״Fireball: Visitors from Darker Worlds״, סקירה לסרטו של ורנר הרצוג באפל TV+

בשנת 2007 תיעד ורנר הרצוג את אנטארקטיקה בסרטו "מפגשים בסוף העולם" (Encounters at the End of the World). כתוצאה מכך, השלים הבמאי צילום של סרט באורך מלא בכל יבשת בכדור-הארץ, הישג שאיני יודע אם קולנוען אחר שותף לו. באותו סרט הוא ראיין לראשונה את חוקר הרי געש קלייב אופנהיימר והקשר בין השניים המשיך לסרט "אינפרנו" (Into the Inferno), שהתמקד רק בחקר הרי הגעש ובו אופנהיימר תפס מקום מרכזי (סרט זה זמין לצפייה בנטפליקס). כעת, הקשר בין אופנהיימר להרצוג הופך לשותפות ברמה של קרדיט משותף לבימוי הסרט החדש ״Fireball: Visitors from Darker Worlds״. אקרא לו "כדור אש: מבקרים מעולמות חשוכים" בזמן שבשירות אפל TV+ לא מצאו לא חלופה עברית למיטב הבנתי, אף על פי שהסרט כן זמין שם עם תרגום לעברית.

סרט זה ממשיך את המסע של הרצוג ברכבי כדור הארץ ואמנם אינו מצולם בכל יבשת אפשרית, אך מגיע קרוב מאוד לכך ולמעשה נודד בין כמו בלתי נתפסת של אתרי צילום. זה כולל איים קטנים בפינות שונות ומשונות באוקיינוס האטלנטי, את הוותיקן, מכה שבערב הסעודית, וגם חזרה לאנטארקטיקה. זו רשימה חלקית בהחלט. למעשה, הסרט הזה מוביל את המסע של הרצוג אל מעבר לגבולות כדור הארץ, שכן הוא עוסק בהשפעה התמידית של החלל החיצון על פני החיים כאן. המבקרים מעולמות חשוכים מן הכותרות הם מטאוריטים, שרידי עצמים שונים מן החלל החיצון שנמצאים בכדור הארץ ונוחתים כאן בתדירות הרבה יותר גבוהה ממה שרוב האנשים חושבים.

הביקור של הרצוג בכל רחבי תבל והעניין שלו במעמקי כדור הארץ ובסלעים שנוחתים מן החלל אינו מקרי. כיוצר, הרצוג מעוניין במצבי קיצון, ולכן כבמאי עלילתי עסק בדמויות חריגות בחברה או בכאלו שרוצות לכבוש דברים בלתי אפשריים. כבמאי תיעודי, תחומי העיסוק שלו מגוונים ואינסופיים, אך הוא הולך לעבר חקר פנימי של מהות הדברים, דרך שיחות עם אחרים ורצון לדעת. בין אם מדובר בנידונים למוות, מדענים מובילים, אנשים אובססיביים בצורות שונות, או תיעוד של רגעים היסטוריים נדירים ותרבותיות שאינן מערביות. הסקרנות שלו עזרה לגבש את סגנונו התיעודי, בו הוא נותן למציאות או למרואיינים לדבר, אך גם מוסיף תובנות מעמיקות משלו. חלק ניכר מהן מגיע אל החוכמה דרך הנחה שנראית תמימה ופשוטה תחילה, אך למעשה גורמת לקהל לתפוס את הדברים בצורה שונה, גם הודות למבטא הבווארי הכבד של הרצוג בקטעי הקריינות או בראיונות (מבטא שגם הפך אותו בשנים האחרונות לשחקן שצץ במקומות מפתיעים).

בסרט הנוכחי, החלוקה היא בין אופנהיימר שמראיין/מסביר ומוביל את המחקר בתוך הסצנות, והרצוג שמדבר על המסע עצמו ונותן סיבה לכל ביקור באזור ספציפי בעולם. בכך, הסרט הופך למסע זוגי של מדען וקולנוען, כאשר המדען מופקד על השיחות והרצוג על המראה הכללי של הסרט והדרך בה כל סיקוונס יפגוש את הקהל. אלא שהרצוג מעיר לא רק על המצולם, אלא גם על העשייה הקולנועית עצמה. ברוב הסרטים התיעודיים שלו, בכמה נקודות קטנות ישנו דיון קצר בעצם התיעוד והמבט על המציאות, וכך זה גם בסרט זה. דיון זה הוא חלק מן הסקרנות של הרצוג, סקרנות הנמשכת לפרטים הקטנים שאחרים לוקחים כמובנים מאליהם, באותו אופן בו היא נמשכת להגיע לקצה – של כוכב הלכת או התודעה האנושית.

יש רגע אחד בו כל ההיבטים הללו בגישה הקולנועית של הרצוג באים לידי ביטוי דרך משפט אחד, אותו רק הוא יוכל לומר. אופנהיימר מראיין מדענית המסתכלת במיקרוסוקופ על מטאוריט ומסבירה כי ברמת החומר, כולנו למעשה מורכבים מאבק כוכבים. הרצוג טוען כי זו הפעם היחידה בסרט בה הוא חש צורך לצאת מן העמדה שלו מאחורי המצלמה ולהתערב בשיחה, באומרו: "אני לא חושב שאני אבק כוכבים, אני באוורי". בכך הוא למעשה מדגים כי הרגש האישי חזק יותר מן המשיכה למדע ולהסבר המדויק על המהות שמרכיבה את האדם. בכך הוא גם חושף את המימד הרוחני שלו שקשור לחלק הספציפי בגרמניה בו גדל, אזור אשר ממשיך לעצב את השקפת עולמו אף כי הוא חי בארה"ב כבר כמה עשורים (כשהוא לא מצלם דברים בכל מקום אפשרי). האנקדוטה האישית הזו מסמלת בסופו של דבר יותר מאמירה קומית אחת של הרצוג, היא חושפת את מהות הסרט. הרצוג לא מנסה רק להבין מה מרכיב את הגופים אשר נוחתים בכדור הארץ ונחקרים, אלא מנסה להבין כיצד הם משפיעים על בני האדם, בעיקר בצורה עקיפה – גם בסימנים להתנגשות שיכולה להשמיד בעתיד את המין האנושי וגם כבסיס לשורה ארוכה של אמונות מסוגים שונים ושל דתות שונות.

לא לחינם כולל הסרט ביקור בוותיקן ותיעוד של עלייה לרגל למכה, בה אנשים סוגדים לאבן השחורה שהסרט מסביר כי היא כנראה מטאוריט גדול יחסית (אבל לא ניתן לדעת). הוא גם שואל תרבויות של ילידים בחלקים שונים של העולם לגבי פולקלור מקורי הקשור בדרכים ישירות או עקיפות לסלעים מן החלל, ומסביר כיצד מקום נחיתת המטאור שהרג את הדינוזאורים אומנם הפך לעיירה ענייה היום אבל היה מהותי להצלחת תרבות המאיה. הוא לא עושה זאת בדרך אשר מערערת על האמונה, להיפך: כהצדעה לאנשים המאמינים, לצד ההצדעה למדע המדויק. הסרט מצד אחד מראה כיצד האדם יכול לחקור את המקומות הרחוקים ביותר ואת הפרטים הקטנים ביותר, אך גם כי בסופו של דבר כי התרבות האנושית מעוצבת גם על ידי מה שלא נחקר ונותר מופשט.

ברגע נוסף בו הרצוג דן בקולנוע, הוא משבח שוט שלא היה זוכה לאישור לכאורה באף בית ספר לקולנוע: שוט בו מאחורי המתועד הראשי נכנסת לפריים דמות נוספת, מבצעת פעולה לא ברורה, ולבסוף מפנה באופן לא מודע את ישבנה לעבר המצלמה, כל זה ברקע. הרצוג חוגג את הטעות ואת ההתנהגות האנושית הטבעית כדבר יותר מעניין מן הסיפור שהמצלמה באה ללכוד. הקולנוע עבורו הוא אמצעי מדעי לחקר האמת, אך הלב של הקולנוע הוא לא מה שהבמאי ביקש לייצר. כמו שבמדע עומדת המציאות הגדולה מן המדען. אם הסלעים באים מעולמות חשוכים, הרי העולם שלנו מואר בידי אמונה – בין אם מדובר באמונה דתית ובין אם באמונה במחקר, שאולי יוכל להדוף בבוא היום את המבקר מעולם חשוך שעלול לסיים את החיים כאן.

לכן, אני סבור כי מדובר באחד מן הסרטים היותר אופטימיים של ורנר הרצוג, אף על פי שהוא דן בסוף העולם ואף מחמיא לייצוג אפשרי שלו מתוך סרט הוליוודי. זאת משום ש״כדור אש״ עוסק באנשים שעושים את מה שהם אוהבים – מדען החוגג מציאת מטאוריט גדול, מוזיקאי ג'אז שהפך גג של אולם ספורט לאתר איסוף חומרים למחקר, ואמנית שממשיכה מסורת עיסוק של השבט שלה באתר נחיתה של עצם גדול. העולם הפנימי של המרואיינים בסרט הוא אינסופי והדיון בו תופס יותר מקום מן האפשרות של סוף העולם. היכחדות הדינוזאורים שבה ומוזכרת בסרט, אך הפעם הראשונה בה המוות שלהם מוזכר היא בכך שסמוך למקום נחיתת החפץ שהשמיד אותם, התפתח המנהג של יום המתים – בו המתים קמים לתחייה.  כל סצנה בסרט כוללת מפגש עם אדם מרתק והמגוון האנושי גדול ופתוח לפרשנות שונה ואף סותרת ממה שרשמתי כאן. הרצוג, שלדעתי בשנים האחרונות לא מצליח לשחזר את הישגיו כבמאי עלילתי, וגם בתחום התיעודי איכזב אותי לאחרונה מעט ומדי פעם, שב ומוכיח כי הוא אחד מן הבמאים התיעודיים הטובים בעולם. הסרט המשותף לו ולאופנהיימר הוא אחד מן התוצרים הכי משובחים שלו בתחום זה בשנים האחרונות, ואולי בכלל.