דירוג הופעות המשחק בסרטים של פול תומאס אנדרסון: מקומות 15 עד 1

הדירוג שלי של הופעות המשחק בסרטים של הבמאי פול תומאס אנדרסון מגיעה לעשיריה הפותח. כלומר, טכנית יש עוד 15 שמות ברשימה, אבל כולם מרגישים עבורי כמו הופעה ברמה של עשיריה ראשונה. אנסה להמשיך להסביר במעט שורות את התפקידים של כל שחקנית או שחקן בכל סרט, או איך בדיוק מגדירים משחק ו/או ליהוק מוצלח. למי שצריכים גם הסברים על חוקי הדירוג שקבעתי לעצמי, או מתעניינים במקומות 50 עד 16, יש את הפוסט הקודם.

-15-
לזלי מנוויל
(סיריל, ״חוטים נסתרים״)

״חוטים נסתרים״ מציג גלריה רחבה של נשים הפועלות למען גבר יצירתי. מנוויל יוצרת את האישה שאמנם נמצאת ברקע ובעמדה המקטינה את עצמה, אולם מצויה תמיד בשליטה על חיי הגבר, גם אם לא בהכרח על חייה שלה. סיריל היא שומרת הסדר הישן, זו שיודעת לנבא כיצד הדברים צריכים להיות ומה שינוי יגרום. היא לא מזלזלת בשינוי, אך יודעת את תפקידה. ההופעה של מנוויל מפגינה גם כוח, אך מוסיפה לדמות סוג של טוויסט: מרירות חבויה. היא נובעת מכך שסיריל זוכרת, גם אם לא מזכירה, כי החיים לצד אחיה גבו ממנה קורבן שהיא כנראה הייתה מוכנה להקריב, אבל לרוב היא לא זוכה על כך להכרה. לצד זאת, בחזית נמצאת השמירה על הגינונים הבריטיים בצורה המוקצנת ביותר שלהם. רובד נוסף של ההופעה היא העברת שיפוט של המתרחש דרך הבעות פנים דקות. סיריל לא רוצה שמישהו יראה בפניה חשש, הפתעה, אישור או דחייה. מנוויל מעבירה את הרצון הזה, אך גם מצליחה לבטא את התחושת הללו בעודה מהווה את הציר היציב במשולש הכוחות הנפיץ של הסרט.

-14-
וויליאם ה. מייסי
(ביל הקטן, ״לילות בוגי״)

החלק הראשון של "לילות בוגי" מציב בחזית שלו חגיגה של סקס, סמים ורוקנרול בה כולם נהנים, מעמידים פנים שהם נהנים, או לפחות מביטים מן הצד בערגה. זאת פרט לביל הקטן, אשר מרגיש שהמסיבה שמה אותו בצד. הוא אי של עצבות שלא זוכה להכרה. ההסבר הישיר הוא קנאה לאשתו, אבל ביל למעשה מהווה ייצוג של תסביך נחיתות הקשור גם לשמו ולכך שהוא חלק מדור לא סקסי, גם מכך שהוא לא זוכה לכבוד הראוי לו עבור תפקידו בהפקה, ובעיקר בגלל שהוא נאחז בערך של נאמנות בזוגיות שדומה כי אינו רלוונטי לסביבה בה הוא חי ובעיקר לא רלוונטי לאשתו. הרבה מתחושת התסכול הזאת מועברת דרך פניו של מייסי, אשר המצלמה מתעכבת עליהן הרבה, פרט לרגעים אשר חושפים עד כמה הוא למעשה חלק מרכזי בעשיית הסרטים. ההופעה המשובחת של השחקן מגיעה לשיא בשוט המרכזי בסרט, בו המצלמה מלווה את דמותו בשוט רציף וארוך, בעודו מפגין בו זמנית נחישות ועליבות.

-13-
קתרין ווטרסטון
(שסטה פיי הפוורת', ״מידות רעות״)

הייתי בטוח שיש לה הרבה יותר זמן מסך, אך ווטרסטון מבצעת את תפקיד הפריצה שלה ואת הדמות הזכורה ביותר ב״מידות רעות״ בפחות או יותר שלוש סצנות והבזקים. את הסצנה המרכזית שלה היא מבצעת בעירום מלא, שהוא גם מיני ומפתה וגם חשוף, כמו ההופעה שלה בתור דמות טיפוסית לאנדרסון: אישה שגברים רואים בה אופציה למין והיא מתמסרת לתפקיד, אך בכך היא מסתירה כאב גדול אשר מצוי בתוכה ורצון אותו קשה לה לבטא במילים. היא מבטאת אותו דרך המשחק: שסטה היא פאם-פאטאל בתסריט אך גם נערה תמימה הזקוקה להצלה. ווטרסטון משחקת את שתי האופציות, תמיד ובמקביל: היא מלאת אשמה פנימית וסבורה כי היא לא ראויה לגאולה, אך גם מבקשת עזרה. או לחילופין, היא מאוהבת בדוק ומרגישה כי זוגיות איתו תוביל רק לכאב נוסף. עוד אופציה: הכל רק העמדת פנים. מה שמשנה לסרט הן האפשרויות שהזכרתי והדרך שבה דוק תופס אותן. שסטה היא אישה פיזית לפרקים, אבל גם רוח רפאים גם כאשר היא נוכחת וגם כאשר המגע שלה עם דוק הופך להכי פיזי שאפשר, באהבה ובאלימות. לכן אין זה פלא שחשבתי שהתפקיד שלה בסרט גדול בהרבה, היא רודפת אותו ולא רק כמניע לעלילה.

-12-
פול דאנו
(פול ואיליי סאנדי, ״זה ייגמר בדם״)

אני מניח שפול דאנו היה מרוצה מגילום תפקיד משנה קטן של סצנה מהותית אחת ב"זה ייגמר בדם", שלב נוסף בו הוא מתחיל להתבגר כשחקן משנה בסרטים עצמאיים, רגע אחרי שצילם תפקיד גדול יחסית ב"מיס סאנשיין הקטנה". אולם, על סרט הצילומים, אנדרסון החליט ללהק אותו בנוסף לתפקיד השני בנפחו בסרט, ונתן לו תפקיד פריצה של ממש – וגם רף שאף הופעה אחרת שלו לא תעמוד בה. דאנו הוא פצצה של טירוף וכרזימה בסרט הזה, כזו אשר רואה את הכוח של דניאל פליינוויו/דה-לואיס ומחליטה שאין לה ברירה אלא לנסות להגיב בטירוף גדול יותר, שכן הוא יסוד חזק יותר מכוחה של הדת. זוהי הופעה המעבירה תחושה של שליחות ואמונה במטרה, של מטיף שצריך להיות בשליטה בעוד הוא מראה כיצד האמונה מוציאה את גופו משליטה. כמו כן, ההופעה הזו הגדירה את המשך הקריירה של השחקן בתור דמות שסופגת אלימות. בסרט הזה הוא באותה מידה גם אלים ומטורף בעצמו, מכיוון שבסרטים של אנדרסון האויב הוא גם תמיד סוג של תאום, וזה נכון גם במקרה של דמות שיש לה בסרט תאום אחר.

-11-
אדם סנדלר
(בארי איגן, ״מוכה אהבה״)

במסיבת העיתונאים אחרי בכורת הסרט בפסטיבל קאן, העיתונאים האירופאים ניסו מספר פעמים לקבל מאנדרסון תשובה לגבי הליהוק של סנדלר, שחקן אותו הם זיהו עד אז עם קומדיות שלא זכו להערכה ביקורתית. ספק אם כל מי ששאל את אנדרסון על הליהוק טרח בכלל לראות סרטים שונים עם סנדלר. בכל מקרה, הבמאי השיב: ״אני חושב שהוא מצחיק, אני אוהב את המשחק שלו, אני לא מבין מה השאלה״. כיום השאלות הללו נראות פחות במקום. אמנם חלק מהסרטים עם סנדלר הפכו למגוכחים יותר מתמיד (ועצלניים יותר בתור קומדיות מטופשות), אבל במקביל הדעה הרווחת היא שהוא נהדר בתפקידים רציניים, כאשר הוא פונה לכיוון הזה מדי פעם. אנדרסון זיהה את היכולת המיוחדת של סנדלר כשחקן: לשדר טוב לב שמעורר סימפטיה, לצד אלמנט כאוטי וחוסר יכולת לתפקד כאדם בוגר. בסרט הזה, סנדלר מתמסר עד הסוף לזעם שבו ודומה כי הוא פועל בדופק מואץ. יחד עם זאת, למרות שרוב הפעולות של הדמות שלו הן מן הסוג שמעורר סלידה, כל מהלך שגוי שלו מעורר דווקא הזדהות. "מוכה אהבה" הפך בשנים האחרונות לסרט אהוד במיוחד בקרב מעריצי אנדרסון, סוג של פנינה חצי-חבויה ביצירה שלו, שלא הוערכה נכון בזמן אמת. הסרט מצדיק את המעמד הזה וההופעה הספציפית של סנדלר מצדיקה מיקום הרבה יותר גבוה בדירוג. אך כאמור, זה הופך להיות ממש צפוף.

-10-
איימי אדמס
(פגי דוד, ״המאסטר״)

החזית של פגי דוד קרובה לתדמית של איימי אדמס בתור בחורה נחמדה, עדינה ומוכשרת. הפן השני שלה חושף את הצד האפל שתמיד יש בה ואת החוזק שלה בהבעת נחישות ושליטה. פגי דוד היא גם הרעיה הייצוגית והמסורתית שמנהיג כת צריך וגם השולטת מאחורי הקלעים, ומי שנחושה אף יותר מבעלה להשיג כוח וממון באמצעות האמונה. סוג של ליידי מקבת' במאה ה-20. אף כי יש סצנות בהן אדמס מדגישה במובהק את אחד מן הצדדים באישיות של פגי, בסצנות אחרות היא נעה ביניהם במהלך אותה הסיטואציה: מצד אחד מחייכת ומעמידה פני פסיבית, מצד שנייה מדגישה את המילים המדויקת על מנת לזכות במטרה שלה. בעוד ״המאסטר״ הוא בחזיתו מאבק כוחות בין שני גברים אשר לפרקים מאבדים את האחיזה במציאות, פגי שומרת על הרוגע וגם על הפוקוס. היא נהדרת בכל שנייה על המסךף וגם ב"סצנת כיור השירותים".

-9-
אלנה חיים
(אלנה קיין, ״ליקריץ פיצה״)

ביום אחר, אולי אחרי עוד פרק זמן מסוים שיעבור מאז היציאה לאקרנים של ״ליקריץ פיצה״, ייתכן והמיקום שלה יהיה יותר גבוה. ההופעה הזו נבדלת מרוב ההופעות האחרות ברשימה שכן מה שניצב בחזית שלה היא קלילות והנאה ופחות צלילה לצדדים האפלים של החיים. אם כי הרגעים הכי טובים של אלנה בסרט, לדעתי, הם אלו בהם היא מגיעה למקומות יותר כואבים. בין אם מדובר בתחושה שהיא מבזבזת את החיים שלה ובין אם מדובר בהבנת האמת לגבי הפוליטיקה ולגבי אכזריות בתוך מערכות יחסים, בסצנה עליה כבר כתבתי בחלק הקודם של הדירוג. אבל אלנה אדירה בכל רגע בסרט והיא בעיקר מעבירה היטב שינוי בתפיסה שלה עקב שינויים של רגע אחד. כמו בשיחת הטלפון המלאה בשתיקות, או ההבנה שלה כי היא הרסה את הגיטרה של דניאל, או כי יכול להיות שגרי מתעניין גם בבנות גילו. ייתכן וזו הופעה חד פעמית של מוזיקאית בקולנוע, וייתכן וזו התחלה של קריירה עבור אלנה חיים בתור שחקנית. דומה כי ההופעה הזו תישאר אייקונית בכל מקרה.

-8-
ג'וליאן מור
(אמבר ווייבס, ״לילות בוגי״)

כפי שנאמר ישירות מספר פעמים בסרט, אמבר היא אמא של כולם במהותה. והיא אמא בסביבה הכי פחות אימהית שניתן לדמיין ובסצנה בה דירק דיגלר מתחיל לשחק היא אמהית בזמן שהיא נמצאת בסרט פורנו: זה מטריד, עצוב, מעורר חוסר נחת, ויפהפה בו בזמנית. בנוסף, היא דואגת לאחרים לפני שהיא דואגת לעצמה ובעצמה נאבקת בהתמכרות. ההופעה של מור מהפנטת בגלל שהיא פועלת בכמה רבדים: היא סקסית כנדרש מן המקצוע, היא תומכת באחרים מבחינה נפשית ומראה כישורי אמהות, היא חשה כי משהו בחייה התפספס, והיא בכאב תמידי בגלל מה שאיבדה ובגלל החלל  שהולך וגדל בעקבות האובדן הזה. האובדן הישיר מוזכר ישירות בסרט פעמים ספורות, אך הוא חודר לתוך ההופעה של מור גם בסצנות אחרות, בין שלל חיוכים ושימוש בקול רך ועדין. מור, שבשנות התשעים הופיעה בעיקר בתפקידים מאתגרים עבור במאי קולנוע אמנותי (ומאז הקריירה שלה פנתה לכיוונים אחרים) היא חלק בלתי נפרד מן הזוהר של הסרט וגם מן הצד הפחות זוהר שלו. בעוד רוב הדמויות נופלות בחלקו השני של הסרט, במקרה של אמבר ווייבס דומה כי הנפילה כבר קרתה לפני תחילת הסרט, אך מוסיפה לשגר חיצים של כאב לעברה.

-7-
פיליפ בייקר הול
(ג'ימי גייטור, ״מגנוליה״)

כאשר התחלתי לערוך את הדירוג, אחד מן הדברים הכי ברורים עבורי היה שאבחר בתפקיד הראשי האדיר של פיליפ בייקר הול בסרט "הימור כושל" למקום טוב צמרת הדירוג, כנראה בחמישיה. התפקיד השקט והעצור שלו בסרט ההוא, עד לסצנות הסיום בה הכל מתגלה, הוא היסוד האיתן שהכניס מעט ניסיון ואיפוק לסרט הראשון של אנדרסון כבמאי, איזון הכרחי לבמאי שבתחילת הדרך ייתכן והיה נלהב מדי. בסופו של דבר, הלכתי עם הלב ועם תפקיד קטן יותר מבחינת זמן מסך, אך דומה בסוג הדמות ובכישורים הייחודים של בייקר הול, שחקן אופי שאנדרסון שם לב כי הוא אחד מן האיכותיים בקולנוע האמריקאי מזה שנים ומבלי שהוא זוכה ליחס מספק. ג'ימי גייטור הוא עוד דמות ב״מגנוליה״ שמראה משהו אחד בחזית ומשהו אחר בפנים: הוא כוכב טלוויזיה לכל המשפחה ולהול יש פנים שקל להזדהות עמן ולהרגיש שהוא מכובד ואוהב. הוא גם אב שמסתיר סוד אפל, לא רק מן הסביבה אלא בעיקר מעצמו. הסוד הזה הופך אותו גם לסוג של נבל, אבל ההופעה מרובת הניואנסים גורמת לכך שהוא לא מאבד לרגע את האנושיות שלו.

-6-
מלורה וולטרס
(קלאודיה וילסון גייטור, ״מגנוליה״)

נמשיך באותו קו עלילה מ"מגנוליה" עם עוד הופעה של אישה המכורה לסמים ומצויה במשבר. כמו חלק מן הדמויות בסרט, קלאודיה מצויה במצב של היסטריה באופן כמעט תמידי, המוגבר על ידי שימוש בסמים. וולטרס, שקיבלה תפקידים קטנים בסרטים הקודמים של אנדרסון, מעבירה היטב את ההיסטריה והכאב של הדמות לגבי הווה ועבר, לצד רצון לשדר רוגע ולמצוא איזון בחיים. היא אחת מן השחקניות היותר אלמוניות בקאסט הראשי של מגנולוגיה ובצמרת הדירוג, אבל בכל רגע בו היא מופיעה בסרט קשה להסיר ממנה את העיניים. בעיקר בגלל שהיא נותנת תחושה כי הדמות רוצה שיסירו ממנה את העיניים. היא גם אחראית לכמה סצנות נהדרות עם מי שמקדימים אותה בדירוג. וולטרס מצויה בתנועה תמידית ודומה כי הנוכחת בחברת אדם אחר כואבת לה, כפי שכואב לה להוציא מילים כלשהן מן הפה. יחד עם זאת, היא כולה כמיהה למפגש אחר עם בני אדם, אף כי ייתכן ועד כה הם רק איכזבו אותה במהלך החיים.

-5-
ג'ון סי. ריילי
(ג'ים קרינג, ״מגנוליה״)

שוטר לבן שמתפרץ לבית של אישה אפריקאית-אמריקאית ועושה חיפוש חרף ההתנגדות שלה, זו סצנה טעונה מאוד לצופה של 2022, והיה לה מטען שעורר חוסר נחת גם בשנת 1999. יחד עם זאת, המשחק של ריילי בסצנה ובכלל ב״מגנוליה״ שובר את הציפיות של הקהל לגבי שוטר. הוא מקור הכוח, אבל הוא תמיד מרגיש חלש, אפילו בטרם הוא מאבד את כלי הנשק שלו. בניגוד לדמויות אחרות בסרט הוא מנסה לטפל בבעית הבדידות שלו מה שגורם לכך שהוא גם מקשיב יותר לזולת, עוד דבר שמעט סותר את התפקיד שלו. לפרקים הוא נראה תמים מדי עבור הסרט, או הקיום, חנון טוטאלי במציאות קשוחה ומלאה כיפופים של החוק. אבל הוא מונע בידי תקווה ואהבה לבני אדם באשר הם בני אדם, באופן ספציפי הוא מוצא את זה בקלאודיה. אבל ההתאהבות בה היא גם התאהבות באופציה של גאולה הדדית. ג'ים קרינג הוא כמו מלאך אשר נזרק לפתע לחיים על פני כדור הארץ. ריילי הוא שחקן שתמיד מעביר תחושה של הקרבה והקטנה עצמית למרות היותו גבוה ועל פניו חזק. יש לו פנים יוצאות דופן, אבל כשהוא משחק התחושה היא של רצון לא להתבלט.

-4-
פיליפ סימור הופמן
(לנקסטר דוד, ״המאסטר״)

מתוך חמישה תפקידים של הופמן בסרטים של אנדרסון, שלושה נאבקו על המקום ברשימה שלי. בסופו של דבר נפלתי שדוד בקסמו של המאסטר, הופעה בוגרת ושלמה של הופמן שהתבררה כאחד מרגעי השיא האחרונים בקריירה המופלאה שלו. לנקסטר דוד הוא כריזמטי כמו מנהיג כת, אך גם חינני כמו ילד מלא התלהבות החווה לראשונה את העולם. רבים מן האנשים שהם קהל היעד של הסרט רואים את לנקסטר כנוכחות שלילית עוד לפני שהם פגשו אותו, אבל הופמן לא משחק אותו כמו נבל, אפילו לא כמו אדם אשר מבצע אחיזת עיניים, אלא כסוג של מטפל אלטרנטיבי. כמובן, ברגעים אחרים הוא שקרן מניפולטיבי או בריון כוחני, אך לפרקים הוא גם נראה כזקוק לעזרה יותר מכל מאמין. להופמן כשחקן היו כמה וכמה כשרונות מיוחדים וסוגי תפקידים בהם הוא הצטיין, ודומה כי התפקיד הזה משלב את כולם להופעה כרזימטית אחת – שהיא אפילו לא התפקיד הראשי.

-3-
חואקין פיניקס
(פרדי קוויל, ״המאסטר״)

אני לא מבין איך אפשר לדרג את ההופעה הזו שלא במקום ראשון – ובכל זאת עשיתי את זה. כיום, פיניקס הוא אחד מן השחקנים המוערכים/מוכרים בעולם, אבל לתפקיד בסרט הוא הגיע אחרי הפסקה של מספר שנים מהופעה כשחקן, לצורך הפרויקט הכושל "אני עדיין כאן", היעלמות שגרמה לכך שהוא נמחק מן התודעה במידה מסוימת ורבים לא היו בטוחים מה הם חושבים עליו כשחקן. ההופעה של פיניקס בסרט היא יותר ממרשימה – הוא כמו חייזר שמתנהג בצורה שונה מכל יתר בני אדם. או כמו מישהו שחי בלי חינוך, אבל עם דחפים. ככל שהסרט מתמשך, אנו מבינים עד כמה מורכבת הטראומה של פרדי, כמה עמוק הרצון שלו בטיפול או תיקון, וגם עד כמה הכאוטיות במשחק של פיניקס מבוססת על עקביות ודיוק בתוף הטירוף הייחודי. פרדי סובל מכל שנייה של הקיום אך גם שולט במסך ברגע שחיוך תופס את פניו בעקבות הסחות דעת או הנאות חולפות. הוא האדם הזקוק להצלה והנאמנות שלו להצלה הזו הופכת את הכת שבלב שהסרט לא רק לייצוג של נצלנות, אלא גם לסוג של תפילה עבור הנשמות האבודות. עד סוף הסרט, הייצור הדוחה והמוזר שהוא פרדי לא רק מהפנט בהופעה שלו, אלא גם מעורר הזדהות עם המצב האנושי.

-2-
ויקי קריפס
(אלמה, ״חוטים נסתרים״)

אני מניח שזו הבחירה הכי שנוייה במחלוקת שלי, אבל צפייה נוספת בסרט גרמה לי להבין: זה כנראה הסרט של אנדרסון שאני הכי אוהב, וכי הרבה מזה הודות לנוכחות של השחקנית הלוקסמבורגית, שלא היכרתי לפי כן. מאז אהבתי אותה בעוד כמה סרטים, אם כי שום דבר לא התקרב לסרט הזה, בו היא עומדת בכבוד מול דניאל דיי לואיס בכל סצנה. לפעמים היא כובשת את המסך בסצנות בהן רק היא ממלא את הפריים, במה שהוא לדעתי הסרט הראשון של אנדרסון עם דמות נשית ראשית, או אחת משתי הדמויות הראשיות אם תרצו.
ההופעה של קריפס נהדרת בכמה דרכים שונות. בתחילה היא נראית כמו דמות מקומדיה רומנטית אשר מצחקקת מול הגבר שהיא מבינה ממבט ראשון כי ביכולתו להעניק לה חיים אחרים. אחר כך היא מתאימה את עצמה לתוך הבית המתנהל עם חוקים ייחודים ומקבלת אותם באהבה, לצד הבעת בלבול. בסופו של דבר, היא מרשימה במיוחד כאשר היא עומדת על שלה ומגדירה מחדש את החוקים במקום. יש רגעים בהם היא נשברת, בהם פורצת החוצה האישה הצעירה שהיא כבר אף פעם לא תוכל להיות. אבל אחרי רגעי השבר, באים הרגעים בהם המבט של קריפס מבהיר כי היא בחרה בזוגיות הזו והיא תילחם עליה, גם אם אחרים חושבים שנגררה לתוך הסיפור וכי התפקיד שלה בבית וודקוק הוא של אביזר בשם בת-זוג.
כמו דמויות אחרות ברשימה, לאלמה אין בעיה לשחק את התפקיד כלפי חוץ או לעמוד בציפיות של התקופה. אבל היא תמיד בוחנת את העולם שמסביב ובוחנת את הרגעים בהם תוכל להדגים את כוחה ואת הרצונות שלה. ההופעה של קריפס עושה זאת דרך הבעות הפנים: במפגשים הראשונים עם העולם של וודקוק היא מתחילה סצנות במבוכה, אבל אז עוברת למצב של בוחן, ובסופו של דבר לומדת להיות רגועה בתוך הסיטואציה. ההופעה נשענת גם על הניגוד בין הקול העדין והחיוך הרחב לקשיחות אשר הטקסט מקנה לדמות. זהו ליהוק מבריק לדמות שכתובה היטב, כאשר השחקנית מכניסה לתוכה עוד שורה של רבדים נוספים.

-1-
דניאל דיי לואיס
(דניאל פליינוויו, ״זה יגמר בדם״)

אולם, במקום הראשון אלך עם הבחירה הפופולרית וההופעה שעובר רוב האנשים לא ניתן להתעלם ממנה. אולי גם לא ניתן להתעלם מכל מה שנכתב עליה, כי מה כבר אפשר לחדש לגבי תפקיד אשר דומה כי הפך לקלאסיקה מן הרגע בו הסרט פגש את הקהל. דניאל דיי לואיס מהפנט בתפקיד דניאל פליינוויו בדקות הראשונות של ״זה ייגמר בדם״, דקות בהן הסיפור מסופר מבלי שנאמרת ולו מילה אחת. כאשר הוא פותח את הפה, מופיע הקול הייחודי שדומה כי הוא ממלא את כל חלל הסצנה, משהו בין קול אלוהי לאנושי. אפילו רק הנוכחות הפיזית של דיי לואיס בסרט הזה פשוט מדהימה, מבלי להיכנס לסצנות בהן הדמות החזקה שלו חושפת צדדים אחרים: ערגות בהן הוא לא רוצה להכיר, טירוף אשר נכנס בו או שאותו הוא מאמץ על מנת לשכנע. ועדיין, הקסם של ההופעה היא שדומה כי נותרו בה דברים שעדיין לא פוענחו.