סלאמדנס 2021: דיווח מהפסטיבל הווירטואלי (שזמין גם בישראל)

פסטיבל סלאמדנס נוסד על מנת להיות האלטרנטיבה העוד-יותר-עצמאית לפסטיבל סאנדנס, שברמת ההצהרה מיועד בעצמו לקולנוע עצמאי. אולם, בתעשיית הקולנוע האמריקאית יש דרגות שונות לקולנוע עצמאי, כולל די הרבה "חטיבה עצמאית" בתוך או במימון אולפנים גדולים. זה הסבר על רגל אחת לדיון כלכלי מורכב על היחסים בין שני הפסטיבלים. אציין רק שלאורך השנים פסטיבל סלאמדנס סימן את עצמו הן כמקום עבור יצירות דלות תקציב באמת והן כמקום יותר פרוע ומכיל בתכניה של מאשר הפסטיבל היותר מפורסם, או כך שמעתי. לאורך השנים רוב הידיעה שלי על סלאמדנס הייתה בעיקר משמיעה, שכן הסרטים האמריקאים שמוצגים בו רק לעתים נדירות מגיעים לארץ (או להקרנה בשאר העולם) בדרך כלשהי.

השנה, שנת הפסטיבלים הווירטואליים, הפסטיבל הראה משהו מן הרוח העצמאית והמכילה יותר שלו כשהפך לזמין לא רק ארה"ב אלא גלובלית. מחיר עבור פס לפסטיבל כולו נקבע ל-10 דולר, שזה בערך מחיר של כרטיס קולנוע בודד. לצד זאת, יש לציין כי חלק מן הסרטים לא זמינים בישראל בגלל ענייני זכויות יוצרים, כך ש-10 דולר (בלי VPN) לא יעניקו לכם גישה מלאה לכל תכני הפסטיבל, אלא רק לרובם. אם יש דרך לדעת איזה סרטים לא זמינים בארץ, לא מצאתי אותה. רכשתי את הפס ולאחר שני סרטים אשר התגלו כלא זמינים, כל יתר הסרטים בהם ניסיתי לצפות התגלו כזמינים למדי לצפייה בישראל. ניתן עדיין להירשם ולצפות בסרטים עד ה-25 לפברואר.

השאלה הגדולה לגבי כל פסטיבל קולנוע בכלל ופסטיבל סלאמדנס בפרט היא איך לבחור מה לראות. זה לא פשוט כאשר השמות של כמעט כל היוצרים לא אומרים לי דבר, אין הרבה ביקורת על הסרטים, והתקצירים נותנים רק רושם חלקי. בגלל השיטה של צפייה בבית וגישה לכל הפסטיבל במחיר של כרטיס אחד, הרגשתי גם חופשי לנטוש באמצע כמה סרטים שהתגלו כהימור כושל מצדי, לא לפני שהצלחתי לשרוד עד הסוף פיצ'ר לא טוב שהיה כל מה שחששתי בו מתוצר אפשרי של קולנוע עצמאי (שם הסרט ממנו אני ממליץ להימנע הוא: Man Under Table or: I’m Writing a Movie). פרט לכך ופרט לתכנים הישראלים (אורון ציין אותם ב"במקום סרטים חדשים") מצאתי ארבעה סרטים שענו היטב על הציפיות המוקדמות שלי. בכולם יש סוג כלשהו של מגע קולנועי נבון ורענן, גם אם לא תמיד שלם או מקורי. בדיווח הזה אכתוב עליהם לפי סדר החיבה שלי כלפיהם.

After America

הבמאי ג'ייק יוזנה הוא במאי ותיק יחסית לשאר היוצרים המציגים בסלאמדנס – סרטו החדש הוא הפיצ'ר החמישי שלו. הסרט מתאר מספר דמויות החיות במיניאפוליס ומדי פעם החיים שלהן מצלטבים. הייתי אומר "הסיפורים", אולם בחלק ניכר מן הסרט המבט על הדמויות לא כולל סיפור רב תפניות, אלא תיאור של שינוי קל, אם כי לפעמים הוא מגיע לאחר שינוי דרסטי.

הסיפור הדרמטי ביותר הוא זה המוצג כבר בסצנה הראשונה. תרזה היא עובדת במתקן שיקום לאסירים אשר משתתפת בסדנת משחק הנועדה לאפשר לסוהרים/עובדי חוק אחרים להתמודד עם סיטואציות קשות המתחרשות במקום העבודה. תרזה מגלמת דמות של אסירה אובדנית, אולם דומה כי היא מתקשה להתנתק מן הסיטואציה ואחרי הסדנה הורסת חלק מן הרכוש שלה ומנסה להתנתק מן החיים המודרניים. דמויות אחרות בסרט הם אדם שמתחיל בגיל מאוחר להתנסות כשחקן; צעיר חירש המציג עבודה והנאה כדוגמן בצילומים אירוטיים גאים; משורר סומלי המנסה לפעול חברתית ואמונתית בקהילת יוצאי מזרח אפריקה במינסוטה; אישה צעירה הבוחנת מחדש את חייה לאחר פרידה רומנטית, ועוד.

חלק ניכר מן הסיפורים כוללים אלמנטים של טיפול נפשי דרך אמנות או העמדת פנים, מה שיוצר תחושה של טשטוש גבולות בסרט בין תיעודי לעלילתי, או בין השחקנים בסרט לתפקידים שהם מגלמים/משליכים לתוכם מתוך עצמם. במהלך הצפייה כלל לא שינתה לי השאלה עד כמה מה שאני רואה על המסך מבוסס על מציאות. מובן כי חלק מן ההתרחשיות מבויימות לחלוטין, שכן אותנטיות וחיבה להתנהגות האנושית נוכחות בכל חלק בסרט. בעיקר בחלקים בהם המצלמה מתבוננת בדמויות פרק זמן ארוך בו לכאורה לא קורה הרבה, אך המצב הנפשי מועבר היטב.

בסרט משולבות סצנות בעלות תכנים מיניים בוטים והן נחוו עבורי לרוב כהרהור פואטי על בדידות וכמיהה למגע. כותרת היצירה מתייחסת לחיים אחרי שבר של חלום אמריקאי מסויים, או של התכנית שהייתה לדמויות לגבי חייהן. למעשה זהו סרט על בנייה מחדש של הגדרה עצמית אחרי משבר ברוב המקרים. אולם זה גם סרט שמשאיר את המשבר והדיכאון ברקע, גם אם הרקע מושלג וקר. הוא לא מדבר על המשברים אשר פקדו את ארה"ב והעולם במהלך העשייה והעריכה שלו, אבל בדרכו מהווה סוג של תגובת נגד הן למתיחות הפוליטית ולגזענות והן לבידוד. זהו סרט על מציאה מחדש לא רק של ההגדרה העצמית, אלא גם של החיבור ליצר האנושי, לשמחה, ולחיבור לזולת. השפה הקולנועית הפשוטה והכמו-תיעודית נשברת לפרקים על מנת לספק מדי פעם רגעים של ברק קולנועי, בדרך לסיום שמכיל גם מבט ארוך בפנים אנושיות וגם ריקוד של שחרור שרק הקולנוע יכול לברוא.

CODE NAME: Nagasaki

מריוס לונד נולד לאב נורווגי ולאם יפנית. בהיותו תינוק המשפחה שלו עברה מיפן לנורווגיה וכעבר שנים ספורות, אמו היפנית עזבה את המשפחה וחזרה ליפן תוך שהיא מנתקת כל קשר. הסרט התיעודי הזה עוקב אחר הניסיון של מריוס לחדש את הקשר עם אמו, או לפחות למצוא אותה אחרי נתק של קרוב לשלושה עשורים. לא מדובר רק במסע חיפוש אישי, אלא גם במסע בין סגנונות קולנועיים.

מריוס יצר את הסרט ביחד עם חברו הבמאי פרדריק אס. האנה. שני החברים יוצאים עם המצלמה לא רק לגלות את האם, אלא גם לבחון את הקשר של מריוס לשורשים היפנים שלו דרך שורה של ייצוגים תרבותיים. חלקם קשורים לקולנוע, כמו איפור של מריוס בדומה לדמות מסרט אימה יפני או שחזור של סרטי סמוראים. החיפוש אחר האם דורש גם שימוש בבלשים, כך שהסרט מאמץ גם אסתטיקה ונראטיב של פילם נואר. כאשר נדמה היה כי המגוון הסגנוני מוצה, שימוש באנימציה מחליף את מה שהשניים לא יכלו לצלם.

ריבוי הסגנונות יכול לגרום לצופה ללכת לאיבוד, אולם ניכר כי האנה לא מתמכר למשחקי השפה הקולנועית לשם המשחק בלבד, אף על פי שהוא משתמש בצילומים מרהיבים לפרקים ובשילוב של הומור עם הסיפור האנושי. חלקים ניכרים מן הסרט חוגגים דווקא את הדלות של קולנוע תיעודי המתאר אדם שבעיקר אינו בטוח לא רק מה עלה בגורל אמו, אלא כיצד היא גם תגיב למפגש המחודש. המפגש יהיה לא רק בין אנשים החולקים קשר דם, אלא גם מפגש בין שתי תרבויות (יפנית ונורווגית). במהלך הסרט נעשה שימוש בשלוש שפות ובהרבה ניסיונות לא רק לייצג את הסיפור, אלא גם למצוא סוג כלשהו של שפה משותפת. מריוס נראה יפני אולם מתקשה לדבר את השפה, והמסע שלו ליפן בחצי השני של הסרט כולל רכיב של זרות ושייכות לא רק בקשר לאם, אלא גם לתרבות היפנית בכלל.

כבר בפתיחה דומה כי הסרט לא רק מודע לשאלת הזהות התרבותית, אלא גם מודע לכך כי בעידן שלנו יש בה מימד של משחק והופעה ולא רק של קשר לעבר ולהווה. הסרט לא מנסה לספק אמירות לגבי הזהות, אלא בסופו של דבר לספר סיפור אישי מאוד ורגשי מאוד. הוא עושה זאת באמצעים שאין בהם ניסיון לסחוט את הדרמה בצורה קיצונית מדי או להכתיב לקהל מסר כלשהו פרט למעקב וההשתפות הן בסיפור והן בחגיגה של סגנונות קולנועיים שהיוצרים בונים בעזרת תקציב לא גבוה.

A Brixton Tale

סרטם של צמד הבמאים דארה קאריי וברטרנד דרושה שואב את שמו מאזור בלונדון בו יש מגוון סוגי אוכלוסיה ורמות חיים רחב. הסרט מפגיש בין שני גזעים ומעמדות שונים דרך פרויקט אמנותי שעובר על חוק אתי כבר בפתיחת הסרט, ומשם מגביר ומתרחב לעוד הרבה שטחים אפורים או שחורים לגמרי ביצירה אמנותית ובקשר בין בני אדם. הוא עושה זאת דרך בניית מערכי כוחות אשר האיזון ביניהם דינמי.

ליה (לילי ניומארק) היא צעירה מבית אמיד, אחרי תיכון ולפני החלטה סופית מה לעשות בחיים. היא מתחילה לצלם בווידאו עבור פרויקט אמנותי ויוצאת לשיכוני העוני. שם היא שמה לב אל בנג'י (אולה אורייבי), צעיר שחום עור בעל מראה של גבר חזק אבל גם תמימות של חנון עדין, בטח בהשוואה לחבר הג'ינג'י החצוף שלו, ארצ'י. ליה מצלמת את בנג'י תחילה בסתר אולם מאוחר יותר מתחילה לבלות איתו ועם ארצ'י, תוך שהיא מגלה בבנג'י עניין ישיר שהוא מפרש גם כרומנטי, בעוד הכוונת שלה לא ברורות.

שיחה עם אוצרת דוחפת את ליה לצלם את בנג'י בסיטואציות המדגימות את היותו בן לשכונת מצוקה הקרובה לפשע, גם אם חלק מן הפשעים, או הפשעים לכאורה, המוצאים את דרכם לפרויקט הם בכלל כאלו שליה יזמה. בשלב מסוים ליה עצמה היא חלק מן הסרט, אולם אותה אוצרת דוחפת אותה למבט שייראה מרוחק יותר, מבלי שהיא תהיה חלק מן התיעוד. ההתרחשות מובילה את שני הצעירים לעימות לא רק עם הסביבות החברתיות השונות מהם הם באים, אלא גם עם היצירה האמנותית. הדינמיקה היא גם של העולם העשיר המתעד את העולם העני, וגם של אישה בסביבה של גברים, כאשר היא לפרקים מנצלת את המיניות שלה ולפרקים מנוצלת.

אחת מן המעלות של הסרט היא ההופעה של שני השחקנים הראשיים, באופן נדיר ביחס לסרט בסלאמדאנס – שני שחקנים מקצועיים המביאים לדמויות לא רק את המראה שלהם אלא גם את הניסיון שלהם. יתרון נוסף הוא העימות בין כמה סוגיות אמנותיות ופוליטיות, דבר המאפשר דרמה מעניינת, ושורה די רחבה של בעיות אתיות, אשר בסופו של דבר מביאות לבעיות אתיות שונות לגמרי, צפויות ומפתיעות. הסרט עובר מתיאור של מצלמה ככוח ועריכה ככוח נוסף, לתיאור שימוש באלימות פיזית של ממש. האופן בו הפערים החברתיים באים לידי ביטוי ניכר בעיקר במקרים שאינם נוגעים לכסף, אלא למפגש עם החוק אשר אמור לכאורה להיות שווה לכל. הסרט גורם לתחושה לא נוחה לא רק בגלל הסוגיות שהוא מעלה, אלא גם בגלל חלק מן הבחירות של יוצרי הסרט עצמם. אולי לא כולן מוצדקות, אך כולן תורמות לחוויה אפקטיבית.

החסרונות היחסיים של הסרט הם תיאור חד-מימדי וצפוי מדי של הצביעות באולם האמנות, כמו גם תחושה כי הסרט מאדיר את דמותו של בנג'י לפרקים ומציג את ליה כאישה מניפולטיבית. התסריט לא נותן לה מספיק רגעים להפגין חמלה או ליצור יחס אמביוולנטי כלפי הדמות שלה. ההופעה של ניומארק מחפה על כך לא מעט וכן הופכת אותה לאנושית ומעוררת הזדהות ברמה כלשהי, בסרט שכמעט נראה כשונא נשים לפרקים. אם כי ייתכן והכוונה היא רק לעמת את הקהל עם המחשבה על הייצוג הזה, בסרט שכולו הרהור על קריאה פוליטית של מציאות ושל אמנות. השפה הקולנועית העשירה של הסרט מצביעה לא רק על הכישרון של שני היוצרים, אלא גם על כך שהסרט הזה הוא לא המיצוי ליכולות שלהם.

Taipei Suicide Story

סרטו של הבמאי המכונה KEFF (אקרא לו "כיף") מוגדר על ידי פסטיבל סלאמדנס כפיצ'ר – וזה שימוש די רחב בהגדרה הזו לסרט באורך של 45 דקות. הסרט היה חלק מתחרות סרטי הסטודנטים של פסטיבל קאן 2020, כך שזו עבורו לא בכורה עולמית בניגוד ללא מעט מן הסרטים הבינלאומיים בפסטיבל סלאמדנס. זה כנראה לא מקרה שכותרת הסרט דומה לכותרת אחד מסרטי הפריצה של הבמאי הטוויאני הידוע אדוארד יאנג, "סיפור טאיפיי", אולם דומה כי עלילת הסרט לא ממש קשורה. המילה ״התאבדות״ היא דווקא הדבר החשוב בסרט זה, אף כי יש דמיון סגנוני מסוים ליאנג.

הסרט מתרחש כמעט כולו בתוך מלון בעל קונספט ייחודי (אני מניח שהוא שוכן בבירת טייוואן) – אנשים מוזמנים לבוא אליו על מנת להתאבד וצוות המלון מטפל בניקיון האירוע ובסידורים. החלטת לתת לחיים צ'אנס נוסף? אין בעיה, ניתן גם לעשות צ'ק-אאוט בצורה מסורתית יותר. עובד זוטר מגלה כי באחד מן החדרים יש דיירת שכבר שבוע לא מסיימת את חייה אבל גם לא עוזבת את המקום, דבר הנוגד את הנהלים. עובד הדלפק שהיה אחראי על האיתור שלה נותן לה עוד לילה אחד אחרון לשהות במקום, כאשר היא מצהירה כי היא עדיין מתלבטת, משום שהמלון הזה הוא המקום הראשון בו הרגישה בבית מזה זמן רב.

הסרט ממשיך מנקודה זו כסוג של קומדיה רומנטית איטית ועגומה במיוחד. עובד הדלפק מגלה כלפי האישה יותר יותר חיבה ונוצר חיבור בין השניים, אך היא מבקשת ממנו עזרה לא רק לגבי אוכל, אלא גם לגבי הבאת להבים חדים לחדרה. הסגנון של הסרט קר ומתבסס ברובו על מצלמה סטטית ומיעוט שימוש בעריכה, אולם הבמאי גם יודע מדי לחרוג מכך. הטון של הסרט קשה להגדרה: יש בו משהו נוגה ועצוב כיאה לעיסוק בהתאבדות, אך גם סוריאליסטי וקומי בהתאם לתיאור העלילה. התוצאה בסופו של דבר מספקת כסרט בסגנון אחר, גם אם לא מצאתי בו גדולה של ממש.