״נשים קטנות״, סקירה

באחת מן הסצנות הראשונות בסרטה של גרטה גרוויג, "נשים קטנות" (Little Women), ג'ו מארץ המגומלת בידי סירשה רונאן רצה בפראות מתלהבת ברחובות ניו יורק של שנת 1868, כמעט נתקלת מספר פעמים בגברים המהלכים ברחוב. הדימוי הזה קובע את אופי הסרט במספר דרכים. ראשית, הוא מהווה סוג של הצהרה כי הסרט הוא לא רק עיבוד מכובד ומושקע לרומן ידוע מן המאה ה-19, אלא גם יצירה המלאה ברגעים של שמחה ויצירתיות מתפרצת אשר אינה מתחשבת בהשכלות. סרט שמכיל ריקודים, קטעי ריצה ודיאלוגים מלאים במרץ ובחוסר שלמות, לצד רגעים בהם כל מילה תוכננה היטב. כזה שיכול לקסום גם למי שסולד מן הרומן עליו הסרט מתבסס, או מסרטים היסטוריים בכלל, מודרני לא רק בהדגשת המסרים המעניינים את היוצרות שלו, אלא גם בתחושה שהוא מעביר.

הריצה היא גם סוג של חותמת של במאית הסרט, מהדהדת סצנה דומה של ריצה מתלהבת שבוצעה בידי אותה רונאן ב"ליידי בירד", סרט הביכורים של גרוויג כבמאית, ובעיקר ריצה שלה עצמה ברחובות ניו יורק בתור הדמות הראשית בסרט "פרנסס הא", אותו כתבה בשיתוף עם הבמאי נואה באומבך. גרוויג אומנם מעבדת כאן יצירה קאנונית, אך דרך מיקום הריצה סמוך לפתיחה היא מדגישה שזו גם יצירה אישית. הריצה גם מתאימה לאופי של ג'ו שעוצבה בידי הסופרת לואיזה מיי אלקוט ברומן המקורי – אישה השואפת לביטוי עצמי ולשחרור מן הדרך בה החברה מצפה ממנה להתנהג, בלי לגרום נזק לאחרים אך גם בלי לחשוב על הבטיחות שלה עצמה או על "מה אנשים יגידו". הריצה הזו גם מבטאת בסרט סוג ספציפי מאוד של שמחה: ג'ו בדיוק מכרה סיפור שלה לעיתון ומיזגה, גם אם לא בצורה שלמה, בין ההכרח שלה להרוויח כסף והרצון שלה לבטא את קולה האישי כסופרת. פתיחת הסרט דווקא בסיקוונס הזה גם מאפשרת למקד את הסרט במתח שבין הרצון האישי למציאות הכלכלית והחברתית של התקופה בה מתרחשת העלילה, מתח שנוכח בחיי כל הדמויות בסרט ונידון בצורה שלא רק מאירה את המצב הקשה המפלה של נשים בעבר, אלא מהדהדת גם דילמות של ימינו.

עוד לפני סצנת הריצה, גרוויג מראה בפתיחת הסרט את הקושי בהגעה להישג. ג'ו ניצבת בפריים אפל ליד דלת שחורה, מהססת לפני שהיא נכנסת לחדר, היסוס המבטא את המתח שהיא משתדלת לא להראות ברגע שבו היא נכנסת פנימה וצריכה להפגין נחישות. בעוד המבט על הדלת היה אפל, ג'ו פורצת בסצנה הראשונה למשרד עמוס באור יום, נעה במהירות בין גברים רבים אשר לא מביטים בה, גם בעודה מדברת עימם. היא מוכרת את הסיפור שלה, אבל העורך המזלזל בערך האמנותי של הסיפור מוחק עמודים שלמים אחרי מבט של שניות ספורות. העורך הזה מגולם בידי השחקן והמחזאי טרייסי לטס, שגילם את אביה של רונאן ב"ליידי בירד". אך בסרט זה הוא לא מפגין גרם אחד של אכפתיתות, הוא סוג של נבל, אבל גם גואל את הגיבורה של הסרט כבר פתיחה מבלי שהוא יודע זאת.

מיקום סצנות אלו כבר בפתיחה מהווה חריגה גדולה מן הרומן המקורי, אשר ההתרחשיות המקבילות בו מגיעות בחלקו אחרון. החלטה זו מבדילה את העיבוד של גרוויג לספר גם מכל העיבודים הקודמים שאני מכיר. היא מעניקה לא רק ייחוד אלא גם שלמות סגנונית ובנייה חכמה יותר של הנרטיב באופן בו הוא מצומצם בידי הייצוג הקולנועי. הדבר מוריד מעט מן האלמנט הרכילותי-רומנטי של הספר ומתמקד בנושאים החברתיים ופיתוח הדמויות, תוך שהסרט בונה היטב לפחות מערכת רומנטית אחת ומקנה לה אמינות על ידי הצגת הגרסה הבוגרת של הדמויות מראש.

הספר, שפורסם לראשונה בשנה בה גרוויג ממקמת את סצנת מכירות הסיפור והריצה, עוסק בנעורים של ארבע האחיות למשפחת מארץ' לאורך שנות הששים. מלחמת האזרחים מהווה מכה כלכלית לא ראשונה למשפחה המשכילה ומאצלת את הנערות לוותר על מעט מחיי הנוחות אותן הכירו כילדות וגם להבין כי הדרך להבטיח הישרדות כלכלית תהיה נישואין, אף כי כל אחת מארבע בנות מפגינה תשוקה לאמנות אחרת. מג הבכורה (אמה ווטסון) למשחק, איימי הצעירה ביותר (פלורנס פיו) לציור, בת' (אלייזה סקנלן) השקטה לנגינה בפסנתר, וג'ו היא כאמור כותבת. גרוויג מראה לנו את כל האחיות קודם כל בשנת 1868, כאשר גם הצעירה שבהם כבר הגיעה לגיל 20. רק אחרי לא מעט זמן היא חוזרת לחג המולד של שנת 1861, חג אשר סביבו נבנים הפרקים הראשונים בספר המקורי. אם כי גם אז עצמו היוצרת לוקחת חירות עם סדר התרחשות האירועים. הסרט שב ועובר בין שני צירי הזמן אשר מתקדמים פחות או יותר כרונולוגית, אך העבר שב ונתפס גם כסוג של זיכרון, בו מיתוס מתערבב במה שאכן ארע. קל להבדיל את התקופות דרך המראה של הדמויות ועיצוב השיער שלהן, והצפייה בהן מתפתחות במקביל באופן שונה אך מתחבר בשתי נקודות זמן, תורם לבנייה עגולה יותר של הדמויות. כל זאת בפרק הזמן הקצר היחסית אשר הקולנוע מאפשר לעומת ספר.

באופן ספציפי, הצגת דמותה של האחות הצעירה איימי קודם כבוגרת, בונה אותה כדמות שלמה יותר ומעוררת סימפטיה יחסית לגרסאות אחרות. אפילו שהיא מעדיפה כסף וחשיבה פרקטית יותר מג'ו, שתי האחיות נמצאות בדילמה דומה: הן רוצות לא רק ליצור אמנות, אלא גם אומנות גדולה כמו של הגברים. שתיהן גם מלוות את קרובת המשפחה העשירה דודה מארץ' בשלבים שונים של החיים ומחבבת בצורה שונה את אותו נער/גבר בשם לורי. הצפייה באיימי קודם כל בתור בוגרת מקלה על התפיסה שלה בתור סובייקט במערכת יחסים רומנטית, והפגישה המחודשת שלה עם לורי מאז נעוריה היא למעשה הפעם הראשונה בה אנו חוזים בדמותו בסרט. החלטה זו גורמת למשולש הרומנטי הנפרש על פני זמנים שונים, בין שתי האחיות לבין לורי שהיה שכן שלהן, להיראות מעט פחות תלוש בתפניות שלו לעומת הספר. מה שלכאורה פחות עובד מבחינת האמינות זה הליהוק של פלורנס פיו לא רק לתפקיד איימי הבוגרת, אלא גם לתפקיד איימי הילדה, שמתחילה את הסרט בסביבות גיל 12-13. כולל סצנה בה פיו (שחקנית בשנות העשרים לחייה) נוכחת בבית ספר בחברת ילדות שנראות יותר כמו ילדות.

למרות הצרימה הקלה, גם הליהוק הלא-נכון הזה די עובד. בדומה ל"האירי" ניתן להתייחס לקטעי הילדות ככאלו בהם המחשבה שלנו על ההווה של הדמות מתחברת לעבר; בעזרת איפור וזוויות צילום, פיו אכן נראית צעירה יותר בסצנות הללו; השחקנית גם מאמצת סגנון משחק שונה לכל גיל, מה גם שמראה בוגר יחסית לגילה גם מתחבר לאופי של איימי, האחות שתמיד אומרת מה שהיא חושבת בלי התחשבות ברגשות הזולת. בתור צעירה ובתור בוגרת, פיו ניצבת לצד רונאן בתור המצטיינות של קאסט בו פחות או יותר כל ליהוק הוא מדויק וכל שחקן מביא את עצמו לידי שיא. כולל טימותי שאלמה בתור לורי פלרטטן ומעט יהיר, מריל סטריפ בתפקיד דודה מארץ' שמזכירה לנו כי כסף מסובב את העולם והוא חשוב יותר מרחשי הלב השונים, ולורה דרן בתור מארמי, האם של הבנות ומי שפועלת למען החלש בחברה מתוך תחושת שליחות וכפרה. הברקת ליהוק ששוברת חלק מן הכתוב בספר היא של לואי גארל בתור פרדריק באר, המחזר של ג'ו. בסרט זה הוא הופך מגרמני לצרפתי וגם משיל כמה שנים מן הגיל, אם כי גרוויג היא לא הראשונה או השנייה שמצעירה ומיפה דמות זו. גארל נהדר בשתיים-שלוש סצנות שלו אבל העיבוד הזה מצמצם את נוכחותו במודע, הופך את המאבק של ג'ו להכרה למאבק פנימי ולמציאת הקול שלה כסופרת, ולא למאבק בשאלה האם להתחתן ועם מי.

הבחירה של גרוויג לא למקד את העניין של הדמות הראשית בתחום הרומנטי אינה אומרת כי הסרט נעדר סצנות רומנטיות, להפך – הסרט בהחלט דן במשיכה ובאהבה בין בני אדם, דרך התסריט וגם דרך האופן בו הוא מצולם. השימוש של הבמאית בצילומי תקריב המשולבים בתנועת מצלמה על פני הדמויות, מדגישה את המקומות בהם הן מסתכנות בכאב על מנת להשיג את מה שהן חושקות בו. בחלקים אחרים של הסרט, גרוויג בונה פריים מוקפד ומעוצב ומשאירה את המצלמה הרחק מן הדמויות, ובכך יוצרת גם ניתוק רגשי שלהן מן הסיטואציה. בסצנות אלו, הדמויות פועלות לפי מה שנכון חברתית וכלכלית וזו החלטה קרה, גם אם לפעמים היא בהחלט לא שגויה. הסרט דן במציאות הפוליטית של זמנו והוא משלב בינה לבין הנטייה ללכת על פי הרגש. הוא עושה זאת מבלי לספק תשובה חד משמעית לשאלת השליטה של האדם בעצם ההתאהבות באחר, או למעשה כל שליטה אחרת בגורלו.

הצורך לספר את הסיפור כולו בפחות או יותר שעתיים מקשה מעט על לכידת רגעים קטנים מן הילדות או ההתבגרות לצד האירועים הגדולים, אבל גרוויג מוצאת זמן ונותנת גם לרגעים אלו את החשיבות ולעתים אף הופכת אותם לרגעי מפתח בעיצוב הדמויות. כמו הספר, היא נעה בין רגעים של תקווה והומור להרבה מאוד רגעים עצובים מאוד וסוחפים רגשית, אשר הופכים את הסרט לסוחט דמעות במובן הכי חיובי של הביטוי. בתחום הפחות חיובי, ובדומה לגרסאות קודמות, האחיות מג ובת' מקבלות פחות פיתוח דמות במהלך כל הסרט. זאת אף על פי שניכר כי נעשו מאמצים לתת להן כמה שיותר זמן מסך ולא להשתמש בהן רק כתמונת מראה לגבי הגורל האפשרי הצפוי לג'ו אם לא תקבל בחירות אחרות בחייה. ייתכן וחלק מן הפגם בדמותה של מג נובע מכך כי ווטסון, למרות היותה כוכבת גדולה, היא כנראה הנקודה היחידה בה הליהוק בסרט לא הצליח עד הסוף להתאים בין שחקנית לדמות. אך הדבר אינו מגיע לרמה מביכה אף לא לרגע אחד, או מרגיש לא שייך לרצף הסצנות.

גרוויג נקטה גישה יצירתית בעיבוד לא רק באופן בו היא מסדרת את הסיפור, אלא גם בדרך בה היא מפזרת את הדיאלוגים, כולל לקיחת שורות ואירועים לא רק מן הספר אלא גם מכתבים אחרים של הסופרת וממה שידוע על חיי לואיזה מיי אלקוט. התוצאה היא סרט שמשנה לא מעט את המקור, אבל מבטא היטב את הרוח שלו ואולי אף מתקן ומדגיש חלק מן הפגמים שלו. יותר מכל, זו הצדעה לאלקוט דרך הצדעה לאקט של כתיבה ספרותית, עם או בלי תמיכה מן הסביבה. כתיבה כדרך חיים שלא ניתן לברוח ממנה לפרק זמן ארוך, גם אם יש מדי פעם פרקי זמן לא קצרים של נטישת העיסוק או הבנה כי דאגה לאחר היא עדיין דבר חשוב יותר. למרות שהסרט עשיר בדיאלוגים יפים הלקוחים ברובם מן הספר, כמה מן הדימויים הכי יפים שלו לא מכילים מילים מדוברות, אלא את האקט של כתיבה – בריאה מחדש של מילים. זהו סרט סוחף הבנוי באופן הנע היטב בין השיאים השונים ומגיע לשיאו המרכזי בדקות הסיום. על הסיום הזה ברצוני להרחיב מעט בפסקה הבאה, אך מטבע הדברים זה יכלול ספולירים, אולי גם למי שכבר קראו את הספר אבל טרם צפו בסרט.

-ספוילרים לסיום של הסרט מכאן-

גרויג לקוחת סיפור קלאסי שגם זכה לספרי המשך והפכה אותו לסיפור עם סוף פתוח, לכאורה. זהו אקט נועז, אך גם דומה כי הוא מתאים לא רק לחייה של אלקוט, שבניגוד לג'ו של הספר מעולם לא התחתנה, אלא גם לתחום העניין של היצירה כולה. השאלה האם ג'ו תתחתן ועם מי אולי חשובה לצופים שמורגלים בנראטיבים רומנטיים, אבל באמת שמבחינתה של ג'ו, לכל אורך חייה המתוארים בסרט, זו שאלה משנית לשאלת הפרסום של כתביה. הסיום של רדיפה אחר גבר אל החוץ הגשום הוא תמונה רומנטית אידאית, אך עבורה הרומן האמתי הוא עם מכונת הדפוס המפיצה את המילים שלה, וזה הרגע שעריכת הסרט הדגישה כחשוב. המשא ומתן בו ג'ו מנסה לא רק להשיג לעצמה עסקה טובה אלא גם גורל לדמות המקבילה של חייה על הדפים, סוף שאינו חתונה, מעמיד בספק רב את השאלה האם היא אכן רדפה אחרי פרדריק. האם מיהרה אל תחנת רכבת והתנשקה עימו "כמו בספרים" בגשם השוטף, דימוי מוקצן של סצנת אהבה.

הסרט מראה לנו את הסצנה הזו במקוטע, תוך שהוא מציין המפורש כי זה מה שהקוראים רוצים. כמוהם, גם הצופים יכולים לבחור האם להתייחס אליה כחלק מחייה של ג'ו של הסרט, או כפנטזיה שלא באמת מתרחשת. הסצנה האחרונה בהחלט קופצת לעתיד ומראה את פרדריק כחלק מן העתיד הזה, אבל גם היא יכולה להיות המצאה ספרותית בלבד, המחשה מלאה של הסוף הטוב. גם המגע בין ג'ו ולפרדריק בסצנה הזו יכול להתפרש כמגע וחיוך בין בני זוג, או כמפגש בין ידידים אחרי שג'ו העניקה לפרדריק עבודה כמורה, ובכך העניקה לו סיבה לא לנסוע מערבה שאינה קשר רומנטי. כך או כך, פרדריק תופס מקום פחות חשוב בחייה של ג'ו מן הדברים החשובים יותר ממנו: דאגה לאחרים דרך פתיחת בין הספר; מימוש יצירתי דרך כתיבה; סיפור האהבה שלה הוא הדבר היחיד שיכול להיות חשוב יותר, אך זו לא אהבה לגבר מסוים, אלא האהבה לאחיות שלה. הנוכחות המשותפת שלהן נותרת הדבר הכי אידאי, שלם ושליו בסוף הטוב אותו הקהל מבקש, סיום שגם הקהל של 1868 וגם הקהל של 2019 יכולים למצוא בו את הערכים שלהם ואת ההקלה הרגשית.