״הדבר האחרון שהוא רצה״, סקירה

בפסטיבל סאנדנס 2017 הפכה הבמאית די ריס לשיחת היום בזכות סרטה "פרחים בבוץ". הסרט זכה לשבחי רוב המבקרים בפסטיבל (הביקורות הפכו לקרירות מאוחר יותר) ונרכש על ידי נטפליקס להפצה כאחד מן הסרטים הראשונים באמצעותם ניסתה חברת הסטרימינג לכבוש את טקס האוסקר. זה הסתיים בארבע מועמדויות, כולל אחת עבור ריס לתסריט מעובד (השחורה הראשונה שזכתה לכבוד) אך לא לבימוי ולפרס הסרט. בכל מקרה, נטפליקס הזדרזה לרכוש להפצה גם הפיצ'ר הבא של היוצרת, "הדבר האחרון שהוא רצה" (The Last Thing He Wanted), שהוא אף הוצג בבכורה בפסטיבל סאנדנס, ממש השנה. הפעם הביקורות היו שליליות ברובן, וההפצה לא המתינה לסתיו בו יוצאים הסרטים שמקווים לזכות בפרסים, אלא התרחשה כמעט מיד בתום הפסטיבל. לכן, גם אנחנו יכולים לצפות בו כעת.

ייתכן וחלק מן האכזבה הביקורתית נובעת מכך שריס כבר לא מגיעה מעמדת האנדרדוג, אלא כיוצרת מוכרת. אם כי הערכה ביקורתית היא קיבלה גם על סרטים תיעודיים וכן על סרטה העלילתי הראשון באורך מלא, "Pariah". אולם, אין ספק כי סרטה החדש סובל מהרבה מאוד בעיות. אומנם לרוב אלו בעיות שהיו גם נחלת סרטה הקודם, שכאמור זכה לשבחים (גם ממני), אך המינון שונה ויש פחות פיצוי על כך מצד היתרונות של הסרט. יש לציין כי לצד החסרונות, ריס מביאה גם בסרט זה סוג של מגע מקורי לסרט מיינסטרים. זה הופך אותו לראוי לצפייה ולמעניין לדיון, אף על פי שחסרים לו מספר גורמים על מנת להפוך למשהו מיוחד באמת או להמלצה גורפת. קודמו, "פרחים בבוץ", נהנה מצילום מרהיב שגרם לי להצטער על הצפייה בו רק בפורמט ביתי. "הדבר האחרון שהוא רצה" מצולם טוב ונע בין הרבה אתרי צילום שחלקם ייחודי, אולם המסך הגדול היה פחות חסר לי במהלך הצפייה. אף כי הסרט מבצע מספר דברים לא רע, הוא לא מצטיין בשום דרך. רבים מן הפגמים שלו נובעים מבחירות מודעות של היוצרת.

הקושי הביקורתי עם הקולנוע של ריס נובע גם (אך לא רק) מכך שהגישה שלה שונה מזו של רוב הבמאים העובדים בקולנוע האמריקאי העצמאי. היא לא מנסה לכוון לריאליזם ודווקא מקצינה אלמנטים ז'אנריים ביצירה שלה. בעוד הנטייה היא להעריך קולנוע מרומז ומופנם, ריס מייצרת סרטים בוטים, כמעט צעקניים בסגנון שלהם, גם ברגעים המעודנים יחסית. "פרחים בבוץ" היה מלודרמה לא מתנצלת, שרק הקצינה את חוסר האמינות של העלילה ואת המצבים הרגשיים הקיצוניים ממילא בכל סצנה. "הדבר האחרון שהוא רצה" הוא מותחן שלא עוצר לרגע להסביר מי נגד מי, או פונה להסבר פסיכולוגי או רוחני למהלכים של הדמות הראשית, למרות שהעלילה מזמינה זאת. לעומת זאת, הוא מקצין דרך המוזיקה והעריכה את מימד המתח ולא פחות מכך שוב את הגוון המלודרמטי, שבסרט זה מרגיש לא פעם תלוש. אולם, לפחות עבורי הוא בסופו של דבר עבד לא פחות טוב מן המתח או מן המסר הפוליטי הישיר שהסרט כן מנסה להעביר. למעשה, המסר הפוליטי המרומז על גורל האישה בעולם שוביניסטי היה באופן מסורתי חלק מן המלודרמה בקולנוע, וריס מתחברת למורשת הזו ואף מקצינה אותה בסרטיה.

לפני העיסוק בעלילה עצמה, יש להדגיש כי זהו סרט מאוד מבולגן ועמוס בפרטים ונושאים, באופן אשר גורם לדברים רבים לחלוף מעל לראש ולפיתוח חלקי של אמירות או דמויות. הסרט מבוסס על רומן מאת ג'ואן דידיון והוא כנראה מוותר על פרטים רבים שניתן להרחיב בפורמט של ספר ופחות ביצירה הקולנועית שמנסה להיות בידורית. חלק ניכר מן ההקשרים הפוליטיים והגיאוגרפיים בסרט הבנתי דרך ידע קודם, ולא מעט פעמים תהיתי לגבי הדרך בה הדמויות יודעות דבר מה, או באיזה צד של הקונפליקט הן נמצאות. אבל הבלאגן הזה כולל כמה נקודות אור, בהם גם הפניית הזרקור לנושא אשר לא מדובר בו רבות בקולנוע.

כמו סרטים לא מעטים מן העת האחרונה, הסרט מתמקד בתפקיד העיתונות בחשיפה של מעורבות אמריקאית בזוועות במלחמות אשר לא באמת נוגעות בביטחון ארה"ב. אך בעוד רוב הסרטים הללו מתמקדים בווייטנאם או במזרח התיכון, "הדבר האחרון שהוא רצה" חוזר לתקופה במלחמה הקרה בה ארה"ב נלחמה בנטייה סוציאליסטית או קומוניסטית של מדינות באמריקה הלטינית. היא עשתה זאת דרך תמיכה בקבוצת גרילה אלימות או בתמיכה בדיקטטורים. בסרט זה קורה לא דרך דרום אמריקה, אלא דרך מרכז אמריקה ומדינות באיים הקרייבים שהן פחות מבוקשות על מפת התיירות. במילים אחרות, הסרט מראה מצוקה של ממש באזורים שרוב הצופים לא ממש יודעים לאתר על המפה, או אפילו בטוחים ששמעו את שמם אי פעם. אומנם הוא מדבר על אירועים שהתרחשו לפני יותר מ-35 שנה, בתקופת ממשל רייגן, אבל גם זו העלאה של מודעות.

גיברות הסרט היא אלנה מקמהון (אן הת'אווי), עיתנואית שבתחילת הסרט מסקרת מלחמה באל סלוודור בשנת 1982 ובורחת משם ברגע האחרון בטרם תהפוך לקורבן. שנתיים מאוחר יותר, היא רוצה לשוב ולסקר מעורבות אמריקאית במלחמה חצי סמויה אך מאוד קטלנית בניקרגואה. אך העורך שלה מבטל את דסק החדשות על מרכז אמריקה ושולח אותה לסקר את מסע הבחירות של רייגן, שלא ממש מעניין אותה. היא חשה כי הסיכוי לכהונה נוספת של הנשיא גדול מאוד ולעומת זאת במקומות אחרים אנשים מתים בתמיכת הממשל הזה. מסע הבחירות גם מעמת אותה עם גורמים בממשל אותם הביכה בעבר בשאלות על מרכז אמריקה, בהם היועץ למזכיר המדינה ואיש הביון טריט מוריסון (בן אפלק).

הסיפור אותו היא מעדיפה לסקר מסבך אותה מבחינה רגשית, כשהיא מגלה כי מי שמעורב במכירת הנשק הוא אביה (ווילם דפו). אומנם הקשר שלה עם האב הוא מתיחות זועמת, אבל בגלל נסיבות שונות היא מרגישה צורך לעזור לו כשניכר כי בריאותו הפיזית והנפשית אינה במיטבה. בהחלטה של רגע, היא נוטשת את עבודתה על מנת לטפל באב, המתעקש לשלוח אותה לייצג אותו בפגישה עסקית. מבלי שהיא תבין יותר מדי מה קורה ועבור איזה צד היא מעבירה סחורה, אלנה מוצאת את עצמה שוב בתוך אזור מלחמה במרכז אמריקה, הפעם לא כמדווחת אלא כחלק ממשחק של סחר בנשק, ריגול, ובגידות שאני לא אחשוף. את רוב התפניות הסרט מצליח להסביר היטב אך חלק מהן מבלבלות. הקשר של אלנה עם ארה"ב ממשיך ללוות את הסרט כאשר בתה חווה קשיים בפנימייה ובמקביל נותרה לגיבורה חברה אחת במערכת העיתון (רוזי פרז), המסייעת לה מעט בתחקיר וגישה למידע. מי שעקב אחרי כל שמות השחקנים בסוגריים יכול אולי לנסות לדמיין את הסרט כגרסה אלטרנטיבית לסרט באטמן, וזו דרך לא רעה להסתכל עליו. כולל סוג דמיון בין הדמויות שחלק מן השחקנים מגלמים בסרט זה לבין מי שהם גילמו בסרטים שונים של DC.

בגדול, אפשר לומר שאלנה מוצאת את עצמה בתפקיד חדש בעולם אותו סיקרה. המומחיות שלה מעורערת, אולי גם הזהות שלה כולה עומדת בשאלה, באופן שיכול להוביל לקולנוע פילוסופי נוסח "זהות גנובה" של אנטוניוני. אגב, גם הוא סרט העוסק בכתב מלחמה שמחליט לעבור לצד הפעיל ומשם מאבד כל אחת מן הזהויות שלו. בסרטה של ריס יש ניסיון למתח שיהיה הוליוודי ומהיר ככל הניתן. אך הדבר בא על חשבון מסר פוליטי חד או אמינות הדמויות. מה שכן יש בסרט הוא דיון בזהות נשית דרך הקשר הבין-דורי. אלנה מדגישה בפני אביה כי היא לא נטשה את בתה בניגוד אליו, אך במהלך הסרט היא מבינה את הבעיה שבשליחת הילדה לפנימייה. בנוסף, הסביבה של שנות השמונים לא ממש מקבלת אותה כאישה שיודעת לשרוד ויכולה להיות כוח במשא ומתן מול גברים.

העיסוק בחוויה הנשית גם מצדיק העמסה של פרטי עלילה שנראים לא נחוצים לסיפור הכללי. תחילה חשבתי שהם סתם תוספת לא נחוצה לסרט, דוגמת ההחלטה שלדמות של פרז תהיה בת זוג בתקופה בה הדבר היה יכול לפגוע בה בקריירה. מה שנראה בהתחלה תמוה יותר הוא אזכור אגבי לכך שאלנה עצמה החלימה מסרטן השד. זה אולי מראה כי התגברה על אתגרים מסוגים שונים, אך זה נראה לא ממש מתאים לסרט שגם כך הוא דחוס ולא מתרכז בחולי. אך כל זה נשבר ברגע שריס משלבת סצנות עירום בהם הת'אווי מופיעה כאישה כרותת שד. איני זוכר מתי ראיתי דימוי כזה של כוכבת הוליוודית, עירום אשר אינו חושף מיניות אלא התגברות על חולי, מראה את מגבלות הגוף שעבר דברים גם בלי קשר למשחקי הלחימה והריגול.

הדבר גם תורם לכך כי לצד העלילה הדינמית בה הגיבורה לא ממש יכולה לדעת על מי לסמוך, אפשר להוסיף לרשימה גם את משפחתה וגופה שלה. מבלי לחשוף יותר מדי פרטי עלילה, הפגיעות הספציפית הזו באיבר אמהי הופכת למודגשת יותר בחלקו המסיים של הסרט, ומה שנראה כמו קו אפיון דמות שצריך היה לרדת בשלב הראשוני של עריכת תסריט הופך לדבר הכי זכיר מן הסרט. אולי לא מרכז העלילה, אבל כן המקום בו הסרט מקבל גוון ייחודי. הדבר גם חובר לסרטים הקודמים של ריס, אשר חיברו בין קשיים מגדריים לא מדוברים עבור נשים (בתקופה בה מתרחש כל סרט שלה) לתהליכים פוליטיים אשר על פניו קשורים לגברים המקבלים את ההחלטות. הסרט הזה לא רק מציג עיתונאית כמי שלא חושבים עליה כחלק מן הסיפור, אלא גם מביט על אלו שנשכחו בדיווחי החדשות בתקופה לא כל כך רחוקה, גם כאשר הן היו לב הסיפור.

לזכות הסרט יש לזקוף ליהוק מדוייק של שחקנים רבים, מפורסמים או לא. התפקיד של אישה חזקה ואסרטיבית מתאים להת'אווי הרבה יותר מתפקידים אחרים שגילמה לאחרונה. התפקיד שמגלם אפלק מתאים היטב למגבלות שלו כשחקן, ויש שני שחקני אופי שזורחים בהופעה קצרה שמאפשרת להם לעשות את מה שהם עושים הכי טוב. הראשון הוא דפו שכבר הזכרתי והשני הוא טובי ג'ונס בתפקיד שלא אחשוף את טבעו. לצד דברי השבח, כאמור, מדובר בסרט מבולגן ומבולבל. יותר מאשר ההבנה איפה בדיוק הוא מתרחש או מי נגד מי (נראה לי שכמעט תמיד הבנתי ושזה לא באמת משנה), חלק מן הפעולות של הגיבורה נראות חסרות היגיון בסיסי. גם הבחירות בצילום ובמוזיקה נראות שבלוניות ולא מתחייבות עד הסוף לנופח המלודרמטי אשר מוציא מן הבמאית את המיטב. גורמים אלו הופכים את התלונות כלפי הסרט למובנות, אך לדעתי אין לפתור אותו ככישלון מוחלט על אף שלל פגמיו. ריס לא יוצרת את הסרטים הכי מנומקים או מורכבים אינטלקטואלית, אבל היא בהחלט מביאה לקולנוע האמריקאי רגישות מסוג אחר. גם אם רגישות זו באה לידי ביטוי דרך מה שנראה לפרקים כמו סגנון בוטה ואף גס.

מכיוון שאחרי טקסטים כמו זה שואלים אותי אם אהבתי את הסרט או לא, אסביר כי עבורי אין תשובה חד משמעית – וזו גם לא השאלה הנכונה. אני סבור כי הסרט נכשל בחלק מן הדברים שהוא מנסה לעשות, אבל עם זאת אהבתי את הדברים שהוא מנסה לעשות. איני ממליץ עליו לכל צופה. אני כן ממליץ עליו לצופה שיכול ורוצה לאתגר את עצמו עם חשיבה על סרט שהוא מסחרי בחזית שלו אבל ספק חתרני בחלק מן הרכיבים שלו. ריס היא במאית שקל מאוד ללעוג לסרטיה (כולל "פרחים בבוץ") ולהצביע על החסרונות שלהם, אבל יש בעשייה שלה גם גוון לא מתנצל שהולך עם האמת הסגנונית שלו. אני חש את הכנות הזו, גם אם היא עטופה במה שנראה כמו קלישאות הוליוודיות.