״ילדי גן העדן״ של מרסל קרנה: הסרט הרומנטי הגדול בכל הזמנים?

על אף הכותרת, אפשר לומר שהשאלה מהו הסרט הרומנטי הגדול בכל הזמנים מטופשת ולא ניתן לתת לה תשובה חד משמעית, ממש כמו לשאלה "מהו הסרט הגדול בכל הזמנים". השאלה תלויה לא רק בגדולה של הסרט, אלא גם בהגדרה של מהות המילה רומנטי, מילה שנדמה שיש לה יותר מפירוש אחד שאנשים רואים כנכון. יחד עם זאת, בעוד לשאלה על זהות הסרט הגדול בכל הזמנים אני מתקשה לתת תשובה עקבית, לגבי השאלה הכוללת את המילה רומנטי אני מוצא את עצמי שב ונותן את אותה תשובה: "ילדי גן העדן" (Les enfants du paradis / Children of Paradise) משנת 1945, שביים מרסל קרנה על פי תסריט של ז'אק פרוור.

היום, לרגל יום ולנטיין 2021, ניתן לצפות בסרט בחינם באתר סינמטק הרצליה, כאשר הצפייה אפשרית עד מחר, ה-15 לחודש, בשעה 19:00. קחו את זה בחשבון כי הסרט הוא באורך מעט יותר משלוש שעות, המחולקות באופן לא בדיוק שווה לשני חלקים נפרדים שכל אחד מהם הוא סוג של פרק בפני עצמו. העלילה מדלגת על כמה שנים המתרחשות בין שני החלקים. אציין כי אני סבור כי הסרט רומנטי לא בגלל שהוא מתאר מערכת יחסים שהייתי רוצה להיות חלק ממנה, אלא סוג של רומנטיקה שכולל גם אהבה אידאית וגם מה שנראה כמו טרגדיה ידועה מראש, אך בכל זאת הולך קצת לכיוונים צדדים. בטקסט הזה אנסה להסביר מה הופך את הסרט לראוי לתואר הזה בעיניי.

קודם כל, "ילדי גן העדן" הוא סרט נהדר אפילו אם איכשהו היינו מוציאים ממנו את המימד הרומנטי. זהו שיתוף הפעולה החמישי בין קרנה ופרוור, שניים מן היוצרים הבולטים בגל שכונה "הריאליזם הפיוטי" בשנות השלושים של המאה שעברה. בסרט זה הפיוט נשאר אך האווירה הריאליסטית הקודרת יחסית של סרטים כגון "רציף הערפילים" ו"השחר עולה" פחות מודגשת, ולמעשה מוחלפת בעיצוב אמנותי מושקע מאוד המשחזר את פריז של שנות השלושים של המאה ה-19. העבודה על הסרט לקחה זמן רב ונערכה תחת שני ממשלים שונים: הצילומים החלו כהפקה תחת הכיבוש הנאצי בצרפת והושלמו אחרי שחרור צרפת בידי בעלות הברית. בין האנשים שעבדו על הסרט היו כנראה מספר משתפי פעולה עם הנאצים (אחד מהם הוא שחקן שהוחלף במהלך ההפקה), מספר גדול של לוחמי מחתרת, וכמה יהודים שעבדו בסתר. השניים הבולטים ביניהם הם מעצב התפאורה אלכסנדר טוראנה והמלחין ג'וזף קוסמה, אשר בסופו של דבר מקבלים בסרט קרדיט המציין כי עבדו עליו בסתר.

גן העדן בכותרת הוא הכינוי בצרפת ליציע באולמות התיאטרון – הכרטיסים הגבוהים ביותר והזולים ביותר, אלו בהם יושב הקהל העני שמגיב ליצירה בצחוק רם ובהערות, בניגוד לקהל המכובד היושב קרוב לבמה או בתאי צפייה. אף כי הסרט לא מתמקד בצופים אלא ביוצרי התיאטרון, הכותרת היא הצדעה לבידור עממי וחי. הסרט מתרחש ברובו ברחוב שכונה "שדרת הפשע", מה שהיה בזמנו המרכז של ירידי רחוב ושל אולמות תיאטרון בהם הוצגו עלילות פשע. שלוש מהדמויות המרכזיות מבוססות על דמויות היסטריות: פרדריק למאטר, שחקן תיאטרון ידוע שצמח באותם שנים; פייר-פרנסואה לאסניר, קצת משורר ובעיקר פושע שהפך למיתולוגי עם השנים; ובעיקר בפטיסט, שם הבמה (והשם בו נעשה שימוש בסרט), של הפנטומימאי ז'אן-ז'ראר דבורו, מי שהפך את הפנטומימה לבידור מצליח במאה ה-19.

מי שמגלם את בפטיסט הוא השחקן האדיר ז'אן-לואי בארו, שהיה אחראי לצמיחה מחודשת של הפנטומימה במאה העשרים וגם הציע את הרעיון המקורי לסרט, אותה פרוור וקרנה פיתחו לכיוון המתמקד לא רק בתולדות התיאטרון, אלא גם בסיפור אהבה. בין שלושת הדמויות האמתיות נכנסת גם אישה בשם גארנס, שמתחילה את הסרט כבת זוג ושותפה לפשע של לאסניר ואז שני השחקנים מתאהבים בה, כאשר בפטיסט מאוהב בה בצורה נואשת אך גם אידאית עד למצב שהוא מסרב לניסינות הפיתוי שלה כאשר הם באים. המצב מסתבך בין היתר כאשר גבר רביעי, מרקיז בעל ממון רב והשפעה חסרת מעצורים, מצהיר גם הוא על אהבתו לגארנס. אם אתם חושבים כי לרצון שלה תהיה משמעות גדולה, אתם ניצבים מול אופי החיים במאה ה-19 ומורשת של אהבה רומנטית. בנוסף, על מנת לאתגר יותר, בבפטיסט מאוהבת שחקנית בשם נטלי והאהבה שלה גם היא מוחלטת ולא פגה, גם לא כאשר היא עדה למשיכה הכמעט מיסטית שלו לאישה אחרת. כל זאת בחצי הראשון של היצירה, בחצי השני הדברים מסובכים אף יותר.

השחזור של פריז יפהפה, גם אם הסטים לא תמיד נראים ריאליסטיים. הסרט נע בין סצנות רחוב, הרבה סצנות בחללים שונים בתיאטרון, וסצנות לילה עמוסות מתח מיני לצד תסכול מחוסר התאמה שלם בין נאהבים או אוהבים. קטעי התיאטרון או הפנטומימה נהדרים, בעיקר הקטעים שבארו עיצב בעזרת המורה שלו, אטיין דרקו. ביניהם מופע שכולל את עלילת השעה הראשונה של הסרט מתומצתת ללא מילים על הבמה, בעוד הקהל בתיאטרון צוחק אך קהל הצופים בסרט מבחין גם ברמה הטרגית. יש גם מחזה בתוך מחזה הלועג למחזות המלודרמטיים של התקופה וגולש לתיאטרון פוסט-מודרני ובכך אולי אפילו מקדים את זמנו מעט.

כעת לדברים אשר הופכים את הסרט לרומנטי: הראשון הוא הדיאלוגים. אנשים בסרט לא מדברים כמו שדיברו פעם בחיים האמיתיים, הם מדברים בצורה גדולה מן החיים. כל משפט הוא שנון ורוב הדמויות מאמינות באידיאל רומנטי כלשהו, או להבדיל, מיואשות. הודות לכישרון הכתיבה של פרוור (שהיה גם משורר נודע), התחושה היא של קסם ולא של זיוף, גם כאשר דמות מעירה על הצהרת אהבה אידיאלית באומרה: "אנשים אוהבים ככה בספרים, בחלומות, לא בחיים אמתיים". התשובה הנמסרת מיד היא: "חלומות, חיים – זה אותו הדבר, אחרת לא שווה לחיות". חלק מן התפיסה הרומנטית היא האמונה כי יש בחיים דבר גדול יותר מן החיים עצמם. הדבר הזה יכול להיות יצירת אמנות, אבל בסרט היסוד הפלאי בחיים נע מן היצירה האמנותית לעבר היקסמות טוטאלית מאדם אחר, היקסמות שאולי יכולה גם היא להוליד אמנות. אך האמן מעדיף לא ליצור אלא לשקוע במבט המוקסם שלו ובמחשבה על אהבה כה גדולה עד שהוא לא שם לב כי המושא שלה הוא אישה אנושית.

"אם כל הזוגות שחיים ביחד היו מאוהבים, הארץ הייתה זורחת כמו השמש".
המשפט הזה, עוד אמירה רומנטית טוטאלית ותמימה הנאמרת בסרט, מסתיר בתוכו גם את הרובד העצוב החבוי ביצירה. האהבה כפי שהיא מוצגת בסרט גדולה יותר כאשר היא לא ממומשת. כאשר אנשים חיים ביחד, מערכת היחסים ביניהם לא שיוויונית ולעתים כרוכה בסבל של ממש עבור אחד הצדדים. איני טוען כי זה המצב לגבי זוגיות/אהבה בחיים, אולם סיפורי האהבה הגדולים הם כאלו שיש בהם מימד טרגי, בסיום או מן ההתחלה. הסרט הוא רומנטי למרות ובגלל שסיפור האהבה המרכזי הוא בין שני אנשים שלא מדברים את אותה שפה. בפטיסט רומנטיקן ותמים, מאמין ברגש טהור ושלם; גארנס צינית ופרקטית, מאוהבת בבפסטיסט ובתפיסה שלו אך גם גם חייה חיים הכוללים דברים שדומה כי הוא לא מסוגל לתפוס, לפחות לא בתחילה. דברים כמו העמדת פנים לא על הבמה ומימוש התשוקה המינית.

גם אם היו מתגברים על הפער הזה, מדובר בשני אוהבים אשר קשה לדמיין אותם חיים ביחד, אך בו בזמן שניהם בשלבים שונים נמשכים בצורה נואשת אחת לשני. זוגיות ביניהם לא ממש יכולה להתקיים גם בגלל סיבות חיצוניות וגם בגלל האישיות שלהם, אבל הם נמשכים זה לזו בחיבור שגורם לצופה להאמין כי אולי יש משהו בתפיסת המציאות של בפטיסט ויש סיכוי לאיחוד כלשהו במהלך היצירה. מה שהופך את הסרט לרומנטי הוא האהבה שהיא גם בלתי אפשרית וגם בלתי נמנעת, בין אם היא ממומשת בשלב כלשהו ובין אם לאו. זוהי המקבילה הקולנועית ל"רומיאו ויוליה" מבחינת הבנייה של ארכיטיפ של נאהבים מוכי גורל. אך הסיפור הזה לא רק מציג אנשים בוגרים יותר, אלא גם גישה מעט יותר מורכבת לאהבה האידיאית. לצד הבגרות הזו, האופן בו המשיכה וההתאהבות מוצגת בסרט עדיין מעלה על נס אידיאל הגדול מן החיים עצמם.

מול האהבה הזו, הסרט מציג גם חיים משותפים שגם הם יכולים להיקרא אהבה או זוגיות. אחד מרגעי השיא של הסרט מציג עימות מילולי בין שני סוגים של שהות משותפת לאורך שנים, זוגיות פיזית משותפת מול זוגיות בה שני הנאהבים חשבו זה על זו ולהיפך מדי יום, אך לא נפגשו ולא ידעו על הגורל של השני בפועל. על פניו, הסרט מציג את שני סוגי הקשר סביב השאלה מה גורם לאומללות גדולה יותר, אך גם השאלה איזו אחת מן האהבות היא יותר מאושרת יכולה לעלות. גורם נוסף בשאלת האהבה האידיאית מול הזוגיות הקיימת היא שאלת ההצלחה המקצועית, אשר דומה כי היא פורחת גם ואולי בעיקר כאשר האמן סובל.

מימד רומנטי נוסף הוא הסרט עצמו, שריד אחרון מעידן קולנועי אחר. סרט שנוצר בין משטרים, מצדיע לשפת תיאטרון מן העבר בסגנון קולנועי שזוהי למעשה שירת הברבור שלו. קרנה המשיך לביים בסגנון דומה, אך בניית הסטים העשירים והמלאכותיים שלו הפכה אותו לאחד ממושאי הביקורת של הדור הבא של יוצרי קולנוע בצרפת – במאיי הגל החדש הצרפתי שהחלו כמבקרים. אולם הסרט הזה בכל זאת היה אהוד על רובם ולמעשה נותר אחד מן הסרטים האהובים בתולדות הקולנוע הצרפתי מן הרגע בו יצא ב-1945. גם בזכות האלמנטים הרומנטיים שלו וגם כי הוא מהווה סוג של מימוש של סגנון קולנועי שעבר ולא ישוב. במידה רבה, אחרי למידה על זוועות מלחמת העולם השנייה לא ניתן לקבל על הדעת דיאלוגים כמו של פרוור, אלא אם מניחים כי הם נכתבו לפני שנודע גודל הזוועות, או אם רואים בהם סוג של מחאה/אלטרנטיבה למציאות בה נוצרו.

סיפור הרקע הסבוך סביב צילומי הסרט גם מדגיש עוד פן חבוי בו. פרט להצדעה לאמנות ולאהבה הרומנטית, הוא מציג גם הרבה עוני, פשע וקיפוח אנושי בשלל צורות והיבטים. אף כי הסרט מבקר קיפוח של נשים ועניים, יש בו כמה רגעים של ייצוגים מעט מטרידים בעיניים מודרניות, כולל דמות משנה שאפשר לראות בה הדהוד לייצוגים אנטישמיים (אף כי לכאורה הסרט לא עוסק ביהודים). זה רק מוסיף לתחושה הרומנטית – גם בעולם הקודר ביותר, יש עדיין אמונה באהבה שיכולה להיות גדולה מן החיים עצמם, אהבה ששווה חיים שלמים של סבל עבור מבט אחד או חילופי מילים קצרים. הסרט הזה לא מושלם, הוא פגום וגם רומנטי. כפי שיש בו תקווה ויופי ברגעים האפלים ביותר, רגע של קרנבל רחוב חגיגי הוא אולי הרגע העצוב ביותר בסרט. בכל מקרה, ״ילדי גן העדן״ מייצר סערת רגשות הן בצפייה ראשונה והן בצפייה חמישית.