחנה כחולה בסכיזופרניה, אבחנה שגויה שהיא לא התנגדה לה מאחר והיא כן חשה מצוקה נפשית. פריים שהתהה כשמונה שנים במוסדות לבריאות הנפש, עברה טיפולים בשוקים חשמליים, ונקבע לה ניתוח להסרת אונה. סוג של סיפור חיים אמתי שדומה ל"קן הקוקיה" רק שהוא מסופר בצורה לא סנסציונית ואפילו בלי לתקוף את הממסד יותר מדי. ימים ספורים לפני הניתוח, קובץ הסיפורים הראשון שפרסמה פריים זכה באחד מן הפרסים הספרותיים החשובים בניו-זילנד, מה שגרם להחלטה לבטל את הניתוח ואפילו לשחרר אותה מן המוסד הפסיכיאטרי.

כל האירועים הללו תופסים פחות מ-20 דקות בסרט של 158 דקות, שמכסה להערכתי תקופה של קצת יותר מ-20 שנה. כלומר, ייתכן והספר אפילו מצמצם את ההתייחסות לאירועים ביחס לכל תקופת החיים. הסיבה הראשונית לאשפוז הוא שמרצה (בו פריים הייתה מעט מאוהבת) קרא בסיפור שכתבה על ניסיון התאבדות. הוא מחמיא לה על הסיפור אבל מחליט לאפשז אותה ופריים מניחה שהוא צודק כי היא רואה בו מודל לחיקוי. במציאות, אותו מרצה היה ג'ון מאני (שמו שונה בספרים ובסרט) לימים סקסולוג מאוד שנוי במחלוקת, סוג של פורץ דרך נאור מבחינת חשיבה, אבל בעל רעיונות בעייתים בפרקטיקה.

הדבר שעומד במרכז הסרט הוא התחושה הפנימית של ג'נט. תחושה של חוסר נחת ומציאת מקום בעולם ובמארג החברתי. ג'נט חכמה ומוכשרת מאוד, אבל לא טובה בקריאת סיטואציות חברתיות ותמיד מרגישה מעט זרה ולא פופולרית כפי שהיא רוצה להיות. התחושה היא של מבוכה כאופציה חוזרת עבורה והסרט לכל אורכו שוזר פרגמנטים קטנים של רגעים מביכים. אולם הוא גם משלב כל הזמן רגעים של ניצחונות קטנים עבור הגיבורה, מקרים בהם אנשים כן מעוניינים בחברתה ועדויות חולפת לכך שיש לה כישרון כתיבה. כל זאת מבלי שהסרט יהפוך לשיר הלל לכישרון שלה או יגרום לה להיראות כיחידת סגולה ולא כאישה שחווה את הזרות והמבוכה בצורה שהיא אולי מעט יותר אינטנסיבית מהנורמה. אולי יש בה משהו לא נורמלי, אבל בניגוד לחלק מן האנשים בחייה של ג'נט פריים האמתית, הסרט לא מבצע אבחון או שיפוט של המצב.

את תחושת הזרות קמפיון משקפת גם דרך המראה של הדמות. שלוש השחקניות אשר מגלמות את פריים בגילים השונים עוטות פאה של שיער ג'ינג'י עם תלתלים פרועים, מה שהופך את הגיבורה לכזו שבולטת בכל סיטואציה, אך גם לחריגה מול המראה הטיפוסי של שאר הדמויות בסרט, כולל בני משפחתה. לתפקיד פריים המבוגרת, אשר נמצאת על המסך בשני החלקים האחרונים משלושת הפרקים, נבחרה קרי פוקס. זה אמנם התפקיד הראשון שלה בקולנוע, אבל היא הייתה שחקנית תיאטרון מוערכת ואחרי סרט זה המשיכה לקריירה מצליחה לפרקים בתור שחקנית, אם כי שום דבר לא ישתווה להופעת הפריצה הזו. פוקס תמיד נראית בסרט כמנסה למצוא את מקומה בתוך הסיטואציה, כמי שרוצה להתחפר בתוך עצמה ולא להיראות ובו זמנית להשמיע את קולה. שתי השחקניות האחרות, אלכסיה קיאו אשר מגלמת את ג'נט בתור ילדה וקארן פרגוסון שמגלמת אותה בגיל ההתבגרות, לא שיחקו לפני או אחרי הסרט הזה, ככל היודע לי. יחד עם זאת, ההופעה שלהן נראית טבעית והחלק הראשון (המבוסס על הספר "To the Is-Land" ואני לא מתכוון לתרגם את זה) לא נופל בדבר משני החלקים שבאים אחריו.

למעשה, כמה מן הסצנות הכי טובות מצויות בחלק הראשון: ג'נט מוצאת חברה למשחק ונאלצת להיפרד ממנה בגלל שהיא השפעה רעה; ג'נט מנסה להסתיר את המחזור החודשי הראשון שפוקד אותה בגיל מאוחר יחסית; רגע של מוות במשפחה שמגיע בתדהמה; ולהבדיל, מטלת כתיבת שירה ראשונה בבית ספר היסודי, שכוללת רגע בו ג'נט מתעקשת על הניסוח הספרותי שלה ולא על המילים המקובלת בכתיבה פואטית, או כניסה ראשונה לספרייה הגדולה ומציאת ספרים עבור כל בני משפחתה. כמו כל חלקי הסרט, מדובר למעשה בכמות גדולה של אירועים הנדחסים לתוך חמישים דקות. אולם, התסריט של ג'ונס (עם השפעה מסיבית של קמפיון) מאפשר זאת על ידי קשירת הסצנות בחוט רגשי האחת לשנייה, ופחות דרך קשר סיבתי של האירועים. המבנה הזה גם מאפשר לקבל בטבעיות שחקנית חדשה בתפקיד הראשי בכל פעם שמתבצע החילוף – פעם אחת באמצע החלק הראשון ופעם שנייה במעבר בין החלקים.

החלק השני מבוסס על הספר שקרוי "מלאך אצל שולחני" מה שמציב אותו בלב הסרט גם בשם ולמעשה גם באירועים המתרחשים בו. הוא כולל את האשפוז במחלקה הסגורה והסיום הלא-סביר לאשפוז זה, הצלחה ראשונה בתור סופרת, חיים מחוץ לבית המשפחה בפעם הראשונה, ניסיון לעבוד כמורה, מצוקה כללית, הצלחה כסופרת, מגורים משותפים עם הסופר המוערך פרנק סרגסון, שלקח חסות על פריים. לפי הסרט הוא נהג להסתובב לידה בלבוש מינימלי או בעירום, אך דומה כי הקשר לא נחווה כמנצל, מיני או רומנטי. גם החלק הזה כולל עוד דרמות במשפחה. אך כאמור, כל זה לא מרגיש נצלני אלא נחווה כהמשך ישיר למה שהתרחש קודם לכן.

החלק השלישי, המבוסס על הספר ״The Envoy From Mirror City״ מתמקד בשבע שנים של חיים באירופה. לכאורה, הוא פחות עמוס דרמטית מן החלקים הקודמים. פריים היא כבר סופרת זוכת פרסים במולדתה וגם בבריטניה היא זוכה להערכה (אם כי לא לקוראים רבים), היא חיה לבדה וצוברת חוויות. אמנם עברה הנפשי עוד רודף אותה לפרקים והמבוכה מעולם לא עוזבת אותה, אבל היא גם יודעת לעמוד על שלה ומגלה כי יש לה סיבות לגאווה. כשם שהסרט לא צולל לחלוטין לתוך האפלה, הוא גם לא ממש מראה ניצחון או מציאת מקום בעולם, עד לדקות הסיום שלו. החלק השלישי הוא משהו שבקלות היה יכול לרדת בעריכה אם היה מדובר בעיבוד הוליוודי של הסיפור, והוא גם די הכביד על ההפקה משום שדרש צילומים ברחבי אירופה למשך שבועיים, מה שדרש עבודה מזורזת. יחד עם זאת, הוא הלינארי ביותר מבין כל חלקי הסרט וכולל אף הוא סיקוונסים מופלאים, כולל סיקוונס של רומן עם מרצה חובב ספרות באיביזה, לפני שהאי הפך לפופולרי.

הרומן הזה מקסים ומספק לפריים מפלט ומה שהוא ספק התנסות מינית ראשונה. בו בזמן, ברור כי יש פער בהגדרה של הקשר הזה בין שני האנשים: עבור הגבר זו הרפתקה חולפת בעוד פריים מתייחסת למגע ברצינות רבה. השיא מגיע בסצנת המיטה הראשונה, אז הגבר מוצא אומץ ומבקש חוות דעת מצידה של פריים על כתיבת השירה שלו. זוהי סיטואציה אבסורדית, מביכה עבורה וגם כזו אשר חושפת כי ייתכן והגבר היה מעוניין קודם כל לנצל אותה, לאו דווקא במובן המיני. אולם לא מדובר בנבל. זה סרט בלי נבלים. לפריים יש סוג של מחזר נוסף, גבר בריטי שמרן (וגזען) המדריך אותה בבית הדירות ולא ממש מבין את עולמה, אך עדיין מנסה לגונן עליה ולשאוף לקשר איתה. הגבר הזה נחווה כפתטי ולפחות אמירה אחת שלו צובעת אותו באור שלילי, אבל הוא גם מעורר הזדהות בגמלוניות שלו ובכך כי כמו הגיבורה, גם הוא מצוי במצב תמידי של מבוכה.

מכיוון שההפקה יועדה לטלוויזיה, קמפיון החליטה לצלם את הסרט בגישה יותר שמרנית לעומת רוב סרטיה. אין סצנות ששוברות את הריאליזם או מציגות דימויים מופשטים, ואף כי הסיפור נע בין אפיזודות רבות כל אחת מהם מסופרת בקצב יחסית מהיר וברור, רק עם רמזים לקולנוע היצירתי יותר אשר מאפיין סרטים אחרים שלה. המגע האמנותי כן בולט דרך השימוש בתאורה, אשר נעה בין צבעים חמים לקרים בהתאם לעלילה או לגיל: רוב הילדות מצולמת בצבעים עזים יותר, בעוד המחלקה הפסיכיאטרית מדגישה גוונים של אפור וכחול דהוי. מי שאחראי על הצילום הוא סטיוארט דריבור, שהמשיך לעבוד עם קמפיון גם על "הפסנתר" ופרץ גם הוא לקריירה בינלאומית בעקבות שני הסרטים הללו.

עוד מקום בו המגע של קמפיון נוכח הוא בדמויות המשנה. השחקניות המגלמות את פריים תמיד נמצאות במרכז, אבל יש בסרט כ-100 דמויות אחרות וכולן מרגישות אמיתיות. בכל פעם שדמות נמצאת בשולי הסצנה, היא עושה משהו, לרוב מתנהגת בצורה ייחודית. הדבר נותן תחושה של עולם מלא וגם עוזר לאפיין את האזורים המרוחקים של ניו זילנד (למרות שהסרט צולם בפועל בסמוך לעיר הגדולה אוקלנד). אין זה פלא ש"מלאך אצל שולחני" הפך לא רק ליצירה מוערכת, אלא גם לאחד מן הסרטים היותר נגישים של קמפיון. הוא זז הרבה יותר מהר מסרטיה האחרים והשפה הקולנועית שלו מצויה בזרם המרכזי לכל אורכה. אך זה עדיין סרט מתעתע ומקורי באופן בו הוא בוחר לתקוף את הנושאים שעולים בו ובסופו של דבר עולה גם התחושה כי הוא לא דומה לאף סרט ביוגרפי אחר, לאף סרט התבגרות אחר, ולאף סרט אחר על כתיבה או על תחושת זרות.

כל הפרקים הקודמים