פרסי אופיר 2020: דילמת אופי הסיקור השנתי

בשבוע הבא מתוכננת ההצבעה הראשונה של פרסי אופיר לשנה זו, שתעביר אותנו משלב המוקדמות לגמר, ממתמודדות למועמדים. השנה הזו שונה אמנם מכל בחינה קולנועית אחרת, אבל באופירים עסקים כרגיל: חלק קטן מהסרטים יאמר משהו לקהל הרחב, הרוב המוחלט לא. כפי שכתב אור בפוסט שלו מהשבוע שעבר, יהיה כנראה קשה מתמיד לחזות לאן נושבת הרוח ומי יהיו המועמדים. עבור חברי האקדמיה, העובדה שכמעט ולא היו הקרנות של ממש אומרת הסתמכות על אתר ה-VOD החדש, בו הם ניצבים מול היצע מאיים בכמותו ועד שיוכח אחרת – דומה באיכותו. לך תבחר מה לראות מבין 23 סרטים עלילתיים באורך מלא שרובם הם תעלומה, ומספרים פחותים אך דומים של סרטים תיעודיים וקצרים. אצלנו בסריטה פותרים בכל שנה את העניין הזה באופן פשוט אך לא יעיל – אנחנו צופים בהכל, או לפחות שואפים לכך. האם היינו יכולים לעזור בניווט בסבך הזה? אולי. אבל אנחנו מרגישים הכי פחות בנוח מאי פעם מלעשות זאת. ועל זה הפוסט הנוכחי שלי, משהו שבין טור דעה להסברים על איך עניינים מתנהלים מאחורי הקלעים בבואנו לסקר את פרסי אופיר, כשלא תמיד ברור מי נהנים ומי סובלים מכך.

עוד דבר שאפשר היה לקרוא בפוסט של אור, שמוקדש בשלב של עונת האופיר למצב המירוץ, הוא עד כמה אנחנו נדרשים ללכת בין הטיפות. או אם לבחור מטפורה שחוקה נוספת, התחושה היא שאנחנו מצויים בין הפטיש לסדן כמו תמיד, רק שהפעם הסדן משיב מלחמה. מצד אחד, ההסכם הג׳נטלמני שלנו עם האקדמיה הוא שאנחנו לא כותבים על הסרטים שטרם נחשפו לקהל. קל מאוד לכבד זאת, כי הרי מה הטעם לכתוב לקהל הרחב על סרט שהוא לא יראה בזמן הקרוב (או בכלל) או לחרוץ את דינם של סרטים עוד לפני בכורתם. אין לאף אחד מאיתנו עניין להשוויץ בסרטים שראינו או בסטטוס הלא באמת זוהר. מצד שני, דעות על הסרטים המתמודדים דווקא אפשר לקרוא בלא מעט מקומות, בין אם באתרים אחרים שמסקרים את האופיר או בפרופילים פרטיים של חברי וחברות אקדמיה, או יוצרי הסרטים עצמם שצמאים לפידבק. עד כמה צמאים? זה כבר הצד השלישי, שמצריך חברת ביטוח. באופן אישי, יצא לי להשיב בערך פעם בשבוע ליוצר או יוצרת שפנו אלינו בבקשה לכתוב על הסרט שלהם. נאלצתי להסביר שאין באפשרותנו לעשות זאת, אלא אם הסרט זמין לכל. הצד הרביעי, וסליחה אם נגמרו לי המטפורות, הוא חברי וחברות האקדמיה שנוהגים לקרוא אצלנו על מצב העניינים, בחיפוש אחר המלצות לסרטים שאולי לא הקדישו להם את זמן הצפייה. זה יכול היה לעזור במיוחד השנה, עם בוא החוק המאפשר להצביע לשלושה מתמודדים בכל קטגוריה בשלב הנוכחי, אבל נראה שזה לא הולך לשם.

דילמת הסיקור של פרסי אופיר הפכה השנה למסובכת במיוחד. אדבר לסירוגין בשם עצמי ובשם חבריי ושותפיי לספורט האקסטרים שנקרא עונת פרסי אופיר, במהלכה כולנו מבלים עשרות שעות בצפייה ודיון בסרטים שלא יגידו שום דבר ל-99.9% מהאוכלוסיה. כמבקר קולנוע, מבחינתי התפקיד האמיתי שלי הוא להאיר ולהאדיר את הסרטים שראויים לכך. התפקיד הזה נגזל ממני כשאני מחליף לכובע של חבר האקדמיה הישראלית לקולנוע, תחתיו אני מריע בעיקר בלב לסרטים שאהבתי יותר. לרוב אפשר להבין מהסיקור שלנו לא רק מי הפייבוריטים והסוסים השחורים, אלא גם את מי חיבבנו יותר באופן אישי. אבל כבלוג המסקר את האירוע, אנחנו לא כותבים סקירות או דעות מנומקות על הסרטים במהלך העונה. זה לא רק לבקשת האקדמיה, זה היגיון בריא. כי בניגוד למה שהם חושבים על עצמם, פרסי אופיר אינם פסטיבל קולנוע שאנחנו מדווחים ממנו. זה טקס פרסים, היחיד שיש לקולנוע הישראלי באופן ממלכתי. חלוקת פרסי תעשייה שמתקיימת לרוב בין סרטים שהקהל הרחב לא ראה ואין לדעת מתי יראה, אם בכלל. גם אם לא ניכנס כרגיל לפתרון המאוד פשוט והמוצע תדיר על ידינו (לאפשר רק לסרטים שהוקרנו מסחרית להתחרות, כמו באוסקר או בכל טקס עם שמץ של היגיון), זה עדיין מורכב.

באנדרלמוסיה הקיימת, ואני בכוונה משתמש במילה ארכאית, הרי יש סרטים שכן נחשפו לקהל. כך יצא שעל חלקם כן כתבנו בהזדמנויות שונות, מפסטיבלים ועד שידור בטלוויזיה או הקרנה בבתי הקולנוע, כשאלה היו פעילים. משום מה, נטען בפנינו שזה יתרון לא הוגן. כשסריטה תהיה אחראית על מפת ההפצה של הקולנוע בארץ, אני מוכן לשאת באשמה. עד אז, אני לא רואה איך זו בעיה שלנו שחלק מהסרטים הם משנת 2019 וחלק יהיו בכלל מ-2021 (או יותר, גם זה כבר קרה). הבעיה שלנו, והיא קיימת ונוכחת בעונה כמו הנוכחית יותר מתמיד, היא האיזורים האפורים. אם לתת דוגמאות מאופיר 2020, אף אחד לא יכול להתלונן שכתבנו על ״אפריקה״ במסגרת פסטיבל חיפה, הרבה לפני שמישהו ידע שיתמודד גם על האופיר. אבל מה לגבי סרטים אחרים מהפסטיבל הזה שלא סיקרנו בזמן אמת? האם הם מותרים או שהעיתוי בעייתי? ומה לגבי ״אסיה״, בו צפיתי כעיתונאי המסקר את פסטיבל טרייבקה בו השתתף, אבל טרם הוקרן בפני הקהל הישראלי מלבד מספר הקרנות אקדמיה בזמן מגפה. עשרה מתוך 23 הסרטים כבר נחשפו באופן זה או אחר, אבל יש הבדל בין קולנוע מסחרי, פסטיבלים בארץ או בחו״ל ושלל המצאות שהביאה איתה המגפה.

בשבוע שחלף, נפתח בתל אביב מעין דרייב-אין על המים, בית קולנוע צף לימי המגפה. אחד מהסרטים הרבים שהוקרן שם היה ״שאיפה לחיים״ המתמודד על האופיר. הייתה זו למעשה בכורה עולמית לסרט של מתן גוגנהיים ואסף אבירי, שטרם יצא לאקרנים רשמית או אפילו השתתף בפסטיבלים. אבל כל מנוי דיגיתל של עיריית תל אביב שהיה חפץ בכך, יכול היה לשכור סירה ולצפות בסרט. ומה אם אחד מהצופים היה כותב בסריטה? האם במקרה כזה הסרט נחשב כאילו נחשף לקהל ובעצם מותר לנו לכתוב עליו? טכנית כן, הרי כל מי שנכח בהקרנה ורצה לשתף את דעתו ברשת חברתית לבחירתו, יכול לעשות זאת. אבל זה קצת אחרת אם מבקר קולנוע וזו העבודה שלו, אם הבנתי נכון את אותו היגיון מעוות שמנחה אמברגו ביקורות באופן כללי ובלי קשר לאופירים. אני יכול להמשיך ולשאול שאלות רטוריות לגבי פסטיבל דוקאביב שיתחיל בסוף השבוע, ובו מצויים כמה וכמה מתמודדים בקטגוריות התיעודיות. אפילו על סרטים קצרים, קטגוריה שלרוב מתעלמים ממנה בהצבעות, קיבלנו תלונות לאיפה ואיפה שאנחנו כביכול עורכים. למרות שאני מתקשה להבין זאת, כי הרי כתבנו רק על סרטים שהוקרנו לציבור. למשל, במסגרת פרויקט ״מרחק 100 מטר״ של הוט, שם שודרו לכל עם ישראל, וכך סוקרו אצלנו. בכל זאת, היו מי שמצאו זאת מעליב או מפלה מספיק על מנת לבקש שנחדול.

בהסתייגות ובקונטקסט, כל החלוקה הזו לקבוצות של אנשים מאוד לא מדוייקת, והיא חלק מן המחנאות המקשה על פרסי אופיר בכל פעם מחדש. כשאני כותב ״היוצרים״, אני מתכוון גם לאלה שמפצירים בנו לכתוב על יצירתם, וגם לאלה שמתפלצים בכל פעם שזה קורה (ואפילו לאלה שלא). וכשאני מתייחס לאקדמיה כאל גוף הומוגני, זה כמובן לא באמת המצב. אני יכול רק להניח שאם אלינו פונים יוצרים, מנהלות ומנהלי האקדמיה מתמודדים עם כמות כפולה ומכופלת של פניות שכאלה. כמו הקולנוע הישראלי, גם הגוף המייצג אותו מורכב מהמון קולות ודעות, וזו אחת מנקודות החוזק הבולטות והמשמחות שלו. לכן אני גם תמיד סקפטי לגבי מידת ההשפעה שלנו על התוצאות (טענה שהוטחה בפניי בעבר). אקח זאת כמחמאה, אבל אני לא בטוח עד כמה היא מחוברת למציאות. על פי רשימות המועמדים או הזוכים, ניסיון העבר הוכיח שהטעם של סריטה ושל האקדמיה כולה אינו חופף ביותר מ-50% בערך. אני מניח שזה מה שייצא לכל שלושה חברי אקדמיה רנדומליים אם תושיבו אותם בחדר ותבקשו אותם לגבש רשימת מועמדים. כאמור, מסתמן כי השנה לא נוכל לעזור להם בכך עם פוסט החמישיות המסורתי. אבל אם מישהו או מישהי רוצה המלצות צפייה אופיריות ממני, או לחילופין להמליץ לי, נעשה זאת במחתרת. או בפייסבוק. בינתיים, נמשיך לסקר כפי שמתאפשר לנו וכפי שאנחנו עושים כבר עשור. זה הרבה יותר מדי חשוב לכל אחד מאיתנו בשביל לוותר לגמרי.

שלמה בראבא ב״שאיפה לחיים״