״משפחת וילובי״, סקירת נטפליקס

אם יש תחום שבו נטפליקס עדיין לוקה בחסר, אלה הפקות המקור באנימציה. קצת מתריס לכתוב את זה על החברה שהביאה לנו את המופת שהן שש העונות של ״בוג׳ק הורסמן״, או ערכה ניסויים דוגמת ״אהבה, מוות ורובוטים״, אבל אלה מיועדים לקהל בוגר בלבד. בכל הקשור לסרטים מונפשים לכל המשפחה, ההסתמכות של נטפליקס על רכש בולטת למדי. ״קלאוס״ (Klaus) משלהי השנה החולפת הדגים איך עושים זאת נכון, וכעת ההיצע מתרחב עם ״משפחת וילובי״ (The Willoughbys). תרשו לי להתעלם מהחוקים של האקדמיה ללשון על תעתיקים של האות W ולקרוא להם ווילובי. במיוחד כי יש בסרט אודותם אינספור בדיחות וויל / וויל נוט למיניהן, שדי הולכות לאיבוד אם מישהו יקרא בטעות את שמם עם הצליל V בהתחלה. בכל מקרה, מדובר בסרט אנימציה שמצד אחד אפשר לקטלג באופן אוטומטי כסרט לילדים, בין אם בשל האסתטיקה, הטון או הגיבורים. אבל בסקירה זו אנסה לטעון גם אחרת, כלומר שקהל מבוגר יכול להפיק מהסרט הנאה מסוג מטא-טקסטואלי, ואשאיר לכם ולכן את התהייה האם זה בכלל סרט לילדים בהתחשב בחלק מהתכנים.

הסרט מבוסס על ספרה של לויס לאורי, שבעברית תורגם תחת השם ״וילובי: משפחה מהספרים״. לאורי היא סופרת ותיקה שכותבת לילדים במגוון גילים מזה עשורים רבים, שהפעם הקודמת בה ספר שלה הגיע למסכים הייתה עם ״המעניק״ שיועד לבני הנעורים. אבל הסופרת ידועה יותר כמי שכותבת בכנות על נושאים לא פשוטים. בספר הביכורים שלה, ״קיץ למות בו״, אחת משתי הגיבורות חולת לוקמיה. ספרה ״מונה מספר לכוכבים״ עוסק בהצלת יהודי דנמרק בתקופת השואה. שום דבר דוגמת הנושאים האלה אינו חלק מהסרט הנוכחי, אבל הוא בהחלט מלא התמודדויות ושאלות שאינן קלילות, המסתתרות בסרט כיפי וצבעוני. בעיניי, הסרט ממש מזמן דיון על החיבה של ספרי ואגדות ילדים לשלב מוטיבים של אימה ביצירות המיועדות לקהל צעיר.

את סיפורה של משפחת ווילובי מספר חתול רחוב כחול (בקולו של ריקי ג׳רבייס), שלא רק מספק פרשנות אלא לעתים גם התערבות בעלילה. שושלת ווילובי המפוארת מורכבת מאנשים אדומי שיער ושפם (כולל הנשים), והסרט מתחיל עם זוג הורים טרי. בהמשך הם יכונו רק אבא (מרטין שורט) ואמא (ג׳יין קרקובסקי), אירוני בהתחשב בעובדה שהם כנראה ההורים הגרועים ביותר שתראו בסרט ילדים. לשם דוגמה, כשנולד בנם הבכור, האב נוזף בו על אי הנוחות שגרם לאמו בעת הלידה. הילדים ממשיכים להגיח לאוויר העולם הצונן ופחות או יותר מגדלים את עצמם. טים (וויל פורטה) היה הראשון והוא סופג את מירב השנאה והבוז של הוריו, אך זה לא מונע ממנו לרצות להיות ווילובי דגול כמו התמונות על קירות הבית המורבידי. ג׳יין (אלסיה קארה) לא יכולה להפסיק לשיר ולחלום, על אף הפצרות הוריה, ומתגלה כילדה סקרנית ורגישה. אחרונים חביבים הם התאומים בארנבי (לשניהם קוראים בארנבי, והם מדובבים בידי שון קאלן), יצורים כמעט מיסטיים באופן שבו הם מתנהלים ובהיותם אשפים טכניים.

הילדים למשפחת ווילובי כל-כך סובלים מהזנחה והתעללות רגשית מצד הוריהם, שהם מחליטים להתייתם. או כפי שג׳יין מנסחת זאת – אם גיבורי הספרים החביבים עליה הם יתומים שהצליחו, אולי זה הפתרון גם עבור הווילובים הצעירים. אני עוצר רגע כדי להדגיש שזה אולי נשמע נורא מחוץ להקשר, אבל בסרט זה לגמרי הגיוני ואפילו מתבקש. או לפחות מעורר מחשבה, כאמור, על למה יש כל-כך הרבה יתומים בספרות ילדים. בכל אופן, הפתרון של ילדי ווילובי לשלוח את הוריהם לחופשה, מה שמשאיר אותם לבד בבית. כלומר, עד שמגיעה הבייביסיטר (מיה רודולף שמקפיצה את הסרט כמה רמות עם בואה). יש עוד עלילות משנה, כולל אחת שמגיעה מוקדם, וגם הרבה בדיחות חתולים מצד המספר. אבל כיוון שהסרט הזה לא חדל להפתיע אותי, בחרתי רק במסגרת הסיפורית המרכזית שנחשפת בטריילר ובתקצירים.

העלילה הראשית מאפשרת לסרט לרפרר אל יצירות קלאסיות בהן ילדים הם הגיבורים ההרפתקנים ונטולי השגחה הורית, או המתמודדים עם עולם המבוגרים הלא רגיל שסביבם. כדי לצבוע את התמונה, די לציין שיש בסרט מפעל קסום לממתקים, או שהאומנת (עדיין אומרים אומנת או שעברנו רשמית למילה נני?) מגיעה עם מטריה, ויש לה גרסה עדכנית לדייסת שיבולת שועל, שחביבה על בתי יתומים, כפי שלמדתי מספרות אנגלית. יש גם רפרנסים רגעיים לסרטים כמו ״שכחו אותי בבית״ או ״אי.טי.״ ואיזה דוק של מודעות עצמית אצל הדמויות והסרט כאחד לגבי עם מי הוא מתכתב ומדוע. אולם, יש בו גם מספיק מקוריות כדי לעמוד בזכות עצמו.

הרבה מן הייחוד של הסרט מגיע מסגנון האנימציה. השיער האדמוני של הווילוביז נראה כמו צמר לכל דבר מבחינת מרקם, וככל שהוא משתלט יותר על הפריים זה נראה כאילו סרגו את הסרט, לא הנפישו אותו. הדמויות כולן נראות כאילו פוסלו וצולמו בטכניקת סטופ-מושן קלאסית, אבל למעשה מדובר באנימציית מחשב נטו. כמו שסרטי ״לגו״ נראים כבנויים מאבני המשחק. זו בחירה סגנונית מעניינת של הבמאי כריס פירן (״גשם של פלאפל 2״) שהעביר את החזון לשותפיו קורי אוונס ורוב לודרמייר ומשם לשאר המחלקות היצירתיות. וזה עובד נהדר כי עובדה היא ש״משפחת וילובי״ לא זהה ויזואלית לאף סרט אנימציה שראיתי, לא מבחינת השוני בין עיצוב העולם והאופן בו הדמויות נראות ונעות בחלל. זה גם מסתדר עם העובדה שהווילובים חיים בעולם כמו שלנו אבל מנותקים ממנו, סגורים בביתם העתיק ועמוס הספרים אך נטול האינטרנט. הוסיפו לכך את הנטייה של התסריט, עליו חתום פירן יחד עם מארק סטנלי, ללכת לכיוון של סרטים מצויירים מסוג קארטוּן, מה שמשפיע על האופן בו הדמויות מתנהגות ומשוחחות – ותקבלו יצירה באמת יוצאת דופן מכל בחינה קולנועית.

הדמויות הן מעלה נוספת של הסרט, ונהניתי מאוד מן ההופעות הקוליות של השחקנים בגרסה בה צפיתי (יש בנטפליקס גם דיבוב לעברית אם תרצו). כן, אפילו מג׳רבייס שאני לא סובל בדרך כלל. או מקארה, זמרת ומוזיקאית שזו בכורתה הקולנועית, המהווה את הלב הרגשי של הסרט. אגב, בהצלחה עם להפסיק לזמזם את השיר של ג׳יין, שנוטה לקריין את מעשיה ומחשבותיה. זה מדבק וזה רק חלק זעיר מהעולם המוזיקלי העשיר שהלחין מארק מות׳רסבו הוותיק (משתף פעולה קבוע של ווס אנדרסון בתחילת דרכו), עם דגשים מוזיקליים שונים לכל לוקיישן או דמות. חזרה למשחק הקולי, פורטה מעביר היטב את החרדה הקיומית של טים, שלומדים לחבב למרות שיש בו משהו מעצבן מהיותו מבוגר-מתחזה. על תואר גנבי ההצגה נאבקות דמויות רבות מדי. טוענים לכתר הם התאומים בארנבי שמצליחים להקריפ ולהצחיק לסירוגין, האומנת האנרגטית ורבת התושיה, ואפילו ההורים הכל-כך מרוכזים בעצמם שזו כבר פארודיה. ייתכן גם שהחלק הזה בסרט יכול להיות מעין פנטזיה פרועה של הורים מסורים דווקא, שאולי ישמחו לצפות בה אחרי חודש וחצי של סגר עם הילדים בבית. קטונתי מלהבין.

מה שמשיב אותי לנקודת ההתחלה שתהיה גם זו המסיימת. אז לגבי מידת התאמת הסרט לצופים צעירים מאוד, אני לא בטוח. יש בו הרבה רגעים מעט אפלים, אבל ייתכן שהם יחלפו מעל ראשם של זאטוטים שיתמקדו בצבעוניות וברוח התזזית שאוחזת בדמויות המונפשות לעילא. לצד זאת, ייתכן שיהיו מבוגרים שיטענו שהתסריט מפוזר או מקוצר מדי, ואין ספק שהוא מעט דחוס ומנסה להספיק הרבה בשעה וחצי. יהיו גם שיגידו כי הסרט כולו ילדותי מדי בשבילם, בהיותו משקף בעיקר עולם פנימי של ילדים הכמהים לחופש אך בעצם מחפשים יד מכוונת ואישור מן הסביבה. או חיבוק, יש מוטיב חיבוקים והיעדרם בסרט שגורם ללב לבצע תרגילים אקרובטיים. עבור הקהל המבוגר שתלו הבמאים רובד נוסף של הומור ואזכורים, למשל עם בדיחת בנקסי או רגע שעוסק בדרוויניזם. ומכיוון שאנחנו בכל זאת בשנת 2020, בסיקוונס שהוא מונטאז׳ המדבר על סוגי משפחות אפשר לראות מיני דוגמאות כמו חד-הוריים, זוג גאה, מעורב גזעית וכד׳. יש גם בדיחה בסוף הקרדיטים, אם תרצו להישאר ולהאזין לקולה של אלסיה קארה בשיר הסיום. אני עשיתי זאת גם כדי לגנוב עוד כמה רגעים בעולם המיוחד שבורא הסרט, לפני החזרה למציאות הלא מאוד בהירה שלנו נכון לכרגע.