סיכום 2020: זו לא קבורה, זו תחיה

כותרת סיכום השנה שלי לקוחה משמו של זוכה פרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר בפסטיבל חיפה, ואחד מן הסרטים שהכי אהבתי השנה. הכותרת באנגלית היא This Is Not a Burial, It's a Resurrection למי שרוצה לדעת איך למצוא את הסרט שביים למוהאנג ג'רמיה מוזסה. אולם, היא נבחרה כמוצא לסיכום הזה לא בגלל הסרט, אלא בגלל תופעה בולטת בעיסוק בקולנוע בשנת 2020, בצילה של מגפת הקולנוע ומגבלות הריחוק החברתי. למרות שהספדים על מותו של הקולנוע נשמעו גם בשנים האחרונות, ולמעשה בצורה זו או אחרת מאז שנת 1869, הפעם זה מרגיש אמיתי וללא ספק מוחשי. מאז חודש מרץ למעשה לא הוקרנו סרטים בבתי קולנוע בישראל באופן שפתוח לקהל, למעט גיחות של שבועות ספורים או פחות מכך בחלק מהסינמטקים במועדים שונים. זאת לצד הקרנות במתחמי דרייב-אין או מתחמים פתוחים דומים, הקרנות שאולי מספקות מסך גדול אך גם מדגישות שחלק מן הצפייה בסרט באולם קולנוע היא, ובכן, צפייה בסרט באולם קולנוע.

אני שואל מן הסרט האפריקאי "זו לא קבורה, זו תחיה" לא רק את הכותרת שלו אלא גם את האווירה. כי מה שנראה כמו מוות פיזי ורמיסת העולם הישן לא אומר בהכרח מוות טוטאלי. זו יכולה להיות גם קריאה למסע לחיפוש נפשי פנימי, הגדרה מחדש, ובסופו של דבר לידה מחדש. סרטו של מוזסה לכאורה פסימי בהרבה מן הכותרת שלו, לפחות בכל הקשור לנראטיב, אולם בשולי הנראטיב של מכות שסופג הקונספט של הקרנת סרטים באולמות קולנוע יש גם מקום לבחינה ולתחיה שעוד תבוא.

מספר נקודת מוצא

1. הדברים לא ישובו להיות כפי שהיו קודם. זה לא רק בגלל ההשלכות הפסיכולוגיות, אלא גם בגלל ההשלכות הכלכליות. החזרה לשגרה של תעשיית הקולנוע בכלל ובתי הקולנוע בפרט תהיה הדרגתית, גם במקרה בו כל ההגבלות יוסרו בין לילה. לא בטוח שכל רשתות ההפצה ובתי הקולנוע בעולם/בארץ ישרדו.
2. זו לא רק המגפה. המהלכים של חברות ענק כמו דיסני והאחים וורנר להוצאת יותר תכנים בסטרימינג (כל חברה בדרכה) נובעים לא רק מההגבלות על הפצת סרטים בבתי הקולנוע. הם גם נועדו על מנת לחזק את המעמד במאבק בין שירותי הסטרימינג שונים, בעיקר בארה"ב. הדרך בה אנו צורכים סרטים בבית הייתה בתהליך שינוי לטובת סטרימינג ו-VOD בכל מקרה, זה רק ניצול הזדמנות.
3. עדיין יש ביקוש להקרנת סרטים על מסך גדול. אפילו רעב. לא בקרב כל הקהל, אבל בקרב יותר אוכלוסיות ממה שנדמה. מדובר גם בסינפילים כבדים המעדיפים קולנוע אמנותי, אך לא רק בהם. התקופה בה לא ניתן לצפות בקולנוע בכלל, יצרה רעב גם עבור אנשים שלוקחים את ההקרנות בקולנוע כמובן מאליו, או אפילו מעדיפים לרוב צפייה בבית. לצד זאת, יש רבים שעבורם הצפייה בבית היא האופציה המועדפת והשיפור באופציות הצפייה בבית הגדיל את מספרם. אבל העדפה זו הייתה קיימת גם לפני מגפת הקורונה.

מנקודת זו, בתי הקולנוע צריכים לברוא את עצמם מחדש. ייתכן והמודל של רווחים בעיקר ממכירת פופקורן בבתי הקולנוע הגדולים לא יהיה ישים עם החזרה להקרנות. עבור הסינמטקים ובתי הקולנוע האמנותיים או הבוטיקיים (בעיקר בערים גדולות יותר מערים שיש בישראל) הבעיה הזו פחות מהותית. לכן סביר כי הם אפילו יהנו מפריחה מסוימת בחודשים הראשונים אחרי החזרה להקרנות, עם הגבלות חלקיות ובסופו של דבר אולי גם בלי הגבלות. לגבי הרשתות הגדולות, סימני השאלה הם גדולים יותר והאופציה שקולנוע יהפוך מבילוי עממי פופולרי לבילוי של חובבים בלבד/יציאה יוקרתית של פעם בהרבה זמן (כמו תיאטרון, למשל) עולה במספר פירושים. אני לא סבור כי זהו מוות חד-משמעי לקולנוע המסחרי. אולם, בשל כך יש לשאול שאלה אחת גדולה: מדוע אנשים הולכים לקולנוע?

סיבות להליכה לקולנוע

וונדר וומן 1984

עד כה, הנחת המוצא של העדפת צפייה בסרט באולם קולנוע על פני צפייה בבית הסתמכה בין היתר על שתי הנחות מקדימות: בקולנוע יש סרטים אותם לא ניתן לראות בבית; תנאי ההקרנה בקולנוע טובים יותר מבחינת איכות התמונה והסאונד. שתי ההנחות הללו עדיין נכונות, אבל נכונות פחות. האופציה של צפייה בבית, גם עבור מי שלא משקיע בכך סכומי עתק, הולכת ונעשית איכותית יותר בעידן הדיגיטלי וגם דומה יותר לצפייה בקולנוע.  ההחלטות של החברות הגדולות יוצרות מצב כי כיום, במדינות בהם בתי הקולנוע פתוחים בפחות ופחות מקרים, התכנים הם בלעדיים לקולנוע. כאשר בתי הקולנוע בישראל ייפתחו, יוקרנו בין היתר סרטים שהמפיצים בארץ (גם בגלל הוראות מבעלי הזכויות בחו"ל) עיכבו את הגעתם ארצה, אבל רבים כבר צפו בהם בדרכים לא חוקיות.

אולם, ברצוני לטעון כי הסיבה העיקרית להעדפה את בית הקולנוע היא בכלל לא אחת משתי אלו, אלא חווית הצפייה הכוללת. חוויה שהיא גם יציאה החוצה מן הבית, וצפייה שנעשית בחברת אנשים אחרים, בהם חברים (שהיו יכולים לבקר בדירה לצפייה ביתית) וזרים. חווית הצפייה כוללת בידוד יחסי מן העולם וחוסר יכולת לעצור את ההקרנה בכל רגע נתון. היא גם כוללת הליכה/נסיעה אל הקולנוע ומן הקולנוע ועיבוד של הקשר הרגשי והשכלי עם הסרט במהלך המסע הפיזי. סיבת החוויה היא גם הסיבה שיש אנשים שמעדיפים צפייה בבית, בלי הפרעות של הזולת. אבל אני (ולא רק אני) מעדיף לספוג רעש מן הסביבה ויציאות באמצע, בתמורה לפרצי צחוק של קהל רב והאווירה הכללית באולם. אווירה זו שונה גם במקרה של סרטים שזמינים גם בבית וגם בקולנוע, כמו במקרה של סרטים קלאסיים בסינמטק, או סרטי נטפליקס שהופצו בקולנוע.

הרשתות הגדולות החרימו כל קשר עם נטפליקס, אולם למעשה המודל שלה סיפק הכנה לתקופה הקרובה. חווית הצפייה ב"רומא" ו"האירי" הייתה שונה בקולנוע לעומת הבית (וגם הדעות על הסרטים), ולא רק בגלל איכות ההקרנה. עקרונית, אין גם סיבה שאנשים יצפו בעיבוד החדש של "חולית" (Dune) גם בבית וגם על המסך הגדול. או שהם יחזרו לצפות ב"וונדר וומן 1984" (Wonder Women 1984) עם קהל, על מנת להריע לגל גדות אחרי שהורידו את הסרט באופן לא חוקי. או שאת הצפייה השנייה שלהם ב"טנט" (Tenet), שמטרתה להבין אם הם אכן אהבו או לא אהבו את הסרט, הם יעשו באופן רציף בהתאם להטפה של הבמאי. במקרה של קולנוע אמנותי ומאתגר, היציאה לסינמטק או בתי הקולנוע האחרים יכולה להיות אפילו קריטית יותר, שכן דיון לגבי משמעות הסרט והאם הוא אכן עובד ביומרות הרבה יותר חי בזירה הפיזית מאשר ברשת. בהיעדר סרטים חדשים, רשתות בתי קולנוע ברחבי העולם שכן פתחו את הדלתות החלו להקרין סרטים פופולריים ישנים, כגון ״מלחמת הכוכבים״ או ״בחזרה לעתיד״. יש ויהיה ביקוש גם להקרנות פולחן כאלו. אפילו במקרים בהם הסרטים זמינים בנטפליקס.

רשתות הקולנוע לא צריכות לוותר לגמרי על הקרנה של סרטים חדשים, שעדיין יהיו הדבר העיקרי שהן מציעות. אבל המודל של חלון הפצה קולנועי בלבד עבר שינוי דרסטי. גם אם ימות, זה לא בהכרח מות הקולנוע, אלא אפשרות לתחיה. אפשרות לבדוק כיצד ניתן להוסיף רבדים לחווית הצפייה בזירה המיוחדת (הקרנות ״ארבעה״ מימדים בהם הכסאות רועדים הן לא הפתרון). שינוי משפטי דרסטי בארה"ב, שאולי עבר בשקט במהלך שלל אירועי השנה, הוא ביטול פסק הדין המונע מאולפני קולנוע לשלוט גם בהפצה ובבתי הקולנוע עצמם. האופציה של בתי קולנוע השייכים לאולפן מסוים עשויה לעלות, ודיסני יכולה במידה רבה להפוך חלק מן המסכים שלה, אם וכאשר תרכוש כאלו, למשהו שבין פארק שעשועים למתחם הקרנת סרטים חדשים בתנאים יותר טובים מצפייה ביתית בדיסני פלוס ובתוספת תכני בונוס. אלו לא חדשות טובות מבחינת הרחבת המונופול של החברה הזו, אבל זה יכול להיות חלק ממארג דרכים בהם הקולנוע ימציא את עצמו מחדש. כאשר נכנסה הטלוויזיה אל הבתים, הקולנוע ניסה להילחם בה והפסיד במלחמה, אולם בסופו של דבר לא הושמד וידע לשרוד.

הזדמנות ופספוסים

פרה ראשונה

מן הסתם, התקופה אותה אנו חווים תוביל לשינוי בתכני התרבות ועל כולנו לצפות למספר סרטים אשר יעסקו ישירות בריחוק חברתי ובמחלה. אולם מעבר לכך, איני מוצא סיבה להניח כי יהיה שינוי דרסטי בהעדפה הקולנועית של רוב הקהל. הסגנון ההוליוודי יישאר דומיננטי והחיבה לקולנוע איטי תישאר בשולי הזרם המרכזי. לצד זאת, אין ספק כי מיעוט הסרטים עתירי התקציב והשיווק יצרה השנה מצב בו סרטים שבמצב רגיל היו זוכים לפחות יחס וצופים קיבלו יותר חשיפה: הן בציפיות, הן בדיון בתקשורת, וכעת גם ברשימות של סרטי שנה ופרסי מבקרים/קולנוע עצמאי. כתוצאה מכך, אנשים יכולים להיחשף ליוצרות וליוצרים שהם לא בהכרח הכירו, או לסגנון קולנועי שונה.

למשל, הרבה מאוד סרטים מינימליסטיים זכו השנה לשבחי הביקורת. הנציגה הגדולה של הזרם היא הבמאית קלי רייכארדט, שסרטה "פרה ראשונה" אומנם טרם היה זמין בארץ בצורה חוקית, אבל נוכח בצורה תדירה ברשימות סיכומי השנה בחו"ל. הבמאית עשתה זאת בלי לשנות את סגנונה המצומצם (אני כבר בחרתי בעבר את "נשים מסוימות" שלה לסרט השנה). רייכאדרט היא חלק מחמש הבמאיות שסרטים שלהן מועמדים לפרס גותהאם לקולנוע עצמאי. הפרס לא חשוב במיוחד בפני עצמו, אך ההצהרה שהוא סיפק קבעה עבור הקהל, ובצדק, כי הרבה נשים יצרו השנה סרטים מרתקים ומגוונים בקולנוע דובר האנגלית. היעדר הסרטים המתוקשרים יותר הוא שאיפשר לסרטים הללו לקבל חשיפה רחבה יותר, אך הם זכו למעמד זה בזכות ולא בחסד.

הסרט שנתן את כותרתו לפוסט זה הוא אחד משני סרטים עליהם כתבתי השנה שדנו במדינה לסוטו, שרבים לא יודעים על קיומה ובטח שלא יודעים למצוא אותה על המפה. ההיעדר היחסי של קולנוע הוליוודי מאפשר לקולנוע העוסק בעולם השלישי לפרוץ יותר השנה, ולהעמיד לקהל הצופים אלטרנטיבה של ממש לאסתטיקה המערבית. הדבר נכון בעיקר לגבי סרטו של למוהאנג ג'רמיה מוזסה, שכבר יצר מספר סרטים אולם נותר מחוץ לאירועים כמו התחרות של פסטיבל הסרטים בחיפה, עד השנה. הסגנון של מוזסה וסרטו לא ידבר לכל אחד ולא יכבוש את העולם, אבל דומה כי כעת יותר אנשים מודעים אליו כיוצר.

לצד החשיפה לתכנים כאלו, אני גם חש פספוס מסוים בכל הנוגע לכניסה של תכני פרימיום VOD אל ישראל, בה עדיין דבקים באקסיומה לפיה סרט שיוצא לצפייה ביתית לא יכול לשוב אחר-כך ליציאה מסחרית בקולנוע, אקסיומה בה אני כבר לא מאמין בהתחשב במשבר הנוכחי. הגורמים לכך שזה טרם קרה בארץ הם רבים, ורובם כנראה לא קשורים להחלטות מקומיות. אך המצב שנוצר הופך את הצפייה הביתית החוקית לאויב גדול יותר לבתי הקולנוע מהצפייה הפיראטית, לפחות למתבונן מהצד. איני אומר כי נכון היה לשחרר כל סרט לצפייה בתשלום בבית, אבל היה אפשר לנסות לעשות זאת עם חלק מן הסרטים, לרבות התוצרים של הקולנוע הישראלי השנה, בכל הנוגע לכאלה שכן נחשפו בפסטיבלים בחו"ל.

פספוס אמנותי אחר הוא ההיצע של הסרטים שנטפליקס הוציאו השנה, בתקופה בה חברת הסטרימינג הפכה, כך נדמה, לאופציית הבידור המרכזית. מעט מאוד מן הסרטים שיצאו בשירות השנה נראו לי אישית כטובים מספיק על מנת להיכנס למצעד של כל הפקות המקור שערכנו מוקדם יותר השנה. חברות הסטרימינג הבינלאומיות האחרות שכן פועלות בארץ, אמזון פריים וידאו ואפל TV+, כן שיחררו לדעתי כמה סרטים מעניינים יותר. אך דומה כי ההשקעה שלהן בשיווק ובממשק לדוברי עברית העלימה במידה מסוימת סרטים אלו.

זו לא קבורה, זו תחיה

מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם

"פרה ראשונה" של קלי רייכארדט נפתח בדקות שלכאורה אין קשר בינן לבין העלילה המתרחשת במאה ה-19. בתקופה עכשווית, אישה מטיילת עם כלבה בטבע, כאשר הן מוצאות שני שלדים מתקופה אחרת. אין כל דרך לאישה הזו לדעת משהו על סיפורם או אפילו על התקופה בה חיו האנשים שמייצגים השלדים, אך הסרט עצמו מקים את העבר לתחיה וכך גם את שני האנשים הללו, שהנראטיב שלהם נמחק מן ההיסטוריה הרשמית של ארה"ב. הפתיחה הזו לסרט אמנותי אומרת משהו על היכולת של כל קולנוע תקופתי להקים לתחיה את העבר ולתת דגש על פרטים נשכחים. אולם, הקולנוע יכול גם לשמר את ההווה ולנצח בדרך זו את הזמן.

שני סרטים בולטים השנה נוצרו סביב הרצון של הבמאים להתמודד דרך הקולנוע עם מוות של אביהם. הראשון "דיק ג'ונסון מת" של קריסטין ג'ונסון, שמראה כי למרות מה שכתבתי בפסקה הקודמת נטפליקס כן הוציאו תוכן קולנועי משובח העונה; השני הוא "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם" של דני רוזנברג, שזכה בפסטיבל ירושלים והיה זמין לצפייה אונליין בישראל למשך מספר ימים מצומצם בסוף אותו פסטיבל, בדרכו, אני מקווה, להיות חלק מן הדיון הקולנועי בארץ ובעולם גם בשנת 2021. שני הסרטים הללו הם גם חלק מן התופעה הלא-חדשה אבל עדיין מפתיעה עבור חלק מן הקהל של טשטוש עד ביטול הגבולות בין קולנוע תיעודי לקולנוע בדיוני, הקרוי גם עלילתי. חשוב מכך, שני הסרטים הם דוגמא ליכולת של הקולנוע לעזור בהתמודדות עם משברים קשים וטראומתיים. הקולנוע לא יכול לנצח את המוות, אבל כן להעניק לדימוי חיי נצח.

אף על פי שאיננו יכולים להיות נוכחים בבית קולנוע עקב ריחוק חברתי, הסרטים עדיין יכולים לקרב אותנו לנקודת מבט של אנשים ממקומות רחוקים מאוד בעולם, שלא לדבר על לגלות אמפטיה לאנשים עם נקודות מבט מנוגדות לאורח החיים הקרוב יותר אלינו. במבט על המציאות, אין הרבה סיבות להיות אופטימיים מול המתרחש בעולם בשנת 2020 אפילו אם מוציאים את הקורונה וכל הנגזרות שלה מן המשוואה. אולם, במבט לעבר הסרטים והקולנוע אני בוחר להיאחז בנקודות הקטנות שמאפשרות תקווה ואופטימיות, הן לגבי האמנות והן לגבי הרוח האנושית.