דירוג הופעות המשחק בסרטים של פול תומאס אנדרסון: מקומות 50 עד 16

בסקירה שלי על סרטו החדש של פול תומאס אנדרסון "ליקריץ פיצה", כתבתי כי ייתכן והעבודה עם שחקנים היא המקום בו הבמאי מצטיין יותר מכל, ויחד עם זאת גם המקום בו הוא לא תמיד מקבל די קרדיט. לכן, החלטתי לבחון מחדש את כל יצירתו דרך הפריזמה של עבודה עם שחקנים ומגוון ההופעות של שחקנים בסרטיו. אני עושה זאת בתבנית המגוחכת והמהנה של דירוג מספרי והשוואה בין הופעות שלא תמיד יש בסיס להשוואה ביניהן. ביחד אני מקווה שתעלה תמונה רחבה לא רק של הדרך בה אנדרסון מדריך, ובעיקר מלהק, שחקנים מסוגים שונים, אלא גם לייחוד שהוא מחפש בדמויות שלו ולמוטיבים שונים שעולים ביצירתו לאורך השנים. אעסוק פחות בדרך בה הקולנוע של אנדרסון השתנה עם השנים ויותר במשותף בין הסרטים וכמובן גם בשחקנים עצמם. הרשימה מורכבת מכוכבי קולנוע גדולים בתפקידים ראשיים או משניים, מלא מעט שחקני אופי ששמם לא מוכר, וגם מאנשים שלא בהכרח היו שחקנים מקצוענים כשהחלו לעבוד עם אנדרסון.

כיוון שזה דירוג של הופעות הוא לא בהכרח משקף את הדירוג שלי לסרטי אנדרסון, שכן הקריירה שלו נעה בין סרטי אנסבמבל רחב, סרטים המובלים בידי דמיוות ראשיות וכוללים גם קבוצה גדולה של דמויות זכורות (גם אם הן מופיעות רק לדקות ספורות), וגם סרטים אשר מתמקדים רק בשלוש-ארבעה דמויות, כמעט בלי גונבי הצגה ברקע. בבואי לערוך את הדירוג החלטתי גם על הגבלה של הופעה אחת לכל שחקן, דבר אשר מצמצם מעט את האפשרויות. אנדרסון ליהק לא מעט שחקנים למספר סרטים, לעתים מעביר אותם מתפקידים קטנים לגדולים או להיפך. ברוב המקרים, חשבתי גם על היחס בין התפקיד בסרט לכל הקריירה, כאשר דומני כי רוב השחקנים ברשימה הציגו את אצל אנדרסון הופעה שמצויה קרוב לפסגת דירוג ההופעות האישיות שלהם. במקרים אחרים, השחקנים העניקו הופעה שמאפשרת להם לשחק בסגנון שונה או לבטא יותר טוב איכות שנעלמת בתפקידים אחרים. בפוסט זה יופיעו מקומות 50 עד 16 בדירוג שלי ובפוסט הבא 15 המקומות הראשונים.

-50-
אואן וילסון
(קוי הרלינגן, ״מידות רעות״)

נפתח את הדירוג עם שחקן שבכלל מוכר בזכות שיתוף הפעולה שלו עם אנדרסון אחר (ווס), ולכן הוא בהחלט נראה לפעמים מעט תלוש בתוך "מידות רעות". אלא שהתלישות הזו מתאימה בדיוק למצב של הדמות שלו, בתוך סרט שגם ככה מתבסס על כאוס ובלבול. מבלי לחשוף יותר מדי מהעלילה של הסרט (כי זה ירמוז שהבנתי אותה), וילסון מגלם דמות של מוזיקאי, שהוא גם מודיע של כמה זרועות של החוק, איש משפחה אוהב, ומישהו שהוכרז כמת ודי מפחד כי ההכרזה הזו תהפוך למציאות. בתור שחקן שלפעמים נראה זחוח, בסרט הזה בולט הצד הצנוע, המפוחד והעצוב שגם קיים אצל וילסון. כמו במקרה של עוד מספר הופעות מן הסרט הזה, מדובר בהופעה קצרה מבחינת מספר הדקות, אך במקרה שלו היא מפוזרת על לא מעט סצנות ומבוססת על רצון מאוד ברור לאיחוד עם אשתו, הופ (ג'נה מאלון, שנפלטה מחוץ לדירוג ברגע האחרון).

-49-
מדיסון ביטי
(דוריס, ״המאסטר״)

תופעה חוזרת אצל דמויות נשיות בסרטים של אנדרסון: דמות של אישה שאחד מגיבורי הסרט תופס כאידיאל כלשהו וחלק מן הסרט היא מצולמת כייצוג של אותו אידיאל. מאידך, הסרט מאפשר לשחקנית די זמן על מנת להראות כי מדובר בדמות מורכבת עם כאבים משלה, וכי התפיסה של הגיבור את הדמות בכל מקרה מחמיצה חלק ניכר מן התמונה. זהו המצב לגבי הדמות של דוריס ב״המאסטר״, האהובה האידאית של פרדי, סוג של אהבת נעורים עבורו. אף כי הוא לא היה נער כאשר החלה מערכת היחסים ביניהם: היא הייתה הנערה בתיכון שכתבה לו מעבר לים, והוא ראה אותה כאופציה לנישואין וכסמל לחיים אמריקאים חלומיים ושלווים המובטחים לו. ביטי בהחלט נראית כמו האידיאל הזה ובסצנות הספורות איתה גם נראית כמו נערה מאוהבת, אבל גם כמו נערה שלא ממש נוח לה בתדמית התמימה, ובסופו של דבר לא ממש נוח לה מול ההתנהגות של פרדי. זוהי הופעה מאתגרת, שכן פרדי מדבר על הדמות לפני שרואים אותה, כך שהקהל בונה את דוריס בראשו גם בלי קשר להופעה. לכן, על ההופעה של ביטי גם להצדיק את הציפיות וגם לשבור אותן.

-48-
קליאו קינג
(מרסי, ״מגנוליה״)

המלאכה של מציאת 50 הופעות שונות מתשעה סרטים הופכת למלאכה של צמצום של 50 הופעות רק מסרט אחד, ״מגנוליה״. קליאו קינג היא לא בהכרח אחת מ-50 האנשים הכי ידועים מתוך הסרט. אם השם שלה לא אומר לכם יותר מדי: היא מגלמת אישה אפריקאית-אמריקאית שמנסה למנוע משוטר לערוך חיפוש בדירה, אחרי שקיבל תלונה על הפרעה. קשה שלא להיות בצד שלה בסצנה, גם אחרי שמתברר שכן יש מה להסתיר בדירה, אם כי גם לזה יש לה את התשובה המושלמת.

-47-
אפריל גרייס
(גווינוביר, ״מגנוליה״)

אולי מן הצד זה לא נראה הכי תקין פוליטית לשים ברצף שתי נשים אפריקאיות-אמריקאיות מתוך ״מגנוליה״, אבל יש בניגוד של ההופעות שלהן גם משהו משלים. בעוד קינג מגלמת דמות במצב של לחץ וזעם, גרייס מגלמת את הדבר הכי רגוע ובשליטה שיש בסרט הכאוטי: עיתונאית שבאה לראיין את פרנק טי.ג'יי. מקי, מדריך בסדנאות פיתוי שוביניסטיות. גרייס ניצבת מול הגבר הכריזמטי והכוחני בשלווה ושומרת קרוב לחזה את הקלפים שלה: היא יודעת דברים, ועליה לא קל לעבוד.

-46-
מוטי חיים
(מוטי קיין, ״ליקריץ פיצה״)

כעת אני צריך להיזהר במילים שאני כותב, שכן זו ההופעה היחידה ברשימה של שחקן (לא מקצועי) שאני בטוח שהוא יודע לקרוא עברית. הוא נכנס לרשימה לא בגלל שהוא צועק בעברית במהלך ״ליקריץ פיצה״. למעשה, אני מניח שהדירוג שלו בתוך הסרט הספציפי אצלי היה מעט נמוך לעומת הדירוג שלו אצל רוב הצופים. הוא בולט כגונב ההצגה, או כמרכז ההצגה, בבית של אלנה בכמה סצנות ובמיוחד בסצנת ארוחת השבת הנהדרת, הסצנה הכי מצחיקה בסרט לדעתי שהיא רגע של הנאה צרופה. זה שהעדפתי הופעות אחרות על פניו לא אומר שאני חושב שהוא לא הפיק יותר מ-100 אחוז מכל שנייה שלו על המסך. רק שלא יצעק עליי.

-45-
בניסיו דל טורו
(סונצ'ו סמילקס, ״מידות רעות״)

צלילה נוספת לעבר ענני התודעה של "מידות רעות". דל טורו נותן שם כמה סצנות נהדרות בתוך מי שתומך בדוק (הגיבור של הסרט), עוזר לו מול המשטרה, אולי מעורב גם בעסקים המפוקפקים בעצמו, מתוך העמדה שלו כעורך דין המתמחה בדין ימי. התפקיד תפור על דל טורו, שחקן שהוא מפתה ומיסתורי גם כאשר הוא משחק דמות שברור מהי ויש לה חיים משעממים. כמו רוב מי שמופיע בסרט, הוא צץ לתוך העלילה ויוצא ממנה, או אולי תמיד נמצא ברקע ולא שמים לב.

-44-
ריס וויתרספון
(פני קימבל, ״מידות רעות״)

נמשיך עם מי שנראית תחילה כסחית היחידה ב"מידות רעות", אם כי זו רק אשליה – ולא בגלל שגם היא מעשנת. היזיזה של דוק במשרד התובע המחוזי היא סוג של האישה הקרובה אליו בהווה של הסרט, וגם האישיות הכי רחוקה ממנו. וויתרספון מתאימה לתפקיד כי החזות שלה נראית כמו תבנית הדמות הבסיסית של אשת הקריירה הערכית והקרירה, ומשהו בחזות הזו מתכתב עם הדמויות שגילמה בעבר. אולם כמובן שאנדרסון משחק עם הציפיות מן הדמות, לא רק על ידי כך שהוא מחבר רומנטית או מינית בינה לבין כל מה שהיא אמורה לבוז לו.

-43-
בריאן גליסון
(ד"ר רוברט הארדי, ״חוטים נסתרים״)

אנדרסון לא רק חובב עיסוק במשפחות, אלא גם ליהוק אנשים עם ייחוס משפחתי לסרטיו. וכך, הבן של ברנדן/האח של דונל מקבל תפקיד לא גדול בזמן אך מהותי לעלילה ולמארג של "חוטים נסתרים". בעוד בית האופנה בו מתרחש הסרט מייצג אלגנטיות ומסורת שהופכת למיושנת גם ביחס לתקופה בה הסרט מתרחש, ד"ר הארדי הוא העתיד: רופא צעיר מאוד, המנסה להיות כן ולדבר בישירות גם כשהוא הוא נכנס לבית הנשלט על ידי מאבק כוחות משולש. לאחר מכן, הוא מהווה את האופציה של אלמה לחיים של אנשים צעירים, בהם יש גם הקפדה ולא רק הנאה. הוא עושה זאת בנימוס בריטי, אך עם רמיזות בקולו ובמבטו על כך שמגיע לאלמה להיות גם אישה צעירה. לא במקרה מתברר כי הוא גם מי ששומע את סיפור הסרט: הוא סוג של נציג הקהל בתוך היצירה. זוהי הופעה שלא נוטים לשים אליה לב, אבל היא מכניסה לסרט לא רק עוד מתחים דרמטיים, אלא גם יסוד יציב ושפוי בעוד הסרט שוקע לתוך רוחות האובססיה שלו.

-41/42-
אסתי ודניאל חיים
(אסתי ודניאל קיין, ״ליקריץ פיצה״)

החלטתי לא להפריד בין שתי האחיות חיים שתומכות בהופעה הראשית של אחותן הקטנה, בניגוד למופע הבימתי ולקליפים של הלהקה בה שלושתן חברות. אבל לכל אחת מהן יש רגעים של תגובות מבריקות לנעשה על המסך/למה שקורה עם אלנה. אסתי היא השיפוטית והצינית יותר, בתור מי ש"חושבת", בעוד דניאל מביטה בעניין ומקבלת את כל הכאוס הסובב את אחותה בלי שיפוט. שתיהן עושות שימוש בולט בקול ובפנים שלהן, באופן שלא מנסה לגנוב את ההצגה, אבל כן מראה שגם הן יכלו להוביל. ואם הייתי מכניס הופעות מקליפים שביים אנדרסון, אז ההופעה של דניאל ב-Man From The Magazine הייתה נכנסת לדירוג הזה.

-40-
מלינדה דילון
(רוז גייטור, ״מגנוליה״)

הופעה שקטה ברובה מתוך האפוס שהוא ״מגנוליה״, דמות שעיקרה להיות הרעייה התומכת של מנחה טלוויזיה ותיק ולעמוד בינו לבין הבת שלו, בסכסוך שהיא לכאורה לא יודעת מה גרם לו. אולם, כל ההופעה הזו מתנקזת לרגע אחד, רגע בו רוז מבינה מחדש את הסיפור של משפחה ואת הפעולות שלה בעולם. רגע בו היא צריכה לבחור מחדש, גם אם זה לא יכול לתקן שגיאה שנמשכה כמעט חיים שלמים. רגע בו היא עדיין נותרת שקטה, אבל גם חזקה ומרשימה, בתצוגת משחק המשדרת רגשות אשם כבדים וגם נחישות לא להעלים יותר עין.

-39-
שון פן
(ג'ק הולדן, ״ליקריץ פיצה״)

פעם, לפני לא הרבה שנים, שון פן היה כוכב קולנוע גדול, אחד מן השחקנים הכי מוערכים בעולם, וגם במאי שזכה להערכה ביקרותית על סרטיו הראשונים. כיום הוא כמעט לא רלוונטי בשיח הקולנועי, למרות שהוא עדיין פעיל. בשנת 1973, וויליאם הולדן שבר את התדמית שלו כגבר קשוח ויפה וגילם גבר מזדקן ולא תמיד בטוח בעצמו בסרט "בריזי". ב"ליקריץ פיצה", פן מגלם את הולדן של תקופת עשיית ״בריזי״, אבל עם חירות פואטית של שינוי השם. השחקן לא מבצע חיקוי, יותר וריאציה על סגנון המשחק של הולדן האמתי – אבל לא הולדן של "בריזי", אלא הולדן של שנות החמישים. התוצאה היא דמות של כוכב קולנוע שמשוכנע שהוא בשיאו ושכל העולם מעריץ אותו, אולם בפועל כולם מעריצים אותו על העבר ופחות על ההווה. בהופעה קצרה, פן מצליח להעביר את המשיכה ואבק הכוכבים שנשאר, אבל במקביל גם את חוסר היכולת להבין כי הזמנים השתנו ובעיקר את חוסר היכולת לראות ולחוש את האישה שלצידו בסצנה. ברמה הבסיסית, ג'ק הולדן של פן עובד בתור מי שמהווה איום על הדמויות הראשיות בסרט וגם מי שמתנהג בצורה אנוכית. במקביל, הוא גם מובן ומעורר הזדהות.

-38-
קווין ג'יי אוקונור
(הנרי, ״זה ייגמר בדם״)

מבין כל סרטי אנדרסון, דומה כי "זה ייגמר בדם" מציג את הגבריות הכי קשוחה ושרירית. הדמויות בסרט מצויות בראשית המאה ה-20 ודמה שהן חיות את המערב באופן יותר פרוע משהיה אי-פעם. בתוך העולם הזה, הנרי בגילומו של אוקונור הוא גבר אשר מדבר בטון אחר ומתנהג בצורה אחרת – פגיעה יותר, עדינה הרבה יותר. מול שפע ביטחון עצמי של יתר הגברים בסרט, ובעיקר של דניאל פלינוויו שמוביל את העלילה, הנרי מציג שבריריות והססנות. זה לא שהוא פחות תאב בצע או תחמן מכולם: הוא נכנס לסרט רק על מנת לחיות על חשבון מי שטוען כי הוא אחיו, אם כי מההתחלה יש סיבות לפקפק בכך. הוא לא מתאים לסביבה של הסרט ומתעקש לחיות בה. הוא גם סוג של תמרור אזהרה לדמויות הראשיות, מזכיר איך פועלים ומתנהגים בני אדם אחרים, שלא יכולים לפעול באופן כה טוטאלי. דומה כי ההבדלים בסגנון המשחק בין שני השחקנים מתאים גם להבדלים בין הדמויות – שני צדדים הפוכים של יכולת ההתמודדות עם החיים ובכל זאת גם אחים, גם אם מאמא אחרת ורק דרך שקר. או גם אם אחים שקשורים זה בזה רק דרך מעשה אלים.

-37-
סמואל אל. ג'קסון
(ג'ימי, ״הימור כושל״)

"הימור כושל" הוא סרטו הראשון של אנדרסון, שנקרא לעתים גם ״שמונה בטוח״ בישראל. רוב ההופעה של ג'קסון בסרט נראית ככזו שנשענת בעיקר על הכריזמה של הכוכב, שבאמצע שנות התשעים בדיוק התחיל לטעום מן התהילה. אבל אז, לקראת הסיום, הוא שותף מלא לשתי הסצנות הטעונות ביותר בסרט וחושף כי מאחורי החזית של ה"קול", מסתרר גם שחקן בעל יכולת דרמטיות של שחקן אופי, שלרשותו מנעד גדול הן בקול והן ביכולת להביע רגשות. למעשה, ההופעה שלו בסצנות הללו הייתה אמורה להקפיץ אותו למקום גבוה בהרבה בדירוג. למה הוא רק במקם הזה? בגלל האפקט המצטבר של הקריירה של ג'קסון. למרות שהוא טוב בסצנת הסיום וטוב גם בשאר הזמן, בסופו של דבר ההופעה הזו היא לא אחד משיאי הקריירה שלו וגם לא חושפת פן אחר באישיות שלו. היא נראית כשילוב התפקידים שלו ב"ספרות זולה" ו"ג'קי בראון" (שני סרטים שצולמו לפני ואחרי הסרט הזה). ייתכן ואני, כמו רבים אחרים, פשוט לוקח את ג'קסון כמובן מאליו. בכל מקרה, גם מי שמרגיש כי הקריירה של ג'קסון הגיע לשלב הקרוב לפארודיה עצמית, יכול למצוא ב"הימור כושל" את אחת מן הדוגמאות לכך שמדובר בשחקן נהדר.

-36-
הת'ר גראהם
(רולרגירל, ״לילות בוגי״)

כאשר "לילות בוגי" נראה מפתה וסקסי, רולרגירל היא הייצוג האולטימטיבי של הפן הזה, כדמות הכי זוהרת בעולם הפורנו. כאשר הסרט הופך לאפל, דומה שאין דמות מנוצלת יותר, או כזו אשר צוללת עמוק יותר לתוך האפלה. למעשה, הצד האפל נוכח לאורך כל הסרט ונוכח גם במשחק של גראהם, שאחרי שהסרט הזה המשיכה לעוד הרבה תפקידים שהדגישו את היופי שלה, אבל לא להרבה תפקידים אשר בהם היא הצליחה להעביר כאב ואמביוולנטיות כלפי אורח חייה כמו בסרט הזה. היא מגלמת מישהי שלמעשה מחפשת את הנעורים הנורמליים עליהם ויתרה ואותם מעולם לא תוכל לקבל. היא נהנית ללבוש על פניה חיוך, נהנית שמביטים על גופה ונהנית ממין, אבל גם כל הזמן חיה בתחושת פספוס. הרגעים היחידים שבהם היא מחייכת בכנות הם אלו בהם מישהו מתקשר איתה ברמה שאינה קשורה למין. גראהם מצליחה להיות בסרט הזה גם נערת החלומות וגם הקורבן, לעתים באותו שוט.

-35-
בני ספדי
(ג'ואל ווקס, ״ליקריץ פיצה״)

בסרט שמתרחש בשולי הוליווד, הופעות האורח בחצי השני של ״ליקריץ פיצה״ הציגו קודם כל את הצד היותר אקסצנטרי של לוס אנג'לס. ספדי, במאי של סרטים כאוטיים (אך גם שחקן ולא רק בסרטים שלו), מייצג את הצד שמעמיד פנים בסגנון אחר: הוא מגיע לסרט בתור נציג של רוגע, איפוק, אחריות ומראית עין של כנות בתוך סוג של זיוף. כמובן שזה רק סוג אחר של העמדת פנים וצביעות, וספדי מעביר את הפן הזה של הדמות לכל אורך ההופעה, תוך שהוא שומר על צ׳ארם שמסביר למה אנשים, כולל הדמות הראשית, נופלים בקסמו ורואים בו נציג לשינוי. חלק מן היופי של ההופעה הוא שאף כי משהו בקסם הזה מוצג כאשליה, ווקס גם לא מוצג בתור מי שהוא בהכרח רק תקווה כוזבת מבחינה פוליטית.

-34-
ג'וש ברולין
(הבלש כריסטיאן אף. "ביגפוט" ביורנסן, ״מידות רעות״)

אצטט את עצמי מטקסט שכתבתי כאן ב-2015: "האויב בסרטיו של אנדרסון הוא תמיד גם כפיל של הגיבור במידה מסוימת. יש ביניהם משיכה כפי שיש ביניהם רתיעה". וגם: "הבלש היריב, שנוא נפשו של הגיבור, שהוא גם הדמות המקבילה לו ויותר מכך – שותפו". ברולין מגלם את הדמות שאמורה לשמור על הסדר בעולם הכאוטי של "מידות רעות". כנציג החוק, דומה שהוא גם הדמות הכאוטית ביותר ובטח זו שלא שומרת על הגינות או ציות לחוקים, יותר מכולם. מאידך, הוא גם פחות או יותר היחיד מלבד חואקין פיניקס שמקבל כמות גדולה של זמן מסך בסרט היריבות בין השניים אכן נראית כקשר של שנאה וזעם, שנובע מן הזהויות של המעורבים ומצורך הדדי האחד בשני – גם כניגוד ותמרור אזהרה, גם כתמיכה נפשית. ברולין הוא שחקן שיכול לנוע בין אקסצנטריות לאיפוק באותה הופעה, והסרט הזה נותן לו לשחרר יותר את הכבל האקסצנטרי. אבל הנוכחות שלו גם גורמת לכך שניתן להאמין שאדם בעייתי כמוהו איכשהו ישרוד ואף יתקדם במשטרה.

-33-
מרי לין רייסקוב
(אליזבת', ״מוכה אהבה״)

שבע אחיות יש לבארי איגן ב"מוכה אהבה", כולן מנסות לעזור לו ולהתערב בחייו. אבל רק אליזבת' ממש עוזרת לו בשידוך, חודרת למרחב העבודה שלו ולא מסתפקת בתשובות המתחמקות. מרי לין רייסקוב מצליחה להעביר את התחושה של האחות השקולה שמנסה להכניס את בארי לעולם נורמלי, אבל גם רומזת מספיק על כך שחלק מן התכונות הקיצוניות שלו מצויות גם אצלה. במידת הצורך, היא גם יכולה להיכנס איתו לקרב צעקות ונזיפות, באופן שברור כי הוא נובע מאהבה ודאגה.

-32-
הארייט סנסום האריס
(ברברה רוז, ״חוטים נסתרים״)

שחקנית האופי הותיקה, שמרבה להופיע בטלוויזיה, מקבלת יחסית הרבה תשומת לב בזכות הופעה של סצנה אחת בתור סוכנת שחקנים ב"ליקריץ פיצה". אבל אני בוחר בתפקיד שעבר מתחת לראדר וכלל הרבה יותר סצנות. ליתר דיוק, שלוש סצנות וסצנה קצרה בה היא מעולפת. ברברה רוז היא עשירה אשר "מממנת את בית וודקוק", סמל לגינוני הכבוד והאריסטוקרטיה הבריטית וגם לקיפאון של העולם הזה. היא מתחתנת פעם נוספת, עם נסיך ממדינה קאריבית אשר מזלזלים בו כזר, אך הוא למעשה הרבה יותר מתקדם מן הבריטים ביחס לעולם המודרני ולהתנהגות הומנית. ברברה רוז המזדקנת משתלטת בחן על רוב השיחה ומקפידה להיות במרכז הפריים, מציגה לראווה את השמלה. כל ההוד המנופח הזה מתפוצץ ברגעים ספורים בהם היא משחקת אישה שיכורה ולא מתפקדת.

-31-
דילון פרייזר
(אייץ'-דאבליו, ״זה ייגמר בדם״)

העניין הטריקי בהופעות של שחקנים-ילדים: מצד אחד, מדובר בשחקנים לא-מקצועיים וגם אם כן, אין להם ארגז כלים של שחקן מנוסה (במקרה של פרייזר, זו ההופעה היחידה שלו בסרט קולנוע). מאידך, הם לא פעם גונבים את ההצגה. היופי בהופעה של פרייזר הוא הדרך הטבעית בה הוא משתלב בסרט בתור מי שגדל עם אב דומיננטי אשר חינך אותו לשדר כוח וקידום עצמי. הוא מפגין ביטחון עצמי לצד חמידות ודומה כי הוא בדרך להיות איש חזק בפני עצמו. אבל כל הביטחון שלו נעלם ברגע בו הוא הופך להיות פגיע וגם לילד בפועל, ולא רק למראית עין עבור התדמית. זה הרגע בו כל חייו משתנים וכל המשחק של פרייזר משתנה, באחת מן הסצנות הכי זכורות מכל הקולנוע של אנדרסון בגלל סיבות רבות, כולל המשחק.

-30-
אלפרד מולינה
(ראהד ג'קסון, ״לילות בוגי״)

כאשר כבר חושבים ש"לילות בוגי" סיים את כל מה שיש לו לומר, מגיע "עוד דבר אחד" – אלפרד מולינה בסצנה של הנאה ממוזיקה, חיים וסמים בתחתונים. דמות שסומכת על כולם ונהנית מן השפע, אבל עבור הקהל וגיבורי הסרט היא מסוכנת כפי שהיא מהנה. כאשר הסכנה מתממשת, היא יורה לכל הצדדים. סליחה על הצרפתית, אבל זה מיז-אנ-אבים נהדר לסרט כולו, דרך הופעה שהיא אחת מן הזכורות ביותר באחד מן הסרטים המיוצגים ביותר ברשימה הזו. זה גם אולי התפקיד שנותר הכי מזוהה עם מולינה, שחקן מחונן שביצע הרבה תפקידים מורכבים יותר ובעלי זמן מסך גדול יותר.

-29-
ג'ואנה ניוסם
(סורטילג'/המספרת, ״מידות רעות״)

החיבה של אנדרסון לזמרות-כותבות שירים באה לידי ביטוי עם התפקיד הייחודי של ניוסם ב"מידות רעות". הדמות שלה היא סוג של חלק מן העלילה והיא ידידה/מכרה של גיבור הסרט דוק, אך רואים אותה מעט מאוד בסרט. היא בעיקר מתפקדת כמספרת של הסיפור, ספק בתור מי ששמעה אותו ומספרת אותו לאחר, תוך כדי עיוות הפרטים, וספק כמספרת כל-יודעת. על זה נעשה עם הקול הייחודי של ניוסם, שלא דומה לאף ווייס-אובר בסרט אי פעם, גם בהיותו קול נשי שמספר סיפור של גבר וגם בטון המאוד מסוים שלו. דומה כי בכל מילה היא מנסה להיזכר או להבין לא פחות משהיא מנסה לספר או להסביר. זה קול מכשף והוא תורם לאווירת הטריפ של הסרט לא פחות מן העיצוב או מבנה העלילה.

-28-
ג'סי פלמונס
(ואל דוד, ״המאסטר״)

"המאסטר" הוא סרט אשר חלק נרחב ממנו מתאר כת (בין אם זו הסיינטולוגיה או לא) ופלמונס מהווה רכיב מהותי בתיאור של הכת הזו. בתור הבן של המנהיג, הוא נמצא במרכז העניינים ותמיד בחזית, אולם הוא גם האדם הכנראה יחיד שלא מאמין בהטפה של אביו ורואה, או חושב שהוא רואה, את התרמית. מן העמדה הזו, הוא לפעמים מתפקד בתור הנציג של הקהל בתוך הסרט: לרוב בהבעות פנים בלבד, הוא מביע חוות דעת על המתרחש. רק לעתים נדירות הוא מביע את הסלידה שלו בקול, אבל היא מורגשת גם בסצנות הרבות בהם הוא לא אומר דבר, או לא אומר דבר מתריס. הוא ייצוג של קול ההגיון וגם של כל מה שנרמס בסרט, המשפחה הביולוגית הנעלמת בלחץ המשפחה הרוחנית. זוהי דוגמה מוקדמת יחסית ליכולת של פלמונס בתור שחקן אופי: הוא לא מרכז אליו את תשומת הלב בהכרח, אבל מראה שהדמיון שלו לפיליפ סימור הופמן לא רק פיזי.

-27-
לואיס גוזמן
(מוריס רודריגז, ״לילות בוגי״)

מוריס הוא הדמות הראשונה אשר מכניסה אותנו לתוך העולם המפתה של הסרט, כאשר חלק נכבד משוט הפתיחה המפורסם עוקב אחר דמותו ומציג את השליטה שלו במועדון המבוקש. מוריס הוא אכן סוג של סיפור הצלחה של מהגר פורטוריקני שבנה את עצמו ככוכב בחיי הלילה של שנות השבעים, אך הוא עדיין מרגיש מושפל מפני שהוא לא מצליח להשיג את מה שהוא באמת רוצה: הכרה, או השתתפות בסרט פורנו. לא בטוח שהוא יודע מה סדר החשיבות. בהופעה של גוזמן יש שילוב של יכולת לקרוא את הרגע ולהיראות כחלק מן המסיבה לצד ביטוי לזעם פנימי ולתחושה שהוא לא ממש חלק מן המסיבה, שכולם מדברים איתו מבלי שהם ממש חברים.

-26-
ברדלי קופר
(ג'ון פיטרס, ״ליקריץ פיצה״)

ברדלי קופר הוא כוכב קולנוע גדול המשחק לרוב בתפקידים ראשיים, אבל אני מעדיף אותו, לרוב, במנות קטנות – וכשהוא מגיע באמצע הסרט. בתור שחקן מוביל, יש בו משהו אינטנסיבי מדי. אבל בכל פעם שהוא מופיע כחלק מן אנסבל או בתפקיד של כמה דקות, הוא מראה מה זו כריזמה של כוכב שהמצלמה אוהבת והוא לא לוקח שבויים בכל שנייה שלו על המסך. אף כי "ליקריץ פיצה" טרי למדי בזיכרון, דומה כי הוא כבר הדוגמה הכי מייצגת להופעה מסוג זה. מדובר בסוג של חיקוי פארודי לדמות אמיתית וליהוק שהוא גם אירוניה פנימית, כאשר רגע השיא של הסיקוונס המרכזי בכיכובו לא מכיל אותו על המסך. אולם, האגריסיביות שלו גורמת לשחקנים שלידו להיראות כמו קבוצת נוער במשחק כדורגל מול נבחרת בוגרים. זה בדיוק האפקט שהסרט היה צריך ושניים מן השחקנים שלצידו עוד יופיעו במקומות גבוהים יותר בדירוג.

-25-
ג'רמי בלקמן
(סטנלי ספקטור, ״מגנוליה״)

עוד הופעה של שחקן-ילד ועוד דוגמא לדואליות של דמויות אצל אנדרסון. סטנלי הוא ילד כוכב, המוכשר ביותר בקבוצה של ילדים מצליחים, אוצר של ידע בגיל צעיר. יחד עם זאת, הוא לא טועם מן התהילה כמו הילדים האחרים, מרגיש את היותו חנון ולא שייך חברתית בקרב חבריו לשעשועון, וגם אביו יותר לוחץ מתומך. כל זה מתנקז לרגע אחד שובר לב בו מתגלה כי לצד היותו גאון, הוא גם ילד מנוצל שקולו לא נשמע. רגע הנפילה שלו הוא אחד מן המשפילים ביותר שניתן לדמיין ואחד מן האנושיים ביותר. אבל הוא גם זוכה לרגע של אור בסיקוונס הסיום המפורסם ביותר בסרט: הוא מבין מה קורה ומבין שזה יכול לקרות, והמבט של האור בפניו מהווה תמונות ראי לכאב של רגעי הלחץ הפנימי וההשפלה.

-24-
מארק וולברג
(דירק דיגלר, ״לילות בוגי״)

בקרוב נשוב לתפקידי המשנה ב"לילות בוגי", אבל אפשר גם להזכיר שלסרט יש שחקן ראשי שהפך אותו מכוכב נוער, שהיה נדמה שהוא הופך לנלעג/מוכר בזכות המראה החיצוני, לכוכב של ממש (עד היום) ולשחקן מוערך מדי פעם, באופן לא יציב. בשנים האחרונות וולברג נרתע מן התפקיד אשר בנה אותו, גם מן ההתנגשות בין האמונה הדתית שלו לבין סרט רבוי מיניות, וגם בגלל שהתפקיד הזה הוא כל מה שכוכב במעמדו לא נוגע בו היום: משהו שלוקח סיכון אמתי לתדמית ומראה בן אדם מורכב שעולה להצלחה בלי לראות את האנשים סביבו ונופל לתהומות. לא הגיבור שמציל את העולם, או לפחות את אמריקה. דירק דיגלר, שהוא בכלל אדי אדמס, מתחיל את הסרט בתור נער תמים ומוכשר, עובר לשלב של בילוי עם אנשים שהוא מעריץ לשלב בו הוא מושא ההערצה, ואז לשלבים שונים ומגוונים של להיות צל של עצמו, עם רמז לתהילה שפעם הייתה. לשנייה הוא לא מאבד אמינות בתפקיד שמבחינת זמן המסך ורמת האתגר שבו היה ראוי להיות מדורג גבוה יותר. אבל אני אכזרי ונהיה צפוף במחצית התחתונה של הדירוג.

-23-
דון צ'ידל
(באק סוופ, ״לילות בוגי״)

יודעים מה טרם היה לנו בדירוג? דמות של אדם מצליח ב"לילות בוגי", שמנסה להצליח בתחום אחר ומרגיש לא לגמרי שייך למעגל החברתי בו הוא נמצא ונהנה. הדמויות בסרט הם כמו מבוך מראות אחת של השנייה, ובאק של צ'ידל הוא לא זה שזוכה בזמן מסך הרב ביותר. אבל הוא כן די גונב את ההצגה בתור הדמות התמימה ביותר בשאיפות, בהבנת המצב, בסוג החלום, ובחוסר ההבנה של הדרך בה אחרים רואים אותו, הן כמופיע בסרטי פורנו והן כאפריקאי-אמריקאי מבחינה תרבותית. החלק השני של המשוואה נמצא בהופעה בצורה מרומזת אך נוכחת תמידית. המיקום היחסית גבוה בדירוג הוא גם בגלל הדרך בה צ'ידל מעביר את ההנאה וההתלהבות של הדמות מדיבור על התשוקה שלו: סאונד טוב יותר ומוזיקה. ולא במקרה, המוזיקה נמצאת בכותרת הסרט.

-22-
טום קרוז
(פרנק טי.ג'יי. מאקי, ״מגנוליה״)

אמצע שנות התשעים וטום קרוז מבסס את מעמדו ככוכב הגדול בעולם וכשחקן מוערך. הוא מקדיש כמה שנים לעבודה על "עיניים עצומות לרווחה", סרט שנשען על התדמית שלו ומרסק אותה לגזרים, כמי שלא מבין את העולם סביבו בכלל ומיניות בפרט. ואז הוא מופיע כחלק מאנסבל בסרט הזה, בתפקיד בו הוא אומר בעיקר מילים גסות, משמש כמדריך יהיר בסדנת פיתוי שוביניסטית, ופחות או יותר נראה כמו נבל שכיף להסתכל עליו במחצית הראשונה של הסרט. חייבים להעריך את האומץ של קרוז. וגם את היכולת שלו לגלם נבל אכזרי ומבדר, ולשחק היטב בסצנות דרמטיות המתרחשות כאשר הוא מתחיל להיחשף וכאשר הוא נדרש לעימות עם החיים שהותיר מאוחר.

-21-
קופר הופמן
(גארי ולנטיין, ״ליקריץ פיצה״)

אחרי שסקרנו הופעות של ילדים, הנה הופעה של נער אשר מראה השלכה אפשרית, לא בהכרח השלילית ביותר, של פניה למשחק בתקופת הילדות. גארי ולנטיין הוא ההגדרה של ביטחון עצמי: הוא בגיל 15 בתחילת הסרט ולרגע לא מתבייש להתחיל עם נשים מבוגרות ביותר, לקחת יוזמות עסקיות ולנהל אנשים אחרים, די בהצלחה. לפחות למראית עין. במהלך הסרט גארי כבר מגיע לגיל 16 והשריון שלו מתחיל להיסדק. הוא עדיין שופע ביטחון עצמי, אבל גם מבין שיש נקודות בהן הוא טועה, דברים שהוא לא יכול להשיג או להבין. קופר הופמן מעביר היטב את הביטחון העצמי והן את החשש המתנגב של ניפוץ הבועה. הוא אגרסיבי באופן שכיף לראות על המסך והיה מעצבן לראות בחיים, אבל בסופו של דבר הוא גם מצליח לפרקים לעורר הזדהות עם הדמות הלא ממש נחמדה שהוא מגלם.

-20-
גווינת פאלטרו
(קלמנטיין, ״הימור כושל״)

"הימור כושל" צולם בתחילת שנת 1995. הצילומים החלו בינואר ויציאת הסרט התעכבה בגלל ריבים מאוחרי הקלעים. למה אני רושם את זה? כי פאלטרו לוהקה והצלטמה לסרט לפני שהתפרסמה ב"שבעה חטאים", "ג'פרסון בפריז" ובטח שלפני "אמה". היא לוהקה לסרט לפני מדורי הרכילות. היא כבר הייתה שחקנית מבטיחה עם מספר תפקידים קטנים, אבל לא כוכבת עם אישיות קולנועיות מובחנת. משמע, התפקיד שלה אצל אנדרסון לא ניסה לשבור את התדמית האופיינית שלה, אבל הוא כן מציע סוג של נתיב אחר שהיה אפשרי לקריירה ולכישורים שלה: במקום אלגנטיות ותחכום, היא מלצרית ואישה בזנות שיודעת איך לדבר על לקוחות בעבודה הראשונה, אבל לא ממש יודעת לשמור על עצמה או לשרוד בעבודה השנייה. מה שמוביל לכמה רגעים בהם היא חשה מצוקה אמתית וכנה בטרם היא שוב קוראת לא נכון את הסיטאוציה, או סתם לא עומדת בפיתוי ומסבכת את עצמה ואחרים. זוהי הופעה רבת רבדים וחן, ייתכן שהיא מקבלת פחות תשומת לב בגלל השונות שלה מול יתר הקריירה של פאלטרו. ייתכן גם שזה הופך אותה ליותר מרתקת.

-19-
אמילי ווטסון
(לנה, ״מוכה אהבה״)

"מוכה אהבה" נפתח בדאוס-אקס-מכינה האופיינת לסיומי סרטים: משום מקום, בארי חוזה בתאונה, מקבל פסנתר, וגם פוגש אישה אשר מעוניינת בו מבחינה רומנטית, דבר לא סביר בעולמו. לנה היא אכן סוג של נערת חלומות ונס עבור הסרט, אבל ווטסון מיטיבה גם לגלם אותה ככזאת וגם לנמק בהבעות הפנים שלה את מוקד המשיכה או את המקומות בהם ההתנהגות של בארי חוצה את הגבול. בעוד סנדלר הגיע לסרט בתור הקומיקאי שהביקורת מזלזלת בו, ווטסון בתחילת שנות האלפיים הייתה יקירת הביקורת. בתפקיד הזה היא לא חששה גם להשתטות מעט ולהיות מוזרה וחיננית, יותר בסגנון של סנדלר, בהופעה שמראה כי הכניסה שלה לסרט היא אולי סוג של נס, אבל יש כאן פונטציאל לא רק לרגעים רומנטיים אלא גם לזוגיות בשגרה.

-18-
ג'וזף קרוס
(מתיו, ״ליקריץ פיצה״)

למרות שזה סרט שיצא ממש לא מזמן, ייתכן וגם מי שצפה בו שכח כי קרוס משתתף בסרט. הוא מופיע בו לשתי הסצנות אשר אחראיות על שינוי הטון של הסרט: הדמות שלו לא ממש מקבלת קלוז-אפ, אבל הוא זה שחושף כי למרות כל הנוסטלגיה, לא באמת היה טוב יותר בעבר. קרוס עושה זאת בהגדרה של הופעה תומכת ובמקרה שלו זה יותר מדויק מ״תפקיד משני״. הוא לא נמצא במרכז הפריים והוא לא מקצין דבר במשחק שלו. אבל הוא מסביר כל כך הרבה במעט שרואים מפניו, ובעיקר בהופעה הקולית שלו. דומה כי אנו לומדים לא מעט דברים על הדמות רק דרך השימוש שלה בקול והבחירה של אילו מילים להדגיש. אז כן, זה לא הופעה ארוכה והיא אפילו לא במרכז של הסצנה בה הדמות משתתפת. קשה לטעון כי היא גונבת את ההצגה כי ההצגה עדיין נמצאת אצל מי שתדורג בהמשך. אבל זו הופעה שבהחלט עושה את הסצנות והופכת את חווית הצפייה בסרט למשהו שונה לחלוטין.

-17-
ברט ריינולדס
(ג'ק הורנר, ״לילות בוגי״)

הנה הופעה משובחת ומצחיקה גם בגלל מה שקרה מאחורי הקלעים. ברט ריינולדס לא העריך את אנדרסון וחשב שהוא שחצן (מה שהיה נכון בזמן הצילומים) ואף פיטר את הסוכן שלו אחרי שצפה בסרט. לצד זאת, התפקיד היווה קאמבק לשחקן, זיכה אותו בפרסים, וכנראה הפך לסרט הכי מזוהה עמו. ומי יכול לגלם במאי פורנו משנות השבעים טוב יותר מסמל המין הגדול של התקופה, שמוכיח בסרט הזה שעדיין יש לו קלאסה וקסם אישי שמאפיל גם על הקאסט הצעיר והמשובח שלצידו. ג'ק הורנר הוא שילוב של אמן הסובל בשביל היצירה שלו ושטן המפתה נפשות אל תוך הגיהנום. בניגוד לכל שאר הדמויות בסרט, גם בשעת הנפילה השכל הישר שלו מספק לו רשת ביטחון. ריינולדס הוא סוג של רשת הביטחון של הסרט, אם ירצה או לא: הנוכחות של כוכב מתקופה אחרת נותנת לסרט מעמד מעט יותר יוקרתי, וגורמת לסיפור החניכה שבמרכזו להיות גם סיפור על דורות שונים של שחקנים וסגנונות משחק.

-16-
ג'ייסון רוברדס
(ארל פרטרידג', ״מגנוליה״)

התפקיד הקולנועי האחרון של השחקן האגדי, אחרי קריירה שנמשכה לאורך כל המחצית השנייה של ה-20. כיאה לאדם מבוגר, הוא מרותק למיטה במהלך העלילה. אבל בעוד הגוף חסר ישע, רוברדס מעביר היטב דרך קולו שכל חריף ואכזרי ותחושות מעורבות לגבי סוף החיים, בין כל מה שהוא השיג למה שהוא פספס. המבט המפוקח לאחור, המשולב בדרישה האחרונה לפיוס ומחילה על החטא, הופכת את דמותו לאחד מן הצירים המרכזיים של הסרט. זה שהכל מתנקז אליו וזה שמייצר תגובות נהדרות מצד כל השחקנים אשר חולקים עמו את הסצנות. בעיקר פיליפ סימור הופמן שנותן בסרט הופעה אדירה שאני נאבק קשות בשאלה האם היא תייצג אותו בחלק המסיים של הדירוג.

נעצור כאן לפני 15 הגדולים. איזו הופעה של הופמן תיכנס? מה לגבי שחקנים אחרים שיש להם יותר מאופציה אחת? את מי קיפחתי לחלוטין כשהוצאתי אותו או אותה אל מחוץ לדירוג? מכיוון שהפוסט הזה מטופש ומיותר, הוא חייב להיות בשני חלקים. המשך בקרוב מאוד.