״הבית״ (2022), סקירת נטפליקס

הגדרות הן עניין חמקמק בימינו. "הבית" (The House) מוגדר ב-IMDB כסדרה בת שלושה פרקים. לעומת זאת בשאר המקומות, כולל בנטפליקס בה ניתן לצפות בפרויקט, הוא מוגדר בתור סרט. זה גם אומר שבצפייה בנטפליקס הוא מתנגן ברצף של קצת יותר משעה וחצי, בלי אפשרות לקפוץ בין הפרקים השונים, אף כי יש הפרדה ביניהם. מצד שני, בנטפליקס תגיות הז'אנר של הסרט הם אנימציה למבוגרים (נכון), דרמה (לא אומר כלום), וקומדיה. עכשיו, לו הייתי מפסיק את הצפייה באמצע הייתי אומר שמי שהכניס את המילה קומדיה להגדרות של הסרט צריך לעבור טיפול. אחרי הצפייה בכל היצירה אני קצת יותר מבין את השימוש, כי בחלקים האחרונים עולה מינון ההומור. זה עדיין לא היה הז'אנר שהיייתי חושב עליו. הסרט הזה הרבה יותר קרוב לאימה, גם אם הוא לא בדיוק מפחיד. רק מדכא בעגמומיות שלו לפרקים. אבל לא כמכלול. חלק מן הסיבות לכך שזה סרט ולא סדרה היא שיש חשיבות לסדר של החלקים השונים בחווית הצפייה. ברמה הפשוטה, כל סיפור מתרחש בתקופה מאוחרת יותר מקודמו. ברמה החשובה יותר, כל סיפור משנה מעט את הטון של היצירה ועוזר להתמודדות עם הנושאים המרחפים מעליה.

"הבית" הוא קודם כל פרויקט של המחזאי האירי אנדה וולש (״רעב״, ״תאומי הדיסקו״). הוא כתב את כל שלושת החלקים, כאשר בכל פעם צוות אחר אחראי על הבימוי, באנימציה בסגנון סטופ-מושן. דומה כי יש גם הכוונה סגנונית מסוימת לשימוש באנימציה, אולם כל במאית (או צמד במאים) נתנה לחלק שלה מראה מיוחד הקשור גם לסגנון הכללי המאפיין את גוף העבודה שלה. דומה כי וולש גם ידע להתאים לכל פרק גם את האמנית המתאימה, על מנת לייצר סוג של מהלך דרך שלושה נרטיבים שונים הכוללים מספר יסודות משותפים. כפי שמרמזת הכותרת, בכל חלק יש בית. בכל חלק יש גם שיפוצים הכוללים הרס ובנייה. בכל חלק דמות ניצבת בפני פער מול התכנון שלה לחיים לבין המצב בפועל. מבןי הפרקים, הסרט נע בין עקשנות לבין השלמה עם המצב, בין מוסרי השכל שונים ותיאור של מצב קיים.

הפרק הראשון ביום בידי צמד היוצרים הבלגים אמה דה שאייף ומארק ג'יימס ראולס. החלק שלהם הרגיש כמו גרסה יותר עגמומית לקולנוע של צ'ארלי קאופמן, דבר שלא ידעתי שהוא אפשרי. העלילה מתרחשת במהלך המאה ה-19 ונראית כמו סיפור אימה גותי: מתיו גוד וקלודי בלייקלי מגלמים זוג החי בבית מבודד ובעוני, אחרי שהגבר ירד מנכסיו בסדרת החלטות כושלת. לזוג יש שתי ילדות, תינוקת טרייה בשם איזבל וילדה בשם מייבל, המדובבת בידי מיה גות' (כאמור, סרט גותי). קרובי משפחה באים לראות את התינוקת ומביאים עימם בעיקר ביקורת. נראה שאין תקווה באופק. אולם, אז הגבר פוגש באדריכל אשר הכיר לכאורה את אביו ומציע למשפחה עסקה קסומה: הוא רכש את האדמות הסמוכות לביתם והוא יבנה להם בית חדש במיקום טוב יותר. בתמורה, הם צריכים לפנות את הבית בו הם חיים ולבוא בלי רכוש לסביבה החדשה.

העסקה הזו מעוררת חשד מן ההתחלה, אולם ההורים שמחים להזדמנות לעבור לחיות בבית שנראה כי יאפשר להם כבוד ורווחה. הילדות, אשר הופכות יותר ויותר לגיבורות של הסגמנט הזה בסרט, דווקא קשורות רגשית לבית הדל, מה שמציב שאלה סביב המונח "בית" ושתי המילים הלא זהות באנגלית House לעומת Home. זו אשר הכותרת שלה לא זהה לכותרת הסרט קשורה לא רק למבנה הפיזי, אלא גם לתחושת החמימות והתמיכה. בעוד עבור הילדים המשפחה מספיקה, ההורים רוצים עוד רכוש פיזי. בלי להרוס יותר מדי, אציין כי גם ההתרחשויות בסרט משחקות על הניגוד הזה ברצונות. הבית בחלק הזה של הסרט הוא כפול: בית תקופתי עני וריאליסטי בתחילה, מבנה ספק סוריאליסטי וספק מאיים בהמשך.

בעוד הפרק הראשון התרחש בעבר והציג אנימציה הקרובה לריאליזם ולדמויות הנראות אנושיות, שני החלקים הנוספים מציגים חיות הנראות ומתנהגות כבני אדם, דבר טיפוסי ליצירה של האנימטורית השוודית ניקי לינדרות' פון באר, אשר ביימה את החלק השני. בחלק זה, הזמר ג'רוויס קוקר מגלם יזם נדל"ן אשר החליט לשפץ בעצמו נכס אותו הוא רוצה למכור. בתחילה, הוא מספר על העבודה שלו בטלפון לאישה בשם אריקה, בנקאית שמימנה את הפרויקט ומישהי שהיזם גם רואה בתור בת זוג. זה לא בהכרח הדדי. היזם בהחלט משפץ יפה את הבית, אולם נאלץ להתמודד עם מתקפה של מזיקים, בדגש על מקקים. יש לציין כי היזם הוא למעשה עכבר-אנושי (כמו יתר הדמויות בחלק הזה). הבחירה בקוקר כמדבב חשובה כי במשך חלק ניכר מן הפרק, הקול שלו הוא היחיד שנשמע. בסופו של דבר הוא מראה את הבית לקונים פוטנציאליים, בהשקה שנראית תחילה כסיוט בו כל דבר שיכול להשתבש אכן משתבש. אולם בשלב כלשהו מגיעה תקווה. כמו בסרט הראשון, משהו בה צריך לעורר חשד.

החלק השלישי הופך את הדמויות מעכברים לחתולים. ואם החלק השני התרחש בהווה, אחרי שהחלק השלישי לוקח אותנו מספר שנים קדימה לתקופה של הצפות בחלקים מכדור הארץ. את החלק הזה ביימה פאלומה באיזה, שחקנית שהפכה לבמאית ונעה בין אנימציה לסרטים מצולמים. הבית בסרט היה פעם בית דירות עמוס, אלא שלאחרונה שיטפונות בודדו אותו מן העולם, ניתן להגיע אליו רק דרך שייט ורוב הדיירים עזבו. בעלת הבית, רוזה (סוזן ווקומה), עדיין מאמינה בנכס, אף כי כבר אין לה את המאשבים לתקן את הבעיות בצנרת. נותרו לה רק שני דיירים: אליאס (ויל שארפ) המעדיף לשלם דרך דגים שהוא תופס וג'ן (הלנה בונהאם קרטר), החייה חיים רוחנים ומשלמת דרך אבנים שיכולות לעזור גם לרוזה, אם היא תירגע. אחרי שנים של קשר במישור הרוחני בלבד, בן הזוג של ג'ן עומד להגיע לביקור. זהו קוסמוס (פול קיי) והוא מאמין רק באנרגיות ולא בכסף, אבל מסוגל לשלם דרך כישורי שרברבות ונגרות, משהו שרוזה צריכה. אלא שקוסמוס משפץ את הבית ואת הסביבה באופן אשר לא תואם את הדרישות של בעלת הבית.

כאמור, מינון הקומדיה עולה לאורך היצירה. בעוד הפרק הראשון אפל לחלוטין בעיניי, השני כולל נגיעות של הומור שחור אשר מתפרצות כאשר הוא קרב לסיום, הפרק השלישי הוא זה אשר ניתן בהחלט לכנותו כקומדיה. אם כי זו קומדיה על סוף העולם וגם בה יש חלקים שהם לגמרי אימה. מעבר לשינוי בגוון ההומור והשינוי בבמאים בכל פרק, יש משהו מאחד ברמת העשייה של הסרט: אנימציית הסטופ-מושן בה יש חשיבות לסט וליכולת של המצלמה לנוע בתוכו, בעוד ניתן גם לשנות את הבעות הפנים של הבובות. הבחירה בחיות עם פרווה בשני החלקים האחרונים גם היא עוזרת לסרט להלהיב ברמת האנימציה שבו.

האלמנטים אליהם התייחסתי בכתיבה על הפרק הראשון עוברים שינוי בחלקים הבאים, בהם יש יותר דגש על החזון של הגיבור המתכנן תכניות ולא תמיד עוצר לראות מה מציע לו העולם. כל אחד מן הבתים בסרט יכול להיות בית מסרט מפחיד הרודף את מי ששוכן בו, אך ייתכן והקשבה וקבלת המציאות היו מובילים לאופציה אחרת. הנושאים הללו באים לידי ביטיו בטקסטים שכתב מחזאי, שנעזר במיטב אנשי המקצוע באנימציה על מנת לייצר סרט שנון וקולח. סרט שבגדול מבוצע היטב לכל אורכו, כאשר כל פרק מכיל גם סוג של נאמבר ייחודי המגדיר אותו. אני ממליץ על צפייה בסרט, רק קחו בחשבון שקומדיה או אנימציה טיפוסית זה לא ושהעגמומיות בהחלט כובשת את היצירה לפחות לאורך החצי הראשון שלה (כולל רוב הסיפור השני).

יש לי עוד משהו לומר, אבל זה גם סוג של חצי ספוילר. אז למען הסדר הטוב, ספוילר מעורפל מכאן:

בסופו של דבר, כל פרק הוא גם מעט יותר אופטימי מקודמו. הסיום הוא סוג של הצדעה לרוח האנושית וליכולת שלה להפיק את המיטב מן המצב, גם אם לא תמיד דרך תקשורת. בכל אחד מן החלקים, הגיבורים הם קורבנות של עקשנות וחוסר יכולת לקרוא נכונה את המצב. מצד אחד הם לא שמים לב לשינויים בעולם המשתנה, מן העבר השני הם לא קשובים מספיק לדברים שיש לשמר מן העבר. כל פרק מתחיל עם ציור של שעון וחלקים מציטוט המבשר על משהו שגדל ברקע. בסופו של דבר, מן האימה נוצרת הזדמנות חדשה דווקא בתוך מה שנראה תחילה כאפוקליפסה. המין האנושי מסוגל לייצר הרס, אבל יש בו גם את התושיה להתגבר על כך. הסרט צריך לצלול לתהומות הנפש והכאב על מנת להראות לנו כי בכל זאת תמיד תהיה סוג של תקווה. אפילו בימינו.