בעקבות ״הבית״ בנטפליקס: עוד סרטי אנימציה קצרים של ניקי לינדרות פון באר

בחודש שעבר עלה בנטפליקס סרט אנימציה לא שגרתי בשם ״הבית״ (The House), עליו אפשר לקרוא אצלנו את דעתו של עופר. הסרט הוא בעצם אנתולוגיה בת שלושה סיפורים סביב מושג הבית, כולם באנימציית סטופ-מושן אבל בסגנונות לא זהים, ומאת ארבע יוצרות שונות. בדיונים פנימיים של סריטה על הסרט קיימת הסכמה כי החלק השני, עם דמויות העכברים וקולו של ג׳רוויס קוקר, הוא כנראה שיא היצירה. חתומה עליו אנימטורית שוודית ושמה ניקי לינדרות פון באר, וזה הכי קרוב שהגיעה לבימוי פיצ׳ר בקריירה שלה עד כה. הסרטים הקצרים שלה שקדמו להשתתפות בפרויקט הזה של נטפליקס מקסימים בחריגותם בעיניי והיא יוצרת ששווה להכיר, עם ובלי קשר לחלקה בפרויקט ״הבית״.

לא ממש מצאתי טקסט עברי על סרטיה, למעט אזכור בבלוג האנימציה הנהדר ״שוליית הקוסם״ של יוני שלמון, שכתב על סרטה ״הנטל״ בקיץ האחרון. ייתכן שמשם נחשפתי אליה לראשונה אבל יותר סביר שזה היה דרך בחירת העורכים של וימאו, שם זמין סרט אחר שלה, ״בית מרחץ״. כך או אחרת, בזכות שירות הסטרימינג של קרייטיריון השלמתי את כל ארבעת הסרטים הקצרים שיצרה לאורך העשור הקודם, הנעים בין 5 ל-15 דקות כל אחד. תחקירון באינטרנט גילה לי שיש לה עבודות מוקדמות יותר, כמו גם קרדיטים מפתיעים (היא המלבישה בקליפ ״בלאק סטאר״ של דייויד בואי, למשל). אבל ככל שהצלחתי למצוא, הרביעייה שאכתוב עליה בהמשך הם סרטיה ככותבת ובמאית. בחלקם היא גם העורכת והצלמת וכמובן המעצבת של הבובות והאנימטורית הראשית.

ניקי לינדרות פון באר (Niki Lindroth von Bahr), או נלפ״ב בקיצור צבאי, נולדה וחיה בסטוקהולם. השכלתה כוללת לימודי אנימציה, אפקטים מיוחדים החל מ-2006, ותואר באמנות אותו סיימה ב-2016. החל משנת 2020 היא גם חברת האקדמיה האמריקאית לקולנוע. לפני ואחרי הספיקה להיות בכל פסטיבל אפשרי, לסרטי אנימציה ובכלל, ולקטוף פרסים שאנשים אחרים בני 37 יכולים רק לקנא בהם (לא אני, מה פתאום). את גיבוש חותמה האישי ניתן לראות ככל שהקריירה שלה התקדמה כשם שניתן למצוא נקודות השקה בין כל סרט וסרט.

סגנונה מסוים ומדויק כשם שהוא חמקמק להגדרה. הוא נשען על טקסטורות נעימות למראה הסותרות את אי הנעימות השורה על יצירתה. גיבוריה בכל הסרטים הן חיות אנתרופומורפיות, כלומר מואנשות בצורתן ובהתנהגותן אבל לא נראות כמונו עד הסוף, מה שיוצר דיסוננס של הזרה וקירבה בעת ובעונה אחת. בזכות בחירת החומרים המרכיבים את אנימציית הסטופ-מושן, מתחשק ללטף את החיות הפרוותיות הלבושות בדים שנראים נעימים למגע. זה הופך את העגמומיות למתלטפת וזה מסתדר היטב עם התחושה כי רוב הדמויות שלה נראות כל-כך כמהות לחיבוק בלתי מושג, מה שמבטיח מעיכה קלה בלב בכל פעם מחדש. נדמה לי שכל זה יתבהר יותר בדוגמאות הספציפיות שהן הסרטים עצמם. אמנה אותם לפי הסדר כדי להציג את אותה התפתחות אפשרית שזיהיתי בצפייה הרציפה בהם ובמעין סיכום שהוא הסגמנט שלה ב״הבית״.

Tord and Tord
טורד וטורד
2010

סרט זה מתחיל כאשר אפקט ההזרה-קירבה של הבמאית מוכפל ומשולש בשל בחירות סגנוניות נוספות. אל הפריים, מסדרון בבניין דירות, נכנס שועל לבוש חליפה העומד בפני פתח דלתו. השם המופיע על הדלת הוא ״טורד״ (קצת הולם מדי בעברית, אבל לא נהגה אותו הדבר במקור) וקולו של הדובר מקריין את הסיפור. כולל את הדמויות האחרות, שלא פוצות פה ונשמעות כולן כמו תומאס טידהולם. סביר להניח כי בחירה זו נועדה לפשט את האנימציה (כי הדמויות לא מזיזות את פיהן) אך היא גם קשורה לעלילה: טורד נכנס אל דירתו ומוצא אותה שונה מכפי שזכר. בעיקר, העובדה שיש ארנב שמציץ מעבר למשקוף נראית לו שונה מכפי שהוא זוכר את דירתו. הארנב מספר שבדיוק עבר לדירה הזו וגם לו קוראים טורד. וכן, זו הדירה שלו. טורד השועל טעה בדירה.

התקרית המביכה הופכת את השועל והארנב, שתי חיות שנחשבות לאויבות בטבע, לשכנים שמתחילים להתיידד. במהלך הסרט עולה התהייה האם שמם הזהה יכול לחבר ביניהם. זו סיבה שרירותית לכאורה, אבל מה בעצם ההבדל בינה לבין כל מכנה משותף אחר בין שני אנשים? במקרה של טורד וטורד, השם הוא אחד הדברים המשותפים הבודדים אצלם וכפי שהם למדים לאורך 11 הדקות שמרכיבות את העלילה, הם אינם באמת דומים. על אף שמקריין אותם אותו הקול ועל אף השכנות. משותפים להם גם הבדידות והרצון להפיג אותה, מה שמוביל אותם לפיתוח שפה משלהם. מכאן הסרט עובר לעסוק בסוגי תקשורת כמו גם בתפקידים של האחד בחיי האחר ולהיפך, כלומר במשבצות שאותם כולנו מייעדים לזולת בחיינו. בשל כך כמעט ותרגמתי את שמו ״טורד וטורד מנוחה״ אבל יש גם קסם ומתיקות במלנכוליה של סרטי היוצרת, לא רק תעוקה שהולכת וגוברת.

Bath House
בית מרחץ
2014

את הסרט הזה אפשר לראות בחינם באתר וימאו, לא רק אצל קרייטיריון, ונדמה לו שהוא מקום טוב להתחיל בו את ההיכרות עם נלפ״ב ברבע שעה מרוכזת. או להמשיך את ההיכרות, במקרה וההתחלה הייתה ב״הבית״. יש מן המשותף בין הסרטים, כאשר המילה ״בית״ בכותרת מאפשרת ליוצרת להפוך אתר מלא שלווה בתיאוריה, בריכה ציבורית במקרה זה, למקום עוכר שלווה. למעשה, הפרק שלה ב״הבית״, שנקרא ״אזי אבודה היא האמת הבלתי מנוצחת״ (Then Lost is Truth That Can’t Be Won), יכול להתפרש כתצוגת תכלית של הרבה ממאפייני היצירות הקודמות שלה. כולל ירידה לפרטי פרטים, בדגש על חפצי יומיום, שימוש בולט בתאורה, עלילה על דמות אחראית שמאבדת שליטה לכאוס של החיים, ואפילו התפרצות חצופה של אלמנטים ממחזות זמר (אם כי זה יקרה רק בסרט הבא ברשימה).

כבר בפריים הפותח אפשר להבחין בניואנסים העיצוביים: החל מהאופן שבו מסודרת ברישול השקית בפח האשפה ועד כמות מסוימת טינופת מטושטשת על חלק מאריחי הקיר והרצפה – לא ברמה של חשד ברמת הניקיון של המקום, אבל גם לא מצוחצח וחדש כמו סט צילומים. זה חשוב מכיוון שהרעיון העומד בבסיס הסרט, להבנתי כמובן, הוא הדגמה כיצד אי הקפדה זעירה על הכללים עלולה להתדרדר לאנרכיה ועד החברה שלנו מבוססת קודים והסכמים. מבחינה עלילתית מה שמתרחש בבית המרחץ ששמו כשם היצירה הוא אסקלציה של אירועים, החל מטפטוף קל של המים החוצה מן הבריכה, המשך בשני אורחים עם קצר פנימי בתקשורת, וכלה בשלושה מתגנבים שידגימו כיצד כל מה שיכול להשתבש בחיים אכן ישתבש. הלב יוצא אל הדמות הראשית, אפילו בלי להבין לגמרי באיזו חיה מדובר (סוס מפוספס? אוקאפי?), שצריכה להתמודד עם צרות כפולות ואז משולשות.

The Burden
העול
2017

שם מדכא לסרט? חכו שתשמעו כי מדובר בקומדיה מוזיקלית. אם כי ייתכן והתמונה שבחרתי מסגירה את זה. במידה ולא, זה מתבהר במהרה, אחרי מספר שוטים המבססים את מקום ההתרחשות המוכר-אך-מוזר, התמקדות בבית מלון מלא דגים עטופים בחלוקים מבהיר שכולם כאן עומדים לשיר. זה אומר שהפעם הדמויות של נלפ״ב לא רק מזיזות את הפה אלא עושות זאת בקצב השירה והמוזיקה המינימליסטית המלווה אותה. כדי להבין את רמת הדכדוך הקיומי הפעם, כל-כך מדפרס שזה כבר הומוריסטי, אצטט את השיר הפותח מפי אחד הדגים: ״לכאן מגיעים לטווח ארוך, אם אתה לבד או שאין לך אף אחד, אם אתה לא רוצה להיות ליד אף אחד, או אם אף אחד לא רוצה להיות לידך״. כמובן שזה רק יותר משונה ומשעשע כאשר דגים אחרים מצטרפים לזמר משותף על בדידות.

לאורך רבע השעה של הסרט יגיעו נאמבר אחר נאמבר, ביניהם: עכברים חסרי שיער הפוצחים בריקוד סטפס בזמן ניקוי סניף של מסעדת מזון מהיר; שיר הטלמרקטינג של קופים המתקשרים להציע הכנסה פסיבית; וכלבלב שיש לו סיוט בהקיץ באמצע סופרמרקט גדול וריק – הוא חולם שהוא בסופרמרקט גדול וריק. הקרשנדו הוא חלום משותף להיפטר מהעול הרובץ על כתפינו, ותזכורת שכולנו בעצם צפים על סלע בחלל. בהשוואה לא הוגנת ותוך רידוד קל, מסרטיה של נלפ״ב עולה אותו סוג מלנכוליה המזוהה עם הקולנוע הסקנדינבי, מאינגמר ברגמן ועד רוי אנדרסון. כולל נושאים חוזרים כמו בדידות, הקושי בתקשורת בין-אישית, ובליעת רגשות כמנגנון הישרדות חברתי. אבל בגלל הבחירה בחיות חשבתי גם על ״בוג׳ק הורסמן״, אילו הייתה מביימת אותה שוודית שמעדיפה קצב קדחתני פחות והומור דקיק יותר מסדרת האנימציה האמריקאית של נטפליקס.

משהו למזכרת
Something To Remember
2019

נסיים עם הסרט הכי קצר של הבמאית, כחמש דקות אורכו, שהוא גם האחרון שיצרה לפני החצי שלה עבור ״הבית״ של נטפליקס. בעיניי הוא מעין המשך של ״העול״, בגלל האלמנט המוזיקלי, או העובדה שהוא מורכב מתמונות קצרות ויש בו מימד אפוקליפטי. זה גם הכי קרוב אל רוי אנדרסון של נלפ״ב, או שסתם חשבתי כך משום שהדמויות הראשונות שנראות הן שתי יונים שמסתכלות על ענף ומהרהרות בקיום. הן מבקרות בגן-חיות בו הכלובים ריקים, תמונה אבסורדית מאין כמוה, כאשר בחירת החיות של הבמאית הפעם היא הכי פחות שגרתית שלה עד כה. כותרת הסרט ממסגרת את הסיפורים כגלויות למזכרת, כנראה מן העולם כפי שהכרנו אותו ואחרי אסון. אבל האפוקליפסה והקטסטרופה בסרטי נלפ״ב היא גם שחרור מעול השעמום והחרדה הקיומית, והנה מצאתי את הסיבה שאני כנראה כה מתחבר אל הקולנוע שלה. או שאולי בכל זאת אלו הדמויות הדורשות חיבוק.