״המבט של אודיסיאוס״: על הקולנוע של תיאו אנגלופולוס, לרגל הקרנה סרטו בסינמטק ת״א

לצד החגיגה מן הפתיחה של בתי הקולנוע המסחריים ויציאה למסכים של 20 סרטים חדשים בשבוע, כדאי לזכור שהסינמטקים פתוחים מזה מספר חודשים והם עדיין כאן. באופן ספציפי ובשקט יחסי, במוצאי שבת (כלומר הערב) יוקרן בסינמטק תל אביב "המבט של אודיסאוס" (Ulysses' Gaze), אחד מן הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים ואחד מן הסרטים הכי טובים של הבמאי היווני הגדול תיאו (או תיאודורוס) אנגלופולוס. "המבט של אודיסאוס" הוא המועדף עלי מסרטי הבמאי, אף כי ההמלצה שלי להתחלת ההיכרות עמו תהיה "נוף בערפל", והסרט שלו שהכי מככב ברשימות של הסרטים גדולים הוא "מסע השחקנים". אבל בעיניי "המבט של אודיסאוס" ניצב כמועדף בשל הביטוי שיש בו למאבק התמידי בין האמנות לבין המלחמה, בין הכוחות הפוליטיים והאנשים הפשוטים שרוצים לחיות וליצור קשרים עם הזולת. הסרט מרתחש ביוון ובארצות הבלקן במהלך שנות התשעים, אבל הוא גם נוגע ישירות במספר תקופות אחרות. הוא רלוונטי לישראל גם בימים אלו, בהם אנחנו מתאוששים מעוד מבצע צבאי.

כל הסרטים של אנגלופולוס כוללים הרבה רבדים סמליים. התנועה של הדמויות בתוך הפריים היא במקרים רבים לא ריאליסטית והדמויות מייצגות לא רק את עצמן, אלא גם אורח חיים הקשור להיסטוריה של יוון ובדרך עקיפה גם למיתולוגיה היוונית. בסרט שכולל את אודיסאוס בכותרת (כך גם במקור היווני, התרגום האנגלי בחר את השם הרומי של הדמות) הדבר מן הסתם בולט אף יותר. אולם ולצד הרובד הזה, הסרטים של אנגלופולוס מלאים באנושיות ובאהדה לאדם הפשוט והעמל. על מנת להבין כל רובד בסרטיו יש לדעת לא מעט היסטוריה קרובה ורחוקה של יוון וגם להבין את הסגנון של הבמאי, אבל הסרטים שלו גם מתקשרים ברמה פשוטה בהרבה: יש בהם מאבק רומנטי תמידי ליצירת מגע וקשר בין האדם לאחר. אנגלופולוס ממעיט בצילומי תקריב ומשתמש הרבה בצילומים מרחוק ובשוטים ארוכים מאוד, כולל כמה כאלו שעומדים בכבוד מול כל שוט ארוך מרשים אחר. מבעד לשפה הזו, הרגעים הקטנים נערמים לבניית עולם שבכל סרט וסרט כולל גם מספר רגעים שוברי לב בכאב שלהם, מלווים ברגעים אחרים שהם הצדעה לרוח האנושיות ולהתגברות על האתגרים אחרי הכל.

"המבט של אודיסאוס" הוא החלק האמצעי בטרילוגיית הגבולות של אנגלופולוס, במאי אשר כמעט כל סרט שלו הוגדר כחלק מטרילוגיה זו או אחרת והקשר בין הסרטים הוא תמיד בנושא ולא בתוכן. שני החלקים האחרים בטרילוגיה הזו עסקו בגבול בין יוון ואלבניה, שהפך בשנות התשעים לשער לניסיונות הגירה של פליטים אלבנים אל יוון, אחרי קריסת הגוש הקומוניסטי. גם "המבט של אודיסאוס" מתחיל בהתרחשות בגבול הזה, אבל משם נוסע מזרחה לצפון מקדוניה (שאז עדיין הייתה ידועה בעולם כמקדוניה ובסרט מכונה "סקופי", השם בה הארץ כונתה בידי היוונים וגם שם עיר הבירה. הוא ממשיך לרומניה דרך בולגריה וחוזר מערבה דרך סרביה, עד שלבסוף הסרט מגיע לסרייבו שבבוסניה. כל זה בסרט שצולם בשנת 1994 ויצא בשנת 1995, משמע במהלך מלחמת האזרחים ביוגוסלביה לשעבר, מלחמה שעדיין הייתה אלימה מאוד בשתי המדינות האחרות במסע. אלא שלא מדובר רק במסע הפיזי בשנות התשעים – מדובר גם במסע בו העבר מהדהד בהווה של הסרט דרך זיכרון של מלחמות קודמות בחבל הארץ, זיכרונות של ראשית הקולנוע בבלקן וזיכרונות של מערכות יחסים קודמות.

אם הגיבור של הסרט הוא מקבילה מודרנית של אודיסאוס, הרי שהאודיסאה שהוא עובר בסרט הזה היא הפוכה. בתחילת הסרט, במאי קולנוע (המכונה בתסריט A) שב להציג סרט בעיר נעוריו בצפון יוון ובכך חזר הביתה. משם הוא יוצא למסע תלאים עמוק יותר לתוך מלחמות בעבר, קריסה פוליטית של אידיאולוגיות, ובסופו של דבר מלחמה קשה בהווה. הסיבה למסע הוא חיפוש אחר גלגל פילם אשר נאמר כי מתועד בו הסרט הראשון שצולם ביוון. הבמאי עובד על סרט על ראשית הקולנוע ביוון ובבלקן והוא עוסוק באחים מנאקיס, חלוצי הקולנוע באזור שיצרו בראשית המאה ה-20 סרטים בסגנון האחים לומיייר, שתיארו את חיי התושבים בקהילות השונות ביוון, בבלקן ובאימפריה העותמנית.

אנגלופולוס פותח את סרטו עם סרט אמתי של צמד היוצרים, הסרט המוקדם ביותר שלהם והסרט הראשון של האזור שצולם בידי מקומיים. אחר-כך מוצג מוות של אחד מן האחים בשוט משוחזר ודרך עדות עולה שמועה: היה סרט קודם שהם צילמו אך טרם פותח. כל עלילת ״המבט״ הוא מסע בעקבות אותו גלגל פילם אבוד. תוכן הגלגל לא נראה בסרט עצמו, אך במקביל ליצירת הסרט, אנגלופולוס יצר דקה של קולנוע במסגרת המחווה של פסטיבל קאן לסרטים של האחים לומייר. בסרטו זה הוא מציג את אודיסאוס יוצא מן הים ומביט למצלמה. כך שהמסע בסרט הוא מסע אל ראשית הקולנוע וגם לראשית התרבות היוונית ולסיפורי המסע. זהו גם מסע בהווה כואב מאוד, הווה בו כל איחוד גורר גם כאב רב ומחלוקת.

עוד לפני שבמאי הקולנוע שיוצא למסע בעקבות הסרט האבוד מתחיל לחצות גבולות, הסרט הקודם שלו מעורר מחלוקת של ממש בעיר בה גדל. מחלוקת שמובילה לעימות בין תומכי הסרט, מתנגדיו והמשטר. הסרט המדובר הוא סרטו הקודם של אנגלופולוס, "על רגל אחת" (The Suspended Step of the Stork) סרט נפיץ פוליטית. אך האזכור שלו הוא לא רק אזכור של אנגלופולוס את עצמו, אלא גם אזכור לכוחה וחשיבותה של האמנות כדבר מעורר מחלוקת. סמוך לסיום הסרט, נחשף גם כוח אחר של האמנות: לתת תקווה ברגעי משבר ומלחמה בה לא ניתן לצאת החוצה. על מנת לא להרוס יותר מדי את הסרט, לא אחשוף את מה שמתרחש באותו סיקוונס מופלא בעיניי סמוך לסיום, אך אציין שהוא כולל מלחמה, תיאטרון, ריקוד, היכרות חדשה ואהבה ישנה. היא עולה במקום לא צפוי בחסות ערפל שלא פעם מאפשר בקולנוע של אנגלופולוס גישה למקומות עמוקים יותר משמיים נקיים ומזג אוויר מושלם.

בנקודת היציאה למסע נתקל הגיבור לא רק במחלוקת סביב סרטו הקודם, אלא גם באישה שהוא טוען כי הוא חשב אודותיה זמן רב וכי דמותה רודפות אותו. אישה זו מגולמת בידי מיה מורגנשטרן, אשר לכאורה מגלמת עוד שלושה תפקידים נוספים, בכל פעם בתסרוקת אחרת ואיפור שונה. אולם למעשה היא מגלמת דמות אחת: אותה אישה אשר A איבד מתישהו בעברו והוא ממשיך לחפש או למצוא אותה בדרכו. אולם מורגנשטרן מעניקה לתפקיד גם פנים אחרות: פרט לדמות הראשונה הנראית ביוון, כל דמות שהיא מגלמת היא גם אישה בעלת אופי ייחודי התואם את כל מדינה שבה היא נמצאת. הדמויות שלה נראית בסרט גילאים שונים ועם ניסיון שונה בחיים, אבל בסופו של דבר חולקות את אותה ארץ אשר הופרדה בידי מדינות שונות ונקרעה לגזרים בידי כוחות פוליטיים, עם או בלי הזדהות לאומית.

הליהוק היותר מעניין בסרט הוא לתפקיד של A – הארווי קייטל. בתחילה, הכוונה הייתה לדבב את קייטל בעזרת שחקן דובר יוונית. אולם, עם ההגעה לסט, אנגלופולוס (שלא היה דובר אנגלית) שמע את קולו העדיין של קייטל והחליט כי הוא המתאים ביותר לדמות. התירוץ העלילתי לשילוב של אנגלית בסרט הוא שהבמאי אומנם גדל ביוון, אבל חי עשורים רבים בארצות אחרות. לכאורה האנגלית מרחיקה עוד יותר את הסרט מן המציאות, אולם המשחק של קייטל הן בפניו והן בקולו מעניק ליצירה כאב אנושי אותנטי ותחושה של השתאות וחיפוש. במחצית הראשונה של שנות התשעים, קייטל היה בתקופת שיא של תפקידים מאתגרים ומגוונים בסרטים כגון "תלמה ולואיז", "כלבי אשמורת", "פקד מושחת" ו"הפסנתר" ו"עישון". סרט זה הוא חלק מאותו רצף שיא. קייטל מקשיב בלי להבין את השפה, מגלם אדם שחווה מחדש לא רק את עברו האישי, אלא גם עבר של האומה, וברגעים מסוימים גם הוא הופך לדמויות אחרות.

הצטיינות קולו של קייטל נוכחת גם בשוט בו הוא חוזר לחוות את בית ילדותו ברומניה, בטרם משפחתו היוונית היגרה חזרה ליוון. השוט מתחיל בשיטוט בבית העמוס בני משפחה ביום חג השנה הלועזית. ברגע שהמצלמה מתייצבת במקום אחד, מתחיל רצף אירועים שמתאר את מצב המשפחה ואת מצב המיעוט היווני במדינה שהופכת קומוניסטית. הדבר מתבצע דרך שורה של חגיגות שנה חדשה במספר שנים שונות מתקופת מלחמת העולם השנייה ועד ראשית שנות החמישים. כל זה בלי קאט ועם קייטל מבוגר וילד בו זמנית. זה שוט קשה לביצוע מבחינה טכנית ועם זאת הוא מרשים בעיקר בגלל היכולת שלו לעורר רגשות דרך קולנוע שלא רק מדלג בין תקופות שונות בשוט אחד (דבר שאנגלופולוס עשה פעמים רבות בסרטיו) אלא גם מדלג בין זיכרון לחלום, בין ריקוד ריאליסטי לריקוד אחר שכולו סימבולי.

הקולנוע עוסק הרבה במסע בזמן. למשל בסרט "טנט" שמוצג בקולנוע בימים אלו, לכאורה הסרט הכי רחוק באופי שלו מן הקולנוע של אנגלופולוס. אלא שהמשותף בין הסרטים הוא מסע בזמן במספר דרכים בו זמנית. החל משנות השבעים, אנגלופולוס שילב בסרטיו שוטים המציגים יותר מזמן אחד, שוטים בהם הפסקול והתנהגות הדמויות הופכת את הזיכרון לדבר חי, או שרוח העבר מתעוררת לחיים. בסרט זה, הוא מגיע לשיא הבשלות שלו בשימוש בטכניקה, לא רק באותו שוט ארוך ומרהיב. המסע הוא מסע של A לקראת סוף המאה העשרים, מסע של האחים מנאקיס בראשית המאה העשרים וגם המסע של אודיסאוס שנים רבות לפני הספירה.

אולם, באותה מידה, זה לא סרט סמלי. זהו סרט עלילתי אשר צולם בזמן מלחמה אמתית והוא כולל סיקוונסים המביעים הזדהות עם שני הצדדים במלחמה, כמו גם עם הצדדים השונים במלחמות קודמות באזור. ככזה, הסרט עדיין מהדהד בימינו. לא רק בגלל שהוא מראה את נזקי המלחמה, אלא גם משום שהוא מראה כי גם במצבים קשים כאלו, יש ערך לריקוד בין הריסות או למאבק למען גלגל פילם אשר ייתכן והוא מכיל או לא מכיל סרט. זה לא עוצר את המלחמה או את הדמעות, אבל זה יוצק סוג כלשהו של תכלית. אולי לא תמונה של ניצחון הרוח, אבל כן רגעים שמקפיאים בזמן את הרוח האנושית שרוצה להמשיך לאהוב ולגלות את האחר, להנציח את העבר מבלי למחוק אותו. גם אם מדובר בעבר כואב החושף אמת לא נעימה.