״משבר זהות״ / ״מסלול נקמה״ / ״מדור הקצב״ (The Rhythm Section), סקירה

הבמאית ריד מורנו הולכת ובונה לעצמה גוף עבודה מרוצף דכאונות. את מירב תהילתה קצרה עם הסדרה ״סיפורה של שפחה״, שם צילמה וביימה מספר פרקים ביצירה שאיננה מזוהה עם קלילות והנאה. סרט הביכורים שלה כבמאית הוא ״Meadowland״ מ-2015, על זוג הורים (אוליביה וויילד ולוק ווילסון) שהיעלמותו של בנם מובילה אותם אל תהומות הייאוש. סרטה השני, ״I Think We're Alone Now״ מתרחש בפוסט-אפוקליפסה ומתאר מפגש בין שניים משרידי האנושות (פיטר דינקלג׳ ואל פאנינג). שמחתי לשמוע שסרטה החדש מתואר כמותחן נקמה ואקשן נשי, ז׳אנר שלרוב נע בין סוגים שונים של בידור, אבל הבמאית בחרה באופציה הכי מדכאת לצפייה. זה לא בהכרח דבר רע, אבל אולי כדאי לדעת מראש לאן נכנסים ונכנסות. השם הלא רגיל, או אפילו ברור במבט ראשון, ״The Rhythm Section״, מרמז על כך. החל מהיום תוכלו למצוא את הסרט ב-HOT תחת ״משבר זהות״, ולפני כן הייתי רוצה שתכירו שהוא אפילו לא מנסה לכייף. עדכון: החל מה-3.6 הסרט יהיה זמין גם ב-yesVOD אבל תחת שם אחר – ״מסלול נקמה״. כי למה לתאם דברים כאלה בעצם. עדכון נוסף: בסלקום TV הסרט ייקרא ״מדור הקצב״. אין לי כוח יותר.

השם העברי אמנם גנרי אבל הוא לא רק מתעלה על המקור אלא גם מרפרר אל סדרת סרטי ״זהות״ של ג׳ייסון בורן. הפלא ופלא, ״משבר זהות״ נפתח בטנג׳יר, הזכורה כלוקיישן של מרדפים עוצרי נשימה ב״זהות אבודה״, השלישי בסדרת בורן. אבל בסרטה של מורנו, הסצנה משמשת כפתיחה קרה. הטקטיקה הזו הפכה כבר לקלישאה כמעט פארודית בעיניי. למקרה שהמונח בכל זאת לא מוכר – פתיחה קרה מתייחסת לסצנה שלרוב לקוחה משלב מאוחר יותר בסרט, לרוב קטע אקשן או כזה עם דגש על פעולה, שמגיעה לפני הכותרות ולפני שנכיר את הדמויות. כמובן שלאחר מכן תורה של איזו כתובית ״לפני כך וכך זמן״ ואז היצירה באמת מתחילה. הקהל אמור להסתקרן כיצד הגענו לאותו רגע מכריע שמוצג לנו ללא הסברים. בסרט הנוכחי זה מטופש במיוחד כי אפילו לא מדובר בסצנת אקשן של ממש, אולי מתח. אנחנו גם חוזרים אליה הרבה לפני סוף הסרט, כך שאפילו לא מדובר ברגע שיא. אלא שאחרי הקפיצה למים הקרים הגיע סיקוונס כתוביות שגרם לי להרגיש אבוד אף יותר. רק אז מגיחה הגיבורה, באופן הכי פחות הירואי שאפשר להעלות על הדעת.

את סטפני פטריק (בלייק לייבלי) אנו פוגשים בתחתית התחתיות. היא עובדת בתעשיית המין בלונדון, נרקומנית שמתקרבת למנת יתר, ומכורה אפילו יותר לזכרונות של משפחתה בהם חזינו בכתוביות הפתיחה. הלקוח הנוכחי שלה טוען שהוא רק רוצה לדבר, מציג עצמו כעיתונאי (ראזה ג׳פרי) שיכול לעזור לה. בפועל, הוא מנחית עליה תיאוריית קונספירציה לפיה משפחתה לא נהרגה בהתרסקות מטוס אלא נרצחה בפיגוע טרור שהאחראי לו מסתובב חופשי. ברצף האירועים הכי פחות סביר שראיתי לאחרונה, סטפני בורחת מבית הבושת, מתנקה מסמים, לומדת בעזרת העיתונאי עוד על הפיגוע ויוזמיו, ויוצאת להתאמן אצל איש ביון לשעבר (ג׳וד לאו). הכל כדי להפוך למתנקשת-על שתנחית מהלומת נקמה על אויביה ותכרות בריתות עם אנשי מפתח בתחומה החדש (לרבות סטרלינג קיי בראון, לדוגמה). זה נשמע כאילו גיליתי הכל אבל זו רק תחילת המדרון של מטרות ובעלי ברית, שכמובן מחליפים צדדים כדי שלא יהיה משעמם. כמובן שזה רק הופך הכל למעורפל ומסובך למעקב, ולכן למשעמם כפליים. למעשה, לא הצלחתי להחליט אם היה לי יותר קשה לעקוב אחרי נפתולי העלילה, או פחות מעניין לנסות.

כשסטפני רק נפגשת עם מי שאמור לעזור לה להתאמן ולהפוך מאישה שבורת גוף ורוח למתנקשת עשויה ללא חת, הוא אומר לה בפירוש שהיא תהיה גרועה בזה. לא היה לי ספק שהוא צודק, פשוט לא האמנתי עד כמה הסרט יתעקש על זה. סטפני היא כנראה המחסלת הכי פחות יעילה שראיתי, להוציא פארודיות ריגול. היא יותר גרועה מהחבר׳ה הרעים הזוטרים שמצליחים תמיד לירות רק ליד הגיבור בסרטי אקשן, בזמן שהוא מחסל אותם בייריה בודדת. בלי לספיילר יותר מדי, תספרו לבד בכמה אנשים היא מתנקשת וכמה מהם עוזרים לה בזה, אם להתנסח בעדינות. אך אין ספק שזה מהלך מכוון. הבמאית וצוותה כיוונו לרגעי פעולה כמה שיותר ריאליסטיים וכמה שפחות מהנים. המאבקים של הגיבורה הם תמיד בגברים חזקים ממנה פיזית ואינם כוללים פירוטכניקה, בעיקר התגוששות (ואגב, ויכוחים מילוליים שלה עם גברים נפתרים לרוב כשדמות נשית נכנסת לחדר, אחד מהאלמנטים הרבים בסרט שהיו איפשהו בין שקופים מדי לבלתי ברורים עבורי). במאבקיה, לייבלי לא מתנשפת בחמידות ונאנקת בשובבות כמו גיבורות פעולה שהורגלנו בהן, אלא צווחת בכאב ומייבבת כטובעת המפרפרת בין חיים למוות בכל קרב וקרב.

יתרה מזאת, כל חיים שנלקחים בסרט מקבלים דיון רב משמעות ואורך. ״משבר זהות״, וכאן השם העברי הוא דו-משמעי, הוא לא סתם אנטיתזה למותחני נקמה ופעולה, אלא הערה מטא-ז׳אנריסטית. זה אפילו לא מתוחכם במיוחד אלא ממש מופיע בקול רם בדיאלוג. למשל, כשנאמר לסטפני שלנקום במי שאחראי למות יקיריה לא יוביל להחלמה, היא משיבה משהו בסגנון: ״מי אמר שאני מעוניינת להחלים?״. אני לא בטוח אם זה אמור להוציא אותה קשוחה או ילדותית, אבל הסרט לפחות מלא כנות בנוגע לדעה שלו, או של יוצריו, על הז׳אנר במסגרתו הוא פועל. כשם שהגיבורה לא מעוניינת בנקמה כדי להרגיש טוב יותר, כך הסרט לא מעוניין שהצופה יהנה מהאקט או מהדרך לשם. אלא שיש פה גם סוג של מוסר כפול, שכן הסרט כן משחק על פי הכללים, לצד הביקורת עליהם, מדלג מלונדון אל מדריד או מטנג׳יר לניו יורק ואף לא מהסס להשתמש במיניות של הגיבורה למטרות פתיון שלפני חיסול. ולצד כל החספוס והמועקה, יש בו גם לפחות רגע אחד של אקשן שאפשר לכנות מבדר.

נדמה כי תו איכות לסרטי אקשן עכשוויים הוא סצנת פעולה בשוט רציף. אני יודע על איזה סרט מהעת האחרונה אתם חושבים ואתן חושבות, תיכף אגיע אליו. לפני זה פשוט אצדיע לסצנת המרדף נטולת הקאטים הנראים לעין ב״משבר זהות״. ההחלטה של מורנו להישאר עם המצלמה בתוך הרכב יחד עם הגיבורה, בזמן שמקובל לחתוך לזוויות רחבות שיראו לנו את הכמעט-תאונות ולתת תחושת מהירות וסכנה, היא החלטה מבריקה עם ביצוע פוער עיניים. זה קורה אחרי כשעה מאוד לא מהנה ולכן גמעתי את הסצנה הזו כמנה גדושה של הנאה ממה שקולנוע מהסוג הזה יכול לספק. אפשר אולי לקטלג את החוויה תחת ״היה טעים כי הייתי מורעב״, אבל זה עדיין עדיף עשרות מונים על הזבלון האומלל של נטפליקס, ״טיילר רייק: חילוץ״. אתעכב עליו רק לרגע, כי אור כבר סקר את קורותיו של איש המגרפה, אבל בעיניי מדובר בתסריט שסטיבן סיגל היה מתפדח לצלם (ולא רק באייטיז), עם אקשן מועט ובאיכות שהיא חיקוי של העתק של גניבה מסרטים אחרים. ״משבר זהות״ לכל הפחות מנסה לעשות חלק מהדברים אחרת, מה שראוי להערכה מסוייגת.

מורנו, שהחלה את הקריירה כצלמת בתפר שבין שנות ה-90 וה-2000, לא חתומה על הצילום הפעם, אלא שון בוביט (הקבוע של סטיב מקווין). האפל והדהוי שולט בפריים, כדי שלא נהנה יותר מדי חלילה. הסרט עמוס משחקי עריכה של סאונד ותמונה, אבל קשה לי לומר שזה תרם לסנכרון עם תודעתה של הגיבורה, אולי רק לבלבול הכללי. ויחסית לסרט שנקרא ״מחלקת הקצב״ במקור, הבס-תופים הם דווקא המחלקה החלשה ביותר כאן. למקרה שתהיתם או תהיתן לפשר השם, הוא לקוח מהרגע בו סטפני לומדת לירות באקדח ומתבקשת לדמיין ש״הלב הוא התופים, הנשימה היא הבס״ כדי לפגוע במטרה. מקורי למדי, אבל עדיין שם מגוחך לסרט מסוג זה. עוד בעניינים מוזיקליים, הפסקול מורכב בין היתר משירים מוכרים שנקטעים באמצע, באבחה חדה, לרוב רגע לפני שמגיע החלק הכיפי. ושוב חוזר הפזמון – כנראה שגם זה כדי שנהנה כמה שפחות. אין לי הסבר אחר.

אי אפשר לסיים סקירה על סרט שכל כולו תצוגת תכלית של גיבורת אקשן, מכל סוג שהוא, מבלי לדבר על השחקנית הראשית. הפעם, יותר מתמיד, אני לא מבין מה הקטע עם בלייק לייבלי. היא לא גרועה או משהו, אבל אני לא חושב שהייתי מלהק ספציפית אותה לשום דבר. בטח לא לתפקיד ראשי. היא מתחילה את הסרט בדי-גלאם מוחלט, רזון של מוכרה לסם כנדרש מהתפקיד ושקיות מוגזמות מתחת לעיניים. היא מסיימת אותו בשיא הזוהר של מרגלת שמחליפה פאות ותסרוקות ומשוויצה ביופי שלה, משל הייתה ג׳ניפר גארנר ב״זהות בדויה״ (עוד יצירה מהז׳אנר עם המילה הזאת בכותרת). למרות הנתונים לא התפעלתי מלייבלי, לא בהתחלה ולא בסוף. לא קניתי אותה בתור סתם אחת וגם לא בתור זו שאין לעמוד בקסמה, בהנחה שיש לה כזה. בעיקר חשבתי על כל השחקניות האחרות שפועלות או מתנסות לאחרונה בז׳אנר ואיך כל אחת מביאה משהו לתפקיד, גם הנשכח ביותר. לייבלי נותרה תעלומה בעיניי, או הכי קרוב לתעלומה שהסרט מלא הטוויסטים והמסתורין הזה הגיע אליו.

זו לא לגמרי אשמת השחקנית, כי עצם הרעיון לדמות די משונה ואני גם לא בטוח שלמדתי עליה יותר מדי או עברתי איתה מסע. לפיכך, הפליא אותי לגלות שסטפני פטריק הובילה סדרת ספרים, לא רק אחד. מארק בורנל, שכתב את הספרים, עיבד בעצמו את הראשון שבהם לתסריט הנ״ל, כך שהוא בקיא בחומר ובכל זאת פישל. אבל אל דאגה, סדרת סרטים כנראה לא תהיה. הפתיחה של הסרט באולמות ארה״ב שברה שיאים של עולב – היא הגרועה בכל ההיסטוריה לסרט שיצא ב-3,000 מסכים. התקציב שלו מוערך ב-50 מיליון דולר, אבל הוא הכניס בערך עשירית מזה בתקופתו הקצרה על המסכים בתחילת השנה האזרחית. אפשר לתרץ ולהגיד שלא הופץ בתזמון נכון (סוף ינואר), או שקהל היעד שלו לא היה יכול לנחש מהשם או הכוכבת שמדובר במותחן אקשן. אפשר גם לראותו בתור ניסוי שנכשל, משהו שהקהל כנראה זיהה מקילומטר, ואולי מראש מתאים יותר לצפייה ביתית.