״לגמרי תחת שליטה״, סקירה

סרטים דוקומנטריים על אירוע של פעם במאה שנה, בזמן שהוא בעיצומו, מעוררים מיד את כל החשדות האפשריים – חשד לאופורטוניזם, חפיפניקיות, סנסציוניות, מניפולטיביות ומה לא. במקרה של מגפת הקורונה שמנהלת את חיינו השנה, זה חמור כפליים משום שהמידע אודות הווירוס עדיין בשלבי איסוף וניתוח וגם משתנה כל הזמן. זה לא עצר בעד רבים מלנסות ואכן כבר היו לא מעט סרטים וסדרות בנושא, פחות או יותר חודש אחרי שהעולם כולו התחיל להידבק. עד כה, היחיד ששרד צפייה אצלי וגם מצאתי בו ערך היה ״קורוניישן״ (CoroNation) של האמן הסיני איי וייוויי. זה אינו סרט טוב במיוחד מבחינה קולנועית אבל יש בו ערך וחשיבות מעצם התיעוד במחוז ווהאן בימי ההתפרצות הראשונים. אם כי בשל הישירות והסגנון היבש לא הייתי ממליץ עליו כמרגיע חרדות. אולם, יש גם סרט שמצליח לדלג מעל כל המשוכות לעיל ולספר ביעילות ובבהירות על התפרצות המגפה בארה״ב, המדינה שחטפה ממנה הכי קשה ועדיין מתכחשת אליה הכי במרץ. הסרט נקרא ״לגמרי תחת שליטה״ (Totally Under Control) ב-HOT8 או ״לגמרי תחת שליטה: טראמפ והקורונה״ ב-yes דוקו.

בארה״ב הפציע הסרט בצפייה ביתית בדיוק לפני חודש, לקראת שיא הקמפיין של הבחירות לנשיאות. זה קצת חבל שהוא מגיע ארצה רק עכשיו, פספוס של שבוע-שבועיים מרלוונטיות שיא. מצד שני, זה לא שישראלים יכולים להשפיע על תוצאות הבחירות בארה״ב, למרות שאפשר לטעות ולהסיק שכן מכל מיני תגובות שקראתי ברשת לאחרונה. בכל מקרה, הסרט עודנו רלוונטי לכל מי שמעוניין לשוב אל חצי השנה הראשונה של ההתמודדות עם האתגרים הבריאותיים, החברתיים והכלכליים שהציבה המגפה בפני ארצות הברית. לכן, מה שקורה אחרי הנקודותיים בשם העברי אצל יס קצת מיותר. זה בהחלט סרט על מערכת היחסים של דונלד טראמפ וקוביד-19, שלא במקרה ערך בכורה מקוונת סמוך לתאריך הבחירות בהן הנשיא המכהן קיווה לכהונה שנייה. אבל זו הצרה עם אד הומינם – במקום להתרכז בטראמפ צריך להזכיר שההחלטות שלו השפיעו ומשפיעות על מדינה עצומה בגודלה. בעיניי הכותרת האירונית המקורית, שימוש בציטוט של טראמפ כנגדו, קולעת דיה.

הסרט נפתח עם תזכורת כיצד 2020 הייתה יכולה וצריכה להיות, או יותר נכון איך דמיינו אותה בספרות המדע הבדיוני. מכאן נפרש ציר זמנים מדוייק של השתלשלות העניינים מאז תחילת השנה הנוראית הזו ועד סוף הקיץ שלה, בדגש כמובן על אמריקה ותגובתה. יש גם השוואות לנעשה במקומות אחרים על הגלובוס, בעיקר בדרום קוריאה אליה חוזר הסרט בנקודות זמן שונות. ספק אם זו חוכמה גדולה, כי לצד יפן וניו-זילנד מדובר במצטיינת הקורונה מכל בחינה: מספרים וגרפים, שיתוף פעולה בין השלטון והאוכלוסיה, ותזוזה הצידה של פוליטיקאים לטובת מדענים. זה אולי המקום היחיד בו אני אישית מוכן להאשים את הסרט בדמגוגיה, על אף שכל כולו לכאורה כזה מעצם המתקפה על ממשל טראמפ והעומד בראשו, באחד הזמנים הכי קריטיים בהיסטוריה האמריקאית.

אבל העניין הוא שאין כאן באמת הסטה של הווילון, חשיפת האיש במערומיו או אפילו חשיפה של דבר מה שלא היה ידוע. ככה זה כשמדובר באחד הנשיאים הפומביים ביותר שהיו למדינה, שמתעד בעצמו צעד אחר צעד את הכשלונות שלו (ומתייגם כהצלחות). אין שום דבר מזעזע שהוא יגיד בהקלטות סתר שלא היה נאמר מול עשרות כתבי חדשות המומים היושבים מולו. אל מול האין-פילטר של טראמפ מציע הסרט הבזקים אחרים של כנות מווסתת. למשל בהחלטה האמנותית להציג את האתגרים שניצבו בפני היוצרים והמרואיינים שלהם, לחשוף את שיטות הצילום בזמן המגפה, עם ציוד שנשלח אל בתי המרואיינים ותקשורת אינטרנטית איתם. הרעיון הוא שקיפות כתגובה לאטימות, ואפשר לומר גם שהסרט אמנם מכוון רגשית אבל לא לוחץ חזק מדי מבחינת השימוש באמצעים קולנועיים. הוא לא צריך – האימפקט מגיע בכל מקרה. יש משהו מטלטל בצפייה ברצף מרוכז בכל ההחלטות של מי שנחשב לאיש החזק בעולם, כולן ידועות ופומביות. אבל לראות את האסון מתהווה לאורך כשעתיים של צפייה ממש גרם לי לפתח תסמינים.

לא מפתיע לגלות שסרט כה מתודי מגיע מבית היוצר של אלכס גיבני. כמו בכל סרטיו, מאלה שראיתי, יש בו המון מידע אבל הוא נותר נהיר לכל אורכו, כאשר העבודה היסודית אינה מפריעה לזרימה הקולנועית. גיבני הפך בשנים האחרונות למפעל, אבל לא של אדם אחד – יש קבוצה שלמה מאחוריו המאפשרת לו להיות כה פורה. מכונת הקולנוע התיעודי ע״ש גיבני ניפקה רק השנה סרט נוסף בשם ״משוגע, לא מטורף״ (גם הוא כבר זמין בישראל) ואת המיני-סדרות ״סוכני הכאוס״ ו-״The Innocence Files״. זה מגיע אחרי שני סרטים, ״הממציאה״ ו״האזרח קיי״, בשנה החולפת. כאמור, לגיבני יש צוות תחקיר ויצירה שפועל תחתיו, ועל הסרט הסרט הנוכחי הוא חתום יחד עם עוד שתי במאיות – אופליה הארוטיונן, שעבדה עימו כמפיקה על הקודמים שהוזכרו עתה, והמועמדת לאמי סוזן הילינג׳ר. ראש החץ המשולש לא יצר פיזור או ריבוי דעות בסרט, שנותר ממוקד מטרה – להזכיר את כל הפאשלות ולהוכיח התמודדות לקויה עם המשבר שעדיין לא מרפה.

על פי כל המרואיינים, רובם אנשי מדע ו/או מדינה, בואו הבלתי נמנע של הווירוס אל יבשת צפון אמריקה היה ידוע לאמריקאים מראשית ינואר או אפילו סוף דצמבר 2019. יתרה מזאת, הם היו מוכנים לתרחיש מעין זה, שכן בימי הממשל הקודם התקיימו גם תרגולים על יבש (זה המוצג בסרט מתאים באופן מצמרר למה שבאמת קרה). היו גם התמודדויות עם מגפות בסדר גודל אחר – אבולה, זיקה וסוגי שפעות. כולן התרחשו בימי אובמה, שאמנם לא יוצא נקי בעצמו אבל הממשל ברשותו כן הקצה משאבים לכוח משימה שיטפל בבעיה הבאה אם וכאשר. ספק רב אם זה היה מונע את הטירוף הנוכחי, ובשום שלב לא נטען בסרט שהנשיא הקודם הינו גיבור-על. אך גם אין ספק, על פי הסרט, שההנהגה הנוכחית ביצעה כל טעות אפשרית והעצימה את מימדי הקטסטרופה. או במילים פשוטות, דונלד טראמפ עשה בדיוק את מה שהוא האשים בו את המפלגה הדמוקרטית היריבה שלו – פוליטיזציה של הווירוס.

מלבד השלכת ספר ההוראות למצב החירום והתמהמהות בתגובה, הכל התחיל עם כשלים מוקדמים שלא קשורים ישירות בראש הדג. למשל הסחבת הבירוקרטית סביב ייצור בדיקות והקמת מערך אפידמיולוגי עדכני, כשל באספקת ציוד מגן לרופאות והאחים בקו האש, ועוד אירועים מהסוג שגורם לחריקות שיניים, כולם מפורטים בדוקומנטרי הזה שהופך לפרקים לסרט אסונות. רובם נובע מגאוותנות פוליטית ולא בהכרח מחוסר יכולת, כי כפי שמוצג בסרט מן העבר השני – אמריקאים הם אחת האומות המבצעות הטובות ביותר, כשהיא רוצה, לא משנה מה נדרש לבצע. למעשה, גם בתכנון הם לא תמיד רעים, עובדה היא שהמרואיינים הקוריאנים מתגאים שהשתמשו בפרוטוקול אמריקאי. אבל אם הכל קורה לא בזמן מתאים ומאחורי גבם של השלטונות, זו בעיה.

טראמפ מוצג בסרט כמי שהתעלם עד שכבר היה מאוחר, סותר את דברי המומחים, משקר לציבור, משליך אחריות, חותר תחת ההוראות וההגבלות שהוא עצמו נאלץ לבשר. בשלב מסויים הוא מתנה עזרה ממשלתית למדינת קליפורניה בהודיה פומבית, בזמן שהוא מגלגל פעם אחר פעם את האשמה על המדינות ומסכסך. תחת עינו של מי שאמור לאחד את האומה, התחילה עסקנות סביב הציוד שאמור לסייע במצב החריג. הנשיא אמנם הקים כוח משימה, אבל בחר שוב ושוב את האנשים הקרובים לו במקום את המתאימים לתפקיד – מסגנו מייק פנס ועד חתנו ויועצו ג׳ארד קושנר (שלעולם לא אצליח להתנער מכמה הוא דומה לבובה המקריפה בראהמס בסרטי ״הילד״). אנשי המקצוע שכן מתראיינים בסרט נשמעים כאמריקאים מהסוג הכי שבור לב, אלה שאכזבו את המולדת כשנחסמה דרכם. זאת בעוד הנשיא, שעמדותיו לגבי מדע ידועות, בחר לשווק תרופות פלא חסרות בסיס (או תועלת מוכחת) ולשים מבטחו ברופאי אליל. אחד מהם מרואיין בסרט ואני חושש לעוד גל של אנטישמיות בעקבות הראיון איתו. נו, מזל שיש מי שיגנה כאלה דברים. אה, שיט.

מה שמביא אותנו לנושא החברתי. טראמפ בכבודו ובעצמו גרם לחצי מאוכלוסיית ארה״ב לא לעטות מסכה כאילו זה עניין פוליטי, התסיס את הציבור כשקרא לפתוח הכל ומהר, והביא את המשחק עם מספרי הבדיקות בגלוי לרמת ציניות מטרידה. אבל האירוניה חיכתה עם התאבדותה עד שמכחיש הקורונה מספר אחת חטף את הווירוס בעצמו, עניין שהיוצרים ודאי היו חוגגים עליו אם לא היה מתרחש בשלב מאוחר. מצד אחר, גם זה לא עזר ליישר אותו, בעת שקיבל את הטיפול הרפואי הטוב ביותר והמליץ למאות מיליוני אזרחיו, רובם אינם יכולים להרשות לעצמם שום טיפול רפואי גם בימי שגרה, לא לתת לווירוס לשלוט בחייהם. כשהוא נבחר לנשיאות, היו מי שאמרו שזה משום שזה משום שאינו פוליטיקאי, שנמאס מהם. איזה פייק ניוז, אם תסלחו לי על השימוש בביטוי המטומטם הזה. הרי כל המהלכים של טרמאפ מוכיח שהוא כתב את ספר ההדרכה. לפוליטיקה ופופוליזם, לא להתמודדות עם התפרצות. אותו הוא השליך מהחלון לטובת הרגעת שווא או שיגוע הציבור, לסירוגין ולצרכיו.

״לגמרי תחת שליטה״ משרטט תמונת מצב מבהילה בבהירותה על המלחמה הנפסדת של ארצות הברית במגפת הקורונה, ובעיקר על האופן בו ארבע שנות שלטון טראמפ יצרו קרעים באומה שהשנה האחרונה רק החריפה. אותי זה מה שהכי מפחיד בכל החודשים האחרונים ולא רק בארה״ב – הפיכת משבר בריאות עולמי לעוד כלי ניגוח פוליטי, כל מדינה על פי יכולתה וכראות עיני המנהיג. תהיה הדעה שלכם ושלכן על טראמפ או הקורונה אשר תהיה, ואני מבין שיש לשניהם תומכים ומכחישים גם בישראל, יש דברים שהם מעבר לדעה. על הסכנות שבווירוס החדש, הייתי מציע לתת למומחים להתווכח. ממש כפי שעניינים מדיניים רגישים, אולי עדיף שינוהלו בידי העוסקים בתחום. זה כנראה אף פעם לא רעיון טוב להעמיד אנשים כמו טראמפ בראש מדינה, אבל זה מתגלה כקטסטרופלי בקנה מידה חדש לגמרי כשצריך קצת שפיות. אגב, אנשי טרמאפ סירבו להתראיין לסרט, אולי נלמד כאן לקח מהשיעור שקיבלו ב״סרט המשך בוראט״? אם כן, אולי גם שמרנים ועקשנים מסוגלים להשתנות, שזה רעיון נוסך תקווה בפני עצמו.