״סמטת הסיוטים״, סקירה

שלב מאוד מעניין בקריירה של יוצר קולנוע הוא השלב בו הוא יכול להגשים סוג של פריוקט חלומות שלו. גיירמו דל טורו, הבמאי שהסרטים שלו נראים תמיד מעט כמו חלום וכמו משהו שהוא יותר יקר להפקה מאשר יש לו פוטנציאל מסחרי, הגיע לשלב הזה. זה קרה אחרי הזכייה באוסקר על "צורת המים", סרט שאני עדיין אוהב יותר משאר העולם. מאז, דל טורו עסוק בלא מעט פרויקטים בעיקר בתור מפיק, נותן את שמו כתווית איכות לסרטי פנטזיה שקהל שלהם הוא לא בהכרח עד ובהכרח לא ילדים. כשיבה שלו לכס הבמאי של סרט באורך מלא הוא בחר בעיבוד לספרו של וויליאם לינדזי גרישם, "סמטת הסיוטים" (Nightmare Alley), פרויקט שהוא לא הצליח לגייס עבורו מימון בעבר.

זה לא סרט עם פונטציאל מסחרי גדול במיוחד, שכן מדובר בספר משנת 1946 המוכר בעיקר לחובבי הז'אנר של ספרות פשע. בקרב סינפילים, השם מוכר קצת יותר שכן הספר עובד לקולנוע פחות או יותר מיד עם צאתו, כאשר אדמונד גולדינג ביים סרט על פיו בשנת 1947, בשיא פריחת ז'אנר הפילם נואר. "סמטת הסיוטים" של גולדינג הוא לא אחד מסרטי הנואר המוכרים ביותר, אבל הוא כן ניצב בשורה השנייה כסרט שחובבי הז׳אנר משלימים אחרי הקלסיקות המדוברות יותר ואז טוענים כי הוא לא פחות טוב מהסרטים שכולם מכירים. האנשים שמכירים את המקור הם לא רבים וייתכן שהם די חופפים לכמות האנשים שהיו הולכים בכל מקרה לכל סרט של דל טורו. סביר להניח כי הכמות הזו קטנה בהרבה ממה שפיד האינטרנט שלי מראה לי.

עוד טרם ההגעה לארץ, התגלה כי "סמטת הסיוטים" נכשל בצורה טוטאלית בקופות הכרטיסים בארה"ב. זה הזכיר לי כי מבחינה מסחרית, לא פעם הסרטים של דל טורו לא עומדים בציפיות. מובן כי בסרט שיצא בשלהי שנת 2021 יש גם נסיבות חיצוניות לכישלון: ההפצה שלו יצאה רגע אחרי שגל האומיקרון החל להיות נוכח בארה"ב, מה שאולי גרם לקהל מבוגר להישאר בבית. ההפצה שלו הייתה רחבה אך התרחשה במקביל לצאתו של "ספיידרמן: אין דרך הביתה, טעות שניתן כנראה היה לחזות מראש.

מעבר לכך, דומני כי סיכויי ההצלחה של הסרט בקולנוע היו בכל מקרה מוגבלים מאוד משום שלסרטים של דל טורו אין ממש קהל יעד גדול מספיק. הסגנון המרהיב של הבמאי הוא סוג של אגדות מעוצבות היטב, אבל למבוגרים בלבד. הוא דן בנושאים כבדים, אבל שם דגש על עיצוב תפאורה יותר מעל עיצוב דמויות מורכבות. הוא עוף די חריג בתחום הסרטים שצריכים התלהבות מן הביקורת על מנת להצליח. גם סוללת שחקני אופי מכובדים בתפקידי משנה לצד כמה כוכבי קולנוע גדולים, לא הופכים את הסרט הזה למסחרי במיוחד. בעיקר כי קשה מאוד להסביר על מה הוא. אין זה פלא כי היה צורך בשנים רבות ובזכייה של הבמאי באוסקר כדי להעמיד את הפרויקט הזה. אבל הסיבות שלו להתעקש ולבחור דווקא בפרויקט הזה מעניינות.

לפני שאדון בעלילת הסרט, אציין כי בעיניי, "סמטת הסיוטים" משנת 1947 הוא לא אחד מסרטי הפילם נואר הטובים ביותר (יש כמה עשרות שהייתי בוחר לפניו), אבל הוא כן אחד מן הסרטים הכי מוזרים בז'אנר/סגנון שגם ככה נוטה למוזרות. מבנה העלילה של שתי הגרסאות מתאים יותר לספרות מאשר לקולנוע ואני מניח שהמוקר הוא ברומן, שלא קראתי. אחד מן ההישגים של דל טורו בסרט החדש הוא שהמבנה עדיין לא שגרתי, אבל יש לו קצב יותר נכון. עד כמה שיכול להיות קצב נכון לסרט שנפתח באקספוזיציה לא קצרה לסרט קרקס, שאחרי כ-40 דקות מתגלה כאקספוזיציה בפני עצמו וצריך לחלוף עוד זמן רב עד שדמות מפתח נוספת נכנסת לעלילה.

הסרט מתחיל כמה שנים טובות לתוך עידן השפל הכלכלי הגדול. סטנטון קרלייל (ברדלי קופר) כבר במנוסה. בניגוד לגרסת 1947, דל טורו מראה לנו כבר מן הפתיחה ממה הוא בורח ורומז שהוא לקח חלק פעיל במשהו אפל למדי. קרנבל/קרקס נודד הוא מקום טוב לברוח אליו. הוא משיג עבודה כפועל יומי ומתיידד במהרה עם האנשים הנכונים על מנת להפוך לחלק מן המופע/תרמית של אנשי הקרנבל, המנוהל ביד רמה בידי קלם (ווילם דפו). קרלייל מתקרב במיוחד לקוראת מחשבות בשם זינה (טוני קולט) והופך לעוזר שלה, בעיתוי נוח. בעלה ושותפה לידע לתפעול המופע, פיט (דייוויד סטראתיירן) הפך לשיכור מדי על מנת לתפקד. ההתקרבות של סטנטון לדמויות אלו היא לא רק מקצועית, אם כי הוא לומד מהם את רזי המקצוע אשר דורשים אימונים, מיומנות ואפס יכולת קריאת מחשבות. חוץ מזה, קרלייל גם מתחיל להתעניין רומנטית במולי (רוני מארה), אישה שגדלה לתוך חיי הקרקס ויש בה שילוב של היכרות עם החיים בצד החומק משגרה ואולי גם מן החוק לצד תמימות מסוימת. יש עוד כמה דמויות מפתח בקרקס ורון פרלמן מגלם אחת מהן, כי זה סרט של דל טורו.

אבל כל זה, כאמור, רק הקדמה. בנקודה כלשהי הסרט נע עובר מקרנבל בערים קטנות למופע קריאת מחשבות יוקרתי בשיקגו, אותו סטנטון מוביל בגוואה. גאווה גם יש לד"ר לילית ריטר (קייט בלאנשט), מומחית בתחום הטרי היחסית של פסיכולוגיה שמבינה את התרמית ומנסה לחשוף אותו. קרלייל חומק מהשפלה פומבית אבל בוחר להמשיך להיות קרוב ללילית, שכן הוא רוקם מזימה להרוויח כסף ומעמד, משהו שבסופו יפגיש אותו עם דמות מאוד מעניינת שמגלם ריצ'ארד ג'נקינס (בין היתר), ותאמינו לי שאני חושף רק מעט מן העלילה – כי יש הרבה ממנה. כולל כמה תסביכים פסיכולוגיים שהסרט מציב די בחזית ומתכתבים עם מוטיבים חוזרים ביצירה של דל טורו. מוטב להיות מופתעים מהם בסרט שיש בו גם הפתעות אפילו למי שצפה בגרסת 1947.

הדבר שהכי עניין אותי בהקשר של דל טורו כבמאי היא הדמות הראשית, המעמידה פנים כמי שמעלה מופע המתקשר עם רוחות ואלמנטים על-טבעיים, אבל בפועל פועלת בדרך של מיומנות ומדע. ייתכן ויש תופעות על-טבעיות בעולם הסרט, אבל הגיבור לא מאמין בהן ולא מנצל אותן, אלא רק כאשליה שהוא מוכר לאחרים. יש בכך סוג של מטאפורה לכל הקולנוע של דל טורו, שעד לסרט זה תמיד כלל אלמנטים של פנטזיה ו/או אימה, באופן שכמעט תמיד לא ניתן לפתור אותו כחלום או כסימבולי בלבד.

משמע, גם בסרט ה"ריאליסטי" שלו, דל טורו עוסק במכירה של העל-טבעי והלא נורמלי, בתופעות שהמדע לא מצליח להסביר כאלמנט משיכה. מן הסתם הדמות הראשית היא לא גיבור שהבמאי מסכים עם כל הפעולות שלו, למעשה הסרט אפילו יוצא נגד הצביעות שלו כמעט מן ההתחלה. אבל יש בו גם משהו ממגנט, אולי כמו מלאכת האשליה הקולנועית. לפי קריאה זו, את ד"ר לילית ריטר ניתן לקרוא כנציגת המדעי והטבעי או הביקורת. קריאה שטחית של השם שלה (הלקוח מן הספר) לא נותן לדמותה נקודת פתיחה חיובית, אם כי מהר מאוד עלילת הסרט מערבלת בין האינטרסים שלהם.

זה לא לב הסיפור, שעל מנת לגעת בו אצטרך לגלוש לספוילרים. בטרם אעשה זאת, מעט על הרמה הטכנית בה הסט מבוצע. כיאה לסרט של דל טורו, כל היבט הוא מרהיב: עיצוב התלבושות והתפאורה והצילום יוצרים סרט עז בצבעים שלו, וכמעט כל סצנה כוללת גם שוט מפתיע ומרשים. גם המשחק של החלק הארי של צוות השחקנים מרשים מאוד וגם זה די בעצם פרט טכני: רוב הדמויות בסרט ממועטות אפיונים, אך על ידי ליהוק נכון, לא מעט שחקנים, מוכרים ולא מוכרים, נותנים הופעה מרתקת שהופכת את הפלקטיות למעניינת ומשרתת את המטרה. מי שכן מקבלים משהו מורכב יותר לביצוע הם סטראתיירן (בחלק הראשון) וג'נקינס (לקראת הסיום) ושניהם מתאימים לתפקיד כמו כפפה ליד ומכניסים מורכבות לסרט בו הכל נמצא על פני השטח. גם בלאנשט מאוד טובה במה שהיא עושה ומאוד טובה בסרט הזה, למרות שאני שומע גם קולות של אנשים אשר התעייפו ממנה. לדעתי היא הופכת את דמות בעייתית בנקודה חזקה בסרט.

הבעיה היחידה שלי בקאסט היא השחקן הראשי, וזו בעיה מינורית. קופר הוא שחקן כריזמטי מאוד שמיטיב להראות גם את הצד האפל של הדמות. הבעיה היא, שהוא שחקן שתמיד מפגין כוח וכרזימה ואין לו רגעים מעודנים, כך שנוצר לפעמים עומס יתר כאשר הוא בתפקיד ראשי. ייתכן וזה רק אני, אבל כל התפקידים שלו שאהבתי במיוחד הם אלו בהם הוא דמות משנית, או לפחות חלק שווה בגודלו באנסמבל גדול. זה לא שהוא לא מרשים גם בסרט הזה, אבל בשלב כלשהו ההופעה שלו חוזרת על עצמה והופכת לפחות מעניינת מן השותפים שלו לכל סצנה. אבל כאמור, זו בעיה מינורית בסרט אשר מגובש של במאי שיצר בדיוק את הסרט שהוא רצה לעשות.

״סמטת הסיוטים״ הוא סרט שכנראה ארצה לראות שוב, אולי בגרסת השחור-לבן שלו שיצאה לאקרנים בארה"ב כחודש לאחר גרסת הצבע. אבל יש לי בעיה קטנונית: היו הרבה מאוד רגעים טובים ואף לא רגע גדול אחד. אני לפעמים מרגיש שאני בעמדת מיעוט כאשר אני כותב בחיוב על "צורת המים" של דל טורו, אבל בסרט ההוא היו לפחות שניים-שלושה רגעים גדולים מן החיים/הקולנוע, בעיניי. גם ב"קרימזון פיק" הפחות-טוב היו רגעים כאלו. זה גם עניין רגשי, שכן "סמטת הסיוטים" השאיר אותי מעריך ולא מתלהב לכל אורכו. מה שגורם לי לשים לב גם לחסרונות של דל טורו, שתמיד נמצאים בקולנוע שלו: הוא מאוד קרוב למסרים מורכבים אבל בפועל חזיון התעתועים אצלו תמיד בולט יותר מן המסר. בכל זאת, במחשבה לאחר הצפייה, הדנ"א שלו בהחלט נמצא בסרט. בעיקר במסר וגם בסיום, שתגידו עליו מה שתגידו, הוא עדיף בהרבה על הסיום של גרסת 1947 (שהיה סיום מודבק בגלוי). אני לא הולך להיכנס לכל הפרטים, אבל כן לתחום הספוילרים.

-ספוילרים אפשריים מכאן-

האלמנט החשוב ביותר עבור דל טורו בסיפור הזה הוא מיקום העלילה בעולם של קרנבל נודד, קרקס של חריגים. אפילו יותר מפנטזיה, הקולנוע שלו עוסק בדמויות לא מובנות, כאלו החיות בעור הלא נכון והחברה רואה אותם כפריקים. בהקשר הזה, הסרט נראה כקשור לסרטו של טוד בראונינג "פריקים" (Freaks) כשם שהוא קשור לרומן של גרישם ולסרט של גולדינג. נקודת המוצא בסרט שונה: הגיבור שמצטרף לעולם הפריקים הוא כזה שיש לו את הכוח לעבור כנורמלי, לכאורה בלי בעיה. דומה כי משהו בו רואה בעולם של החריגים לא רק בריחה, אלא גם סביבה מובנת יותר מעצם החריגות והעיוות. בסופו של דבר, האמירה הסופית של הגיבור היא סוג של אני מאמין עבור דל טורו: אין פסול בלהיות חריג, נולדתי להיות כזה, המעוות הוא הדבר האנושי ביותר.