״רק רוצה לשיר״, סקירה

אל כישורי השירה של אל פאנינג אפשר היה להיחשף מאז ראשית הקריירה שלה. כשחקנית-ילדה שנמצאת על המסך בערך מאז שלמדה לדבר, יצא לה גם להפגין את יכולות הזימרה שלה באותו גיל חד-ספרתי. אבל קולות משתנים עם הזמן ואולי בשנים האחרונות אפשר להתרשם ממנה באמת. פאנינג, שהתחילה בתור אחותה של דקוטה אבל עקפה אותה מזמן למרות שהיא עדיין רק בת 21, זוכה כעת לסרט בו היא יכולה לשיר יותר מפעם או פעמיים. אם להאמין לכותרת העברית, זה כל מה שהיא רוצה לעשות. זה גם אומר שלפנינו עוד סרט מוזיקלי, מספר מלאנתלפים השנה. לכן, ומכיוון ש״רק רוצה לשיר״ (Teen Spirit) מגיע ארצה כחצי שנה מאז שהחל את הפצתו בעולם, עולה שאלת הרלוונטיות שלו. בטח ובטח כשלוקחים בחשבון את נושא הסרט – תחרות כשרונות בשילוב עם סיפור סינדרלה.

פאנינג מגלמת את ויולט וילנסקי, מתבגרת משום-מקום באנגליה (אם להיות פחות מסתורי או מתנשא, האי וייט הסמוך יחסית למקומות כמו פורטסמות׳ וסאות׳המפטון). את הביישנות היומיומית שלה היא מניחה בצד כשהיא מול המיקרופון, בעודה חולמת להיות זמרת או לפחות לא להיות באותו בית עם אמא שלה (אניישקה גרוצ׳אוסקה) המגדלת אותה בעוני ובקושי. מפגש עם מי שנראה בתחילה כמו זקן מקריפ (זלאטקו בוריץ') המתגלה כמהגר ממש כמו ההורים של הגיבורה, הופך למכריע בחייה. ראשית היא לומדת להכיר מעט את הזר, ולאד, שאולי יכול לסייע לה להתקבל לתחרות הכשרונות ״טין ספיריט״, ביותר מדרך אחת. זאת משום שלאחר שהוא נרשם כאפוטרופוס שלה לתוכנית, מתגלה שמדובר באופציה למנטור – זמר אופרה לשעבר שאולי יכול לסייע לה להתכונן ולשייף את מיתרי הקול, והכל מאוחרי גבה של האם שלא יודעת מכלום. מי שהופכת להיות חשובה לא פחות במסע של ויולט היא מפיקה רבת עוצמה (רבקה הול) ואת המשך הסיפור קל לנחש.

התבנית העלילתית הזו הופכת את ״רק רוצה לשיר״ לסרט בסגנון של ״השיר של רוז״, גם הוא סיפור על בריטית קשת-יום שחולמת לשיר בפני קהל. יש בכך רענון מסויים מן הביוגרפיות המוזיקליות האקסטרווגנטיות שנוחתות עלינו מאז ״רפסודיה בוהמית״ כמו שירי חג מולד על מרכולים בארה״ב (כל הליכה שלי לסופרמרקט היא סבל בשלב הזה), אבל העלילה היא כנראה לא מוקד המשיכה העיקרי של הסרט בין כה וכה. מי שחתום עליה הוא מקס מינגלה, שזוהי גם בכורת הבימוי שלו. כמו הכוכבת שלו, מינגלה הוא שחקן (״הרשת החברתית״ ולאחרונה בעיקר ״סיפורה של שפחה״) בן למשפחה מפורסמת – אביו הוא הבמאי זוכה האוסקרים אנתוני מינגלה (״הפצוע האנגלי״, ״הכשרון של מר ריפלי״).

בתסריט השני שכתב ובסרטו הראשון כבמאי, מינגלה הצעיר הולך מצד אחד על קונבנציות עלילתיות ומצד אחר מבקש להפתיע. אני חש שאין ברירה אלא להשוות (גם אם זה לא הוגן) כי כמו אצל אביו היה לי קשה מאוד להתחבר למוסר ולאתיקה. לא הבנתי למה שזה יהיה בסדר עבור הגיבורים לשקר כדי להיכנס לתחרות, אבל כשזה קורה למתחרים אחרים אנחנו צריכים לשמוח בפסילתם. גם הניסיון להגיד משהו מצפוני על מהגרים בחברה הבריטית גרם לי לתהות בפעם המי יודע כמה לגבי הצורך של יוצרי קולנוע לדבר בשם מיעוטים, רק כדי לגלות שאין להם מה להגיד או מושג אמיתי בנושא.

מה שנותר הוא ריאליטי קריוקי בגרסת סרט, אם אין לכם ולכן מספיק מזה בטלוויזיה. אבל דווקא בתחום זה יש כמה וכמה סיבות לשמוח. על פני כשעה וחצי, הסרט שופע מוזיקת פופ שנעה בין נסבל למרקיד, בין היתר של אמניות עכשוויות כמו גריימס, קייטי פרי ואריאנה גרנדה. משום מה, משובצים גם שירים שהבמאי כנראה רקד לצלילם במסיבות כשהוא היה בתיכון, החל מנו דאוט ואקווה ועד אליס דיג׳יי (עבורי אלה היו זכרונות קשים). מן העבר השני, יש גם אופרות של פוצ׳יני ואפילו קצת ״פלאשדאנס״, הלא הוא שיר הנושא של סרט סיפור סינדרלה אחר. לעומת זאת אין נירוונה, אם חששתם/ציפיתם בעקבות הכותרת.

כל זה מושמע ברקע, כאשר הסרט עוצר מלכת רק לטובת הביצועים של הגיבורה ושאר משתתפי הריאליטי, כולם גרסאות כיסוי כמובן. אבל הקאברים הללו מתגלים כשיאים של הסרט, בעיקר של פאנינג אבל גם של מי שמגלמים את המתמודדים האחרים (שאני לא ממש זיהיתי אם הם אמורים להיות אמירה כללית על ארכיטיפים של כוכבי ריאליטי או פרסונות ספציפיות שאני לא מכיר). מבלי לחשוף את הטראקליסט של הגיבורה, יש פה תערובת יפה בדגש על קולות נשיים, מאנני לנוקס ועד סיגריד וקרלי ריי ג׳פסן. הסיקוונסים המוזיקליים בכיכובה של הדמות הראשית מתפקדים יותר כמו וידאו-קליפים מאשר כנאמברים במחזמר. כלומר, אנחנו בהחלט לומדים במהלכם על רחשי ליבה של הגיבורה ועל עולמה הפנימי, אבל זה נעשה באופן ויזואלי ומשתלט, לצד בחירת השירים ומילותיהם. ברגעים אלה, הדרמה הריאליסטית קשוחת המבע ומלאת העגמומיות הבריטית, מפנה את מקומה לסצנות רכות או פרועות יותר, מבחינת עריכה, תאורה וכל אלמנט אחר.

מצד אחר, רגעי שיא אלה הם בסופו של דבר תצוגת תכלית או מי שמבקש להיות במאי בהתהוות. כזה שאולי ירצה להתפרנס מבימוי קליפים, אבל חשוב לו להתנסות גם בדרמה מחוספסת ועגמומית ולנסות להפגין מה הוא יודע לעשות בכל אחד מסוגי הקולנוע. קשה לשפוט על פי הסרט הזה מה ייצא ממקס מינגלה כקולנוען, כפי שאפשר אולי לתת לו חלק מהקרדיט על הופעות המשחק, שמרימות עבורו את הסרט אל מעל לחומרים מהם הוא עשוי. מבין הופעות המשנה, חיבתי נתונה לבוריץ' המסיר מעליו את הדמות המזוהה עימו, ברון הסמים הסרבי מילו מטרילוגיית ״פושר״, והופך ממאיים לדובון חמוד עם נטייה להרס עצמי. אבל ההצדקה לקיומו של הסרט ולצפייה כולה, אם תבחרו בכך, הייתה ונותרה אל פאנינג. בין אם בגלל הביצועים שלה לשירים ובין אם בגילומה את הצעירה האנגלית-פולנית המבקשת לפרוח מתוך האפלה של חייה. מעניין אם יש משהו שהיא לא יודעת לעשות.