״מעשה בשתי מגפות״, סקירה לקראת שידור ב-HOT8

מטורף לחשוב שעברו כבר שנתיים מאז התגלה החולה הראשון בנגיף הקורונה בישראל. שנתיים של שינויי מדיניות, חששות בכל הגדלים והצורות, טרלול מערכות שמתעלה על רוב התקופות הכאוטיות ביותר בהיסטוריה של המדינה. זה נכון שמדובר בתופעה עולמית, אבל לכל ארץ האתגרים שלה ואלו של ישראל הם שמעניינים את תושביה. ובישראל, אולי כמו בכל מקום אחר אבל גם אולי מעט יותר וקצת אחרת מאשר במקומות אחרים, הכל פוליטי. הווירוס שמנהל לכולנו את החיים והאנשים שאמורים לעשות זאת בפועל, הם שני הכוחות הגדולים ולעתים המנוגדים בסרט התיעודי ״מעשה בשתי מגפות״. הוא ישודר הערב (שני ה-7.2 בשעה 21:00) ב-HOT8 בבכורה, ולאחר מכן יתווסף לשירות ה-VOD של הוט ושם יישאר זמין.

הנגיף ומקבלי ההחלטות מטילים את צילם על גיבורי הסרט, צוות בית החולים התל-אביבי איכילוב והמאושפזים במקום. גישה מורחבת לאגפי ביה״ח הוענקה לצוות הסרט, בראשות הבמאי יאיר אגמון, שלטענתו היה היה היחיד שהסכים לג׳וב אחרי שפניות אל אנשי קולנוע נוספים נענו בשלילה. הוא וצוות מצומצם תיעדו את הנעשה במחלקות לאורך השנה הראשונה של הלוחמה בקורונה, ממש החל מאמצע חודש מרץ 2020. הם חוו את סגר פסח ואת הגל הראשון, זה שאנשי ביה״ח טוענים שטכנית לא התרחש, ונשארו לצלם בגל והסגר השניים, ואז הלאה אל ינואר 2021 והסגר השלישי, שהגיע למרות החיסונים. כאמור, תקופה של בערך שנה, דחוסה אל תוך קצת יותר משעה של סרט ובתוך כך, חיים שלמים – של החולים והרופאים.

חמישה מעובדי בית החולים מתבלטים לאורך היצירה: מנהל המרכז הרפואי פרופסור רוני גמזו ופרופסור עידית מטות, אשר מחו בפומבי נגד משרד הבריאות; הדובר אבי שושן; האחות הראשית אתי עוזיאל; והרופאה המתמחה קארינה רוזנברג. את שני הראשונים כולנו מורגלים לראות על המסכים, כאשר גם שושן המקסים מיומן בדיבור עם התקשורת ואל המצלמה מתוקף תפקידו. לשתיים האחרות נותר רק לגנוב את ההצגה, בפשטות של חשיפת ליבן הרחב והתשוש בפני המתעדים והצופים. ההשוואה הבנאלית היא שהן הלוחמות בחזית בזמן שהעורף מנהל מערכה תקשורתית, או מנסה לשנות את המערכת מבפנים. אלו שתי המגפות מן הכותרת – זו שעל מסך הטלוויזיה ובכותרות העיתונים, וזו שבשטח של בית החולים ומחלקת הקורונה הכמעט-ריקה שלו, כאשר בחולים שכן הגיעו צריך לטפל אבל עדיין לא יודעים איך בנקודת הזמן של תחילת התיעוד.

הסרט מתפקד גם כמעין סיפור מקור לדמויות, ולא רק של גמזו המגיח מתוך האנסמבל כפרויקטור הקורונה, תואר מפוצץ שבפעול לא ממש שינה יותר מדי. ראש הממשלה נפתלי בנט מובלט בתקופה המתועדת בסרט כקול מחאה נגד מדיניות הממשלה הקודמת, ונחשו מי מלוהק לתפקיד הנבל הנכלולי, המרצד על מסכי ענק בניסיון לשלוט בהמון משל היינו בסרט דיסטופי בהשפעת ״1984״. לרוב אני נגד דמוניזציה (או אידיאליזציה) של ייצוגי מנהיגים, במיוחד בסרטים. יש בכך משהו שטחי שהרי כל מחנה פוליטי רואה את הצד השני כאויב במקום כיריב. אבל יש מקרים שבהם קשה להתכחש לנזקים שנעשו מעצם העירוב של פוליטיקה בתחומים אחרים (וקשה עוד יותר להודות בטעות, מסתבר). הממשלה הנוכחית אינה חלק מהסרט בשל מסגרת הזמן בה צולם, אבל קשה לי להאמין שהייתה יוצאת כמלאך הגואל מבעד לעשה ולעריכה של היוצרים. שנת הקורונה הראשונה של ישראל היא דוגמה מובהקת להשפעה ההרסנית של הנהגה חסרת עניין או אחריות לגורל הציבור, והסרט ״מעשה בשתי מגפות״ ממחיש רק חלק מהכאוס וחוסר הצדק שנגרם לאזרחי המדינה, השסועה גם בימי שגרה.

מי שמכירים יצירות קודמות של אגמון, מהסדרה מרובת העונות ״הטרמפיסטים״ והמשך בסרטיו ״רחל אגמון״ ו״כמו לב שעובד״, ודאי יסכימו שהפן הפוליטי-חברתי מעניין אותו אבל העיקר הוא תמיד החוויה האנושית. בנוסף, יש משהו דוגרי בסגנון שלו, ברמה של לקרוא לחברת ההפקות שלו ושל טל בכר ״יאללה פילמס״, וזה ניכר על המסך מבחינה קולנועית. אהבת האדם מובעת באופן בו הוא מצלם אנשים, ואישית חשתי גם בכבוד שרחש צוות הצילום למושאי התיעוד. אפשר להתווכח על האתיקה של עצם אקט התיעוד במצבים כאלה, אבל להבחנתי המצלמה לא נדחפה כזונדה נוספת אל פני החולים ולעתים אף הותירה אותם בשולי הפריים כדי להתמקד בטיפול, או טשטשה את פני מי שנזקקו לפרטיות. הבחירה המכבדת והישירה כאחד כאילו שיקפה את מה שנלקח מאיתנו בתחילת המגפה – המגע האנושי. זה רק הפך חלק מן הרגעים ליותר קשים לצפייה ואולי זו הסיבה שהבכי הראשון שלי מול הסרט כיווץ את העפעפיים כבר אחרי 10 דקות. זה קרה בסצנה בה קשישה מתקשרת עם הרופאה שלה ברוסית. לשאלה האם קשה לה לנשום היא עונה ״אני רוצה הביתה״. ולא כדי להחלים.

הפחד מפני המוות אורב בכל פינה בבית החולים וככל שהוא משתהה ולא מתנפל רק גוברות החרדות. הוא כאילו מאיים ממרחק, אותו מרחק אותו הרגישו מי שרצו להיות עם יקיריהם ברגעים הקשים. או המרחק הלא-שגרתי וגם הלא-אנושי בין רופא למשפחה של נפטר, כשהוא צריך לבשר להם חדשות מרות. מאידך, מקרה של מחדל רפואי שהוביל למוות מוזכר אף הוא בסרט, לצד מקרים סופניים שלא היה ניתן לטפל בהם אחרת ככל הנראה. לצד זאת, שינויי ההגדרות של משרד הבריאות לגבי מי נחשב חולה במצב קשה, שהזכירו לי את הקו האדום במפלס הכנרת, הונחתו על הסגל הרפואי כמכה נוספת מצד מי שאמורים לדאוג ולטפל בהם. ההיערכות המופרזת של הצוות והציפייה לאלפי מתים או מונשמים חוזרת שוב ושוב בפי הרופאים כנבואה קודרת שכמובן מזל שלא התממשה, אבל בהחלט הייתה החטא הקדמון של המבהילים מפני מגפת הקורונה, מה שהפך לנשק בידי המכחישים אותה.

גם מי שלא מאמינים שהמצב בו אנחנו עדיין מצויים הוא של מגפה, הגדרה שאולי עדיף להשאיר לאפידמיולוגים לעניות דעתי הלא מקצועית, מוזמנים לצפות בסרט המקשר ישירות בין אינטרסים פוליטיים לבין שינוי הגדרות וקבלת החלטות ברמה המדינית. רק שיקחו בחשבון שאף הם יקבלו בסרט תזכורת מחניקה כמה המחלה שהנגיף גורם לה היא לגמרי אמיתית ומסכנת חיים. הסרט כולו הוא גם תזכורת לכברת הדרך שעברנו, אך גם לתחושה ששנתיים חלפו ונדמה לפעמים שההליכה במעגלים (או בצורת הסימן של אינסוף כפי שראיתי במם אירוני פעם) שרירה וקיימת לא פחות. לכן הסרט כאילו מציע לצופה לראות את המצב כפי שהתרחש מנקודת מבטם של האנשים שהיו בקו הראשון, בין אם ציפו לפגיעה שלא הגיעה או עמדו על הרגליים והתרוצצו ללא מנוחה כדי לטפל בחולים.

בתחילת המגפה, היה נהוג לצאת החוצה למרפסות ולמחוא כפיים לצוותים הרפואיים. הסרט ״מעשה בשתי מגפות״ מספק כשעה של מחיאות כף בעמידה לאנשי הרפואה, אבל גם זוכר ומזכיר את מה שנעשה מחוץ לכתלי איכילוב. את הפקחים והדו״חות ואת האלימות המשטרתית, את ההיסטריה והייאוש שהתחלפו ב״תעשו חיים״, את האיפה ואיפה בין שלל האוכלוסיות המרכיבות את עם ישראל. עיקר חשיבותו, כמו זו של הרבה סרטים דומים שנעשו ברחבי העולם בשנתיים האחרונות (״76 ימים״, ״CoroNation״, ״באותה נשימה״, ״לגמרי תחת שליטה״ ועוד), היא בהצגת הפער בין האסון שפקד אותנו, לבין זה שאיימו עלינו שיקרה וזה שנמנע בעמל רב. למרות הפוליטיזציה של הכל. בעיניי זו דרך נוספת לקרוא את שם הסרט והסיבה למסגור שלו כסיפור מעשה. כזה שגם מזכיר את הבדיון, גם מדמיין מה היה עלול לקרות אילו התחזיות האפלות יותר היו מתגשמות, וגם מציע ללמוד משהו. אם אפשר, אז את הלקח הנכון.