"וונדה" והסרטים הקצרים של ברברה לודן

בעשור האחרון ההתעניינות ב"וונדה" (Wanda), סרטה של ברברה לודן, עלה משנה לשנה. הרבה מזה הודות לשני שחזורים שונים וסמוכים שעבר הסרט, שיצא בראשית שנות השבעים וזכה לביקורות נלהבות וכישלון מסחרי. התעניינות מחדש נובעת גם מהכרה במיעוט ההזדמנויות שקיבלו נשים לביים סרטים לאורך תולדות הקולנוע בכלל ובשנות השבעים בארה"ב בפרט, וגם בגלל היותה של לודן דמות טרגית, בקריאה שטחית. בעשור שאחרי צאת הסרט היא לא הצליחה לגייס מימון להפקת סרטים ארוכים נוספים. קריירת המשחק שלה, שהחלה לפני הסרט שביימה (ובו גם כיכבה), מעולם לא ממש המריאה. בנוסף, אחרי ההצלחה הביקורתית, דומה כי היחס הציבורי כלפיה היה בעיקר בתור אשתו השנייה של איליה קאזאן, במאי ידוע הרבה יותר, שגם לא היסס לקחת לעצמו קרדיט על ההשפעה שהייתה לו על יצירת "וונדה", אף כי ייתכן והתרומה העיקרית הייתה בכך שסירב לביים את התסריט שכתבה לודן.
על מערכת היחסים הטעונה בין קאזאן ולודן אפשר לקרוא באוטוביוגרפיה של קאזאן "חיי", או לשמוע את הביקורת על הגרסה של קאזאן לאירועים בפודקאסט המצויין של קורינה לונגוורת' "You Must Remember This". בקצרה אומר כי עושה רושם שמערכת היחסים הזו מעולם לא הייתה פשוטה. מבחינה אמנותית, אף כי שני הבמאים חתרו בזמנים שונים לסוג ריאלסטי יותר של קולנוע, הסגנון הקולנועי שלהם מאוד שונה וללודן יש מגע של יוצרת ייחודית שניכר במעט הסרטים שביימה.

ההערכה שלי ללודן כיוצרת גדלה עם השנים, מאז צפיתי בסרטה לראשונה, עם או בלי קשר לעניין הכללי בסרט שגאה עם הזמן או לדיון בקיפוח המתמשך של נשים בתעשייה. את הפוסט זה אני כותב אחרי שצפיתי גם בשני הסרטים הקצרים שביימה כחמש שנים אחרי "וונדה", שנוצרו עבור חברה לסרטים חינוכיים להקרנה בבתי הספר בארה"ב. זו לא בדיוק הפלטפורמה שמזכה יוצרים בהכרה או מאפשרת לקול אישי של יוצרת לבלוט, אבל למרות המגבלות, הסגנון של לודן כבמאית בעלת רגישות ייחודית ניכר גם בהם. אולם, לא כפי שהוא ניכר ב"וונדה", סרט ייחודי בנוף הקולנוע האמריקאי ממספר סיבות. הוא בורא דמות ראשית שמבקרים בזמנו, וגם כיום, קצת מתקשים להגדיר. וונדה היא לא רק דמות ששונה ממה שרגילים לראות בקולנוע, אלא גם ממה שמבקרים רוצים לראות בקולנוע. היא לא אישה "חזקה" וגם לא אישה מנוצלת. היא יוצאת לדרך עצמאית ולא יודעת מה היא רוצה למצוא בה. היא תמימה מאוד וגם אסרטיבית. היא גם מבצעת סוג של חטא לגבי התפיסה המהוגנת של נשיות בקולנוע ובתרבות.

על פניו, "וונדה" משתייך לתת-ז'אנר נפוץ בקולנוע האמריקאי: סרטי זוגות במנוסה. ונדה (לודן) היא אם ממעמד הפועלים שנישואיה התפרקו והיא מוצאת את עצמה בדרכים עם מר דניס (מייקל היגינס), פושע נמלט שמנסה להיעזר בה בפשעיו. אין פלא שחלק מן הביקורות השוו את הסרט ל"בוני וקלייד", גם אם כל צפייה בסרטים הללו ממרחק זמן מראה עד כמה ההשוואה הזו מופרכת, כפי שלודן טענה בזמן אמת. רוב סרטי זוגות הפושעים במנוסה בוראים מיתוס, גם אם במסווה של ביקורת על אלימות ופשע. רובם גם מציגים את האלימות בתור דבר מושך. אין שום דבר ב"וונדה" שנראה מושך או סקסי. המניע לפשע הוא לא בחירה באורך החיים, אלא סוג של היעדר ברירה. למעשה, החיים בדרכים ביחד עם מר דניס הם רק פרק אחד בחיי הנוודות של הגיבורה, גם אם זה הפרק שזוכה למירב זמן המסך. זהו אחד מאותם סרטי מסע בהם אין יעד מוגדר בשום שלב, בטח לא עבור וונדה. היא שמה לב כי הסיפור של מר דניס כולל רגעים מסעירים, אבל היא לא בדיוק חווה אותם ככאלו.

וונדה היא דמות מרתקת כי היא מלאה בסתירות ולא פעם ההתנהגות שלה מנוגדת לדרך בה היא באמת רוצה לנהוג. אין בכך דבר יוצא דופן, אבל הסתירות שלה ייחודיות משום שהיא נראית כמו דמות שרוב הקולנוע לא רוצה להראות, ובכך אני מתייחס לא רק לקולנוע ההוליוודי. וונדה היא דמות שלא חושבת שהיא יכולה להיות גיבורה. למעשה, היא ויתרה על תקווה ועל עצמה בחלקים מן הסרט ובחלקים מחייה. היא מקטינה את עצמה במספר דרכים. הסתירה היא האופן בו היא עדיין פועלת על פי הדחפים שלה, לא פעם במחיר של עימות. סתירה נוספת היא החיפוש שלה לא רק אחר דרך לשרוד בחיים ולהשיג מעט כסף, אלא גם חיפוש אחר אינטימיות וחיבה. גם אם ברור כי הגברים הנראים בסרט לא ממש מסוגלים להעניק לה מערכת יחסים כזו, אף כי מר דניס כן לומד בדרכו להעריך אותה מעט יותר ממה שאחרים בסרט מעריכים אותה.

הסביבה בה מצולם הסרט והמראה שלו תורמים גם הם לעיצוב הדמות. הסרט צולם במצלמת 16 מ"מ בידי ניקולאס פרופירס, שגם ערך (הוא שימש בתפקידים אלו גם בסרטה הבא של לודן). המראה המוגרען של הפורמט הזול הופך לחלק מעיצוב העולם של הסרט, המצולם בחלקים של ארה"ב שבדרך כלל לא רואים בקולנוע, רובו ברחבי מדינת פנסילבניה. כבר מן הפתיחה מכרות הפחם נותנות את הטון לסרט – וונדה נפלטת מעולם מלוכלך, לכלוך שעובר גם לסצנות המתרחשות ברחובות ערים גדולות יותר, בחדרי מלון או על כבישים מהירים. מבחינה חזותית וקצת מבחינת הנרטיב הסרט מזכיר לי את "אנשי הגשם" (The Rain People) של פרנסיס פורד קופולה, סרט נוסף המתרכז בדמות נשית המצויה במסע המרחיק אותה מן המקום המיועד לה בחברה. ההבדל הוא שבסרט של קופולה האישה לוקחת את ההחלטות בצורה הרבה יותר אקטיבית. וונדה היא לא בדיוק פסיבית והיא עומדת על שלה בחלק מן הרגעים, אבל היא גם לא יוזמת דבר, אפילו לא בריחה מנקודת המוצא.

אחת מן הסצנות הכי זכורות בסרט מתרחשת בחלקו הראשון. וונדה מגיעה באיחור למשפט על גורל נישואיה ונכנסת לאולם בית משפט בשעה שבעלה מדבר על כך כי היא מזניחה אותו ולא מראה אהבה כלפי הילדים שלה. הגיבורה כמעט מתנצלת על עצם נוכחותה בעודה אומרת לשופט שהיא פחות או יותר מסכימה לדברי בעלה וכי מוטב שהילדים יחיו עמו. קשה לי לחשוב על דמות נשית אחרת שמביעה בקולה עמדה דומה בקולנוע האמריקאי של התקופה, ודומה כי הדבר נוגד גם את התפיסה של הדמויות הנשיות כיום. אולם, אין לראות בוויתור הזה עמדה חד משמעית. ההופעה של לודן כשחקנית מבהירה כי המעמד כואב לה וגם אם היא מבינה כי אינה מתפקדת כאם, עולה תחושה כי היא חשה רגשות כלפי הילדים שלה, גם אם לא ניתן לדעת אם מדובר ברגשות אשמה או אהבה. בכלל, לודן השחקנית היא הנכס הכי גדול של לודן הבמאית. מעבר לעצב על כך שלא זכתה לביים עוד סרטים כמו זה, קיים גם צער על כך כי במאים אחרים לא הרבו להשתמש בה כשחקנית. המגוון שלה גדול מאוד והיא נראית מאוד אמינה בתפקיד זה, תפקיד שונה מאוד מן התפקיד שגילמה ב"זוהר בדשא" (Splendor in the Grass) שביים קאזאן, ואני מניח שגם מן התפקיד שגילמה על במת התיאטרון ב"אחרי הנפילה" שכתב ארתור מילר, תפקיד שנאמר עליו שהוא מבוסס על דמותה של מרלין מונרו.

המשחק ב"וונדה" נוטה להיות טבעי והוא מנבא את המודרניזם במשחק של תקופה מאוחרת יותר מראשית שנות השבעים. מלבד לודן והיגינס יתר השחקנים בסרט אינם מקצועיים ונבחרו לרוב בגלל שאינם נראים כמו כוכבי קולנוע. לודן רצתה שסצנות רבות בסרט יהיו מאולתרות, דבר שהוביל להשוואה בינה לבין ג'ון קאסווטס, השוואה שנבעה גם מן הדרך העצמאית בה נוצרו הסרטים. אך בעוד הקולנוע של קאסווטס לוקח את השחקנים שלו למקום של משחק אקספרסיבי, חי ונוזל לתחומי הטירוף, המשחק של לודן והיגינס נראה לפרקים כחיפוש אחר רוגע ועידון, גם ברגעים בהם הם בריב הכולל צעקות. הדמויות ב"וונדה" מבינות כי עליהן לנוע. כאשר ונדה עוצרת לחשוב, היא מבינה כי היא חיה עם פושע, גם אם המפגש הראשוני ביניהם נבע בצורתו מרגעים בהם לא קראה נכון את המציאות. אבל הסרט עצמו לא ממהר ודומה לקולנוע אמנותי שנוצר מאוחר יותר, מציג כמה סצנות שמאריכות את הרגעים ואת המצב הנפשי של הדמות ולא בהכרח מקדמות את העלילה. למעשה הסרט מסתיים בסצנה שמראה כי גם אם תהיה עוד עלילה והתקדמות, משהו בדמות נותר תקוע.

אולם, "וונדה" אינו סרט חד משמעי. לכן זה חבל כי בסופו של דבר, שני הסרטים הנוספים שברברה לודן זכתה לביים נוצרו עבור מסגרת המחייבת מסר חד-משמעי. מדובר בסרטים שנוצרו בשנת 1975 עבור ארגון חינוכי וכאמור נועדו להקרנה בבית ספר. משמע, מסר דידקטי הוא לא משהו שיש לחמוק ממנו, אלא דבר שהסרט נדרש בו. אלו תנאי פתיחה לא פשוטים, אולם להשקפתי, לודן עמדה בכך יפה והצליחה ליצור שני סרטים בעלי מסר חינוכי וגם מגע אישי שלה.

הסרט שאני יותר אוהב מבין השניים הוא ״The Frontier Experience״, שאת שמו אפשר לתרגם לעברית כ"חווית הספר" או "חווית החזית", אבל אולי יותר מדויק היה לתרגם אותו כ"חווית המערב הפרוע". מדובר ללא ספק במערבון ובמערבון נדיר שנכתב ובויים בידי נשים הרבה לפני קלי רייכארדט. מדובר בשיתוף פעולה של שתי במאיות שפעלו בקולנוע האמריקאי של שנות השבעים, תקופה בה כמעט ולא היו נשים מאחורי המצלמה בתעשייה ההוליוודית, וזה כאמור סרט לא הוליוודי. את התסריט כתבה ג'ואן מיקלין סילבר, שעל סרטיה מאותה תקופה כתבתי בעבר. עלילת הסרט מתחילה בשנת 1869 ומתמקדת באם לארבעה ילדים שבעלה משכנע אותה להגר לקנזס. החלק הישיר יותר בסרט הוא יומן שכותבת הגיבורה המתאר את הקשיים בהגירה, גם סביב טרגדיה המתרחשת בשלב מוקדם.

אולם לב הסרט הוא העברת הדברים בצורה חזותית. הבית המאוד דל ומלוכלך אליו עוברת המשפחה מראה את הקושי בחיי ההתיישבות במערב באופן הנבדל מיתר המערבונים והוא עושה זאת בדקות ספורות בלבד. גם הקושי להתמודד עם עונות השנה, סופת אבק ועצם הכנת האוכל, הכל בתנאים בהם יש מעט מאוד בני אדם בסביבה הקרובה ובשטח שיהפוך לבעל ערך רק אם יבנו בקרבתו מסילת רכבת, אבל היא נבנית במקום אחר – הכל מועבר כמאבק ארוך טווח ולא כאירוע דרמטי. בכל זאת יש גם בסרט בן ה-25 דקות מספר סצנות דרמטיות ומותחות, בשיאן מפגש עם אמריקאי ילידי שמגיע לבית המשפחה בחורף בחיפוש אחר אוכל. בניגוד לכמעט כל מערבון אחר, הוא לא מבין את השפה האנגלית, אך גם ניכר שלמרות הרצון שלו במזון, הוא גם לא רוצה לפגוע באישה ובילדים המפחדים ממנו. הייתי רוצה לראות גרסה ארוכה יותר של הסרט הזה, או גרסה בה העלילה תראה פחות קשורה לצורך של שיעורי ההיסטוריה או הותרת התלמידים עם מסר חיובי בסופו של דבר.

הסרט השני שביימה לודן עבור בתי ספר, ״The Boy Who Liked Deer״ (הילד שאהב איילים), כולל סיום הרבה יותר קשה לעיכול. בעוד הסרט הראשון יועד ללימודי היסטוריה, סרט זה נוצר על עבור שיעורי חברה וכולל גם התייחסות לכך כי תלמידי בית הספר רואים סרטים חינוכיים כחלק מחווית הלמידה. המסר הוא "אל תשחיתו רכוש" או אל תהיו ונדליסטים בכל דרך. הסרט מתמקד בילד/נער סביב גיל חטיבת הביניים. כאשר הוא לבדו, הוא מפתח חיבה כלפי חוות איילים הנמצאת בקרבת מקום, ואף עוזר למטפל בחיות להאכיל אותן בסופי שבוע. אולם בבית ספר הוא חלק מחבורת הפרחחים שמתעמתת עם המחנך/מורה לספרות ועם כל מוקד סמכות. הם משחיתים דברים רבים בבית ספר, מסרבים להוראות ולא מבצעים את המטלות.

החצי הראשון של הסרט סובל מדידקטיות גדולה ותסריט מעט נטול דמיון, ונראה בערך כמו מה שמצפים מסרט שנוזף בתלמידים הרעים להיות. אף כי החלקים שמתרחשים מחוץ לחלל בית ספר טובים יותר. עם זאת, הסיום של הסרט טוב בהרבה וחיפוש אחר שם הסרט באינטרנט מגלה כי הוא הותיר מספר צלקות. אלו נובעות לא רק ממה שלודן מראה או רומזת שהתרחש, אלא בגלל הדגש על פני הילד שמבין בשני אירועים שונים כי מה שנועד לגרום לו שעשוע עם חבריו, וגם לבסס את מעמדו כחבר נועז שלא הולך בתלם, הוליד נזקים בלתי הפכים שכואבים לו מאוד. בעיקר, הוא מרגיש כי עם הזמן הפך מנגרר על ידי חבריו למוביל במעשי הקונדס ולמבצע הזוועה בעצמו. אני חש כי הסרט גרם לי גם להישמע מעט כמו מורה ולהשתמש בשפה מיושנת, אך אני בכל זאת ממליץ גם על הצפייה בו, על אף שהוא פגום יותר מסרטיה האחרים של לודן.