״לעולם לא מאוחר״, סקירה

סביר להניח שהסרט ״לעולם לא מאוחר״ (Edie) כבר מצוי על הרדאר של קהל היעד שלו, או אפילו כבר נצפה על ידו בשבוע וחצי האחרונים, כלומר מאז שעלה לאקרנים. אני משוכנע בכך משום שסרטים על זיקנה והתבוננות לאחור, או על יציאה להרפתקה בגיל מבוגר, לרוב משווקים היטב בישראל וגם זוכים להתעניינות – והסרט הזה הוא שניהם גם יחד. כיוון שבאופן אישי אין לי חיבה מיוחדת (אבל גם לא סלידה) לאף אחד מסוגי הסרטים, ניגשתי בלי ציפיות. הופתעתי פעמיים, לטובה ואז לרעה, ולכן בחרתי בכל זאת לכתוב על הסרט. קודם כל, כדי להכניס אותו לרשימת הצפייה של מי שפספסו משום מה והוא עלול להתאים להם או להן, ושנית בגלל החוויה שלי. בתקווה שזה לא מאוחר.

מה שכן עלול להיראות קצת מאוחר הוא עצם הפצתו של הסרט. הוא אמנם מגיע אלינו כחודשיים אחרי ארה״ב וחודש אחרי בכורה בפסטיבל הקולנוע של חיפה, אבל אלה התחנות האחרונות במסע של הסרט הבריטי הזה, שהחל את דרכו בכמה פסטיבלים ב-2017. באמצע 2018 הוא זכה להפצה מסחרית, ראשונות היו המדינות הבריטיות ומאז מתפשט הסרט בשאר אירופה וכעת העולם. אבל זה נחמד בעיניי משום שהמסע הזה יכול להקביל לגיבורה בעלת הצעדים האיטיים והשקולים, בדרכה לנסות ולכבוש פסגה, תרתי משמע.

שילה הנקוק מגלמת את אידי, גיבורת הסיפור כפי שאפשר להסיק מן הכותרת הלועזית של הסרט (לא ״אדי״ כמו שקראתי במקומות אחרים). היא מתאלמנת בסצנה הראשונה, אחרי שנים של טיפול בבעלה הסיעודי, ולמרות שחשיבתה צלולה וגופה מאפשר לה לטפל בעצמה, בתה (וונדי מורגן) מחליטה להעביר אותה לבית אבות. אידי מרגישה צעירה מן הנוכחים במקום אבל גם לא נהנית מן המטפלים המתייחסים למבוגרים כאל זאטוטים. היא מעוניינת לשוב לנעוריה באופן שונה, על ידי יציאה לטיול שמעולם לא הספיקה לטייל עם אביה – אל פסגת הר סילבן (Suilven) בסקוטלנד. היא משאירה הודעה לילדתה שלא תדאג, ומחליפה את לונדון האנגלית בנופים הפראיים של מערב סאת׳רלנד הסקוטית. בהגיעה היא תיתקל, לעיתים פשוטו כמשמעו, שוב ושוב בבחור מקומי בשם ג׳וני (קווין גאת׳רי), שיהפוך להיות המדריך שלה בניסיון הטיפוס.

שני השמות של הסרט, בעברית ובאנגלית, נשמעים גנריים אבל ביכולתם דווקא לספר את סיפורו ולהצביע על ייחודו. ״לעולם לא מאוחר״ היא שורה הנאמרת לגיבורה באופן אגבי אך מעוררת בה השראה לצאת למסע, זאת לאחר שהיא מוצאת גלויה ישנה מאביה ועליה תצלום של ההר בעל המראה המשונה. זהו גם הטאגליין של הסרט בחו״ל, אז הפעם לא אאשים את ההפצה בהנפצה. אולם, במהלך המסע גם נאמר לאידי גם שאולי זה כן עלול להיות מאוחר מדי בשבילה להשלים טיפוס על ההר המשופע והסלעי, בגילה ובמצבה הבריאותי שבכל זאת אינו כפי שהיה. זהו גם הספק שמקנן בה, שאולי מאוחר מדי להתחרט על שלא טיילה יותר, במיוחד עם אביה, וכן על רבדים נוספים בחייה. המשמעות של השם הלועזי מתבררת במהלך הצפייה, שכן ״אידי״ הוא כמובן שם חיבה – שמה של הדמות הוא אידית מור. ידידיה קוראים לה אידי אבל היא וגם הם צריכים להרוויח את הקירבה הזו, ועד אז היא תמיד מבקשת להיקרא גברת מור. כלומר, גם הגיבורה עצמה צריכה להתרגל לא רק להיות אידי ולא סתם אידית, אלא גם להפסיק להיות גברת מור, כלומר אשת איש, ולצאת לעצמאות. ממש שתצטרך להיפרד מפק״ל קפה ישן ולהחליף ציוד כדי לא להחזיר ציוד.

אלמנט זה מובע היטב בדקות הפתיחה של הסרט, שמהוות לדעתי את שיאו. הצגת הדמות של אידי כמי שאמורה להשתחרר מחיים של מתן סעד, בבעלה ולפני כן בבתה, מגובה בצילום שמאפיר את מקומות ההתרחשות ומטיל צל וגוונים חנוקים על ההווה של אידי ולכן על עברה. העתיד שהיא מדמיינת לה על פסגת ההר הסקוטי מוביל לשינויים בצבע, והסרט נותן לסקוטלנד לזרוח במלוא הדרה, עם נופים מרהיבים ששווים יותר מכל תקציב הפקה. אגב, הסרט מלא בצילומי רחפן, מה שלכאורה אמור להקנות הוד והדר אבל בעיניי תמיד עושה את ההיפך. זו כבר מזמן רעה חולה בקולנוע צנוע התקציב שמתעקש שאינו כזה. דווקא בדירה האפלולית של אידי, עם קצב נכון ושקול של עריכה ויותר פעולות מאשר דיאלוג, משיג הסרט את האפקט הרצוי באופן שאינו מאולץ. זה לא ״45 שנים״ של אנדרו הייג, אבל זה הכי קרוב שביקרתי שם מאז הסרט המושלם ההוא.

את כל מה שקורה אחר-כך אני מציע לקחת בעירבון מוגבל מבחינת אמינות. בין זה מצבה הגופני החסון למדי של הגיבורה שעוברת כמה רגעים לא פשוטים אך נטולי השלכות, או מערכות היחסים הנרקמות בינה ובין הדמויות שתפגוש בכפר שלמרגלות ההר. המקומיים מתפרנסים מתיירות, כך נאמר, אבל לא ממש רגישים לאחר או אפילו מסבירי פנים במיוחד. כולל ג׳וני ההפכפך, שכאילו נאבק בדחף לעשות את הדבר האדיב והנכון. והנה התנפץ איזה מיתוס על כך שאולי רק מן הערים הגדולות הנימוס הבריטי מתנדף. ובכל זאת, מערכת היחסים החברית בין ג׳וני לאידי תהפוך ללב הרגשי של הסרט, אולי אפילו יותר מאשר הסצנות בהן היא מתמודדת עם דברים לבדה. לבסוף, תאלצו לוותר לגמרי על אמינות בכל הנוגע להמשכיות העלילה ובמקום זה להיות עם הדמויות בכל רגע ורגש נתון.

מי שמסייעים להצליח בכך הם כמובן השחקנים בתפקידים המרכזיים. הנקוק, שהייתה בת 83 בזמן הצילומים והיום כבר חצתה את גיל 86, נודעת בבריטניה כשחקנית תיאטרון שמדי פעם חוטאת בטלוויזיה וקולנוע, עם מעל מאה תפקידים מאז 1960 (יחסית לאחרונה הופיעה בתפקיד הסבתא ב״הנער בפיג׳מת הפסים״). ההופעה שלה נראית ככזו שדרשה מאמץ פיזי ניכר אבל את מירב המשחק היא מבצעת בתנועות חדות או בלתי מורגשות בפניה. בזכות הופעתה אפשר לקבל טוב יותר את היחס המשתנה של ג׳וני כלפיה, מה גם שהמשחק של גאת׳רי שניצב מולה או לצידה סולידי יותר, אך כובש בדרכו. בעיקר לא הצלחתי להחליט האם הוא לוהק בין היתר כדי להיות ממתק לעיניים. על הדמויות הנוספות חבל להרחיב את הדיבור, רובן שם רק בשביל ריאקציה. אלה שתרצו שישובו נעלמות, ואלה שחוזרות – נטולות משקל.

החלק החלש יחסית בסרט הוא הכתיבה, עליה חתומים בסדר הזה: סיימון האנטר (רעיון), אדוארד לינדן-בל (סיפור) ואליזבת׳ או׳הלורן (תסריט). האנטר גם ביים אז להערכתי תרומתו הייתה מהותית יותר מקרדיט זה, כשם שאפשר להניח התסריטאית שחתומה על הגרסה הסופית ניסתה לעבות או להוסיף על מה שכתבו קודמיה. אולי זו הסיבה לשינויים די חמורים בטון או בהתנהגות הדמויות, אותם מצליחים לרוב להחליק הבימוי הממוקד-סצנה של האנטר והמוזיקה המעיקה-במידה-הרצויה של דבי ווייזמן. התוצאה היא סיפורה של אישה המבקשת להוכיח משהו בעיקר לעצמה, אבל בכך גם מעוררת השראה או משנה תפיסות אצל סובביה. זהו סרט על הצורך בהגשמה ובמבט לאופק כשם שהוא סרט על חרטה עמוקה, שאמור להיות שיעור לצעירים ולרגש מבוגרים. או אולי להיפך, תלוי בת כמה הנפש שלכם או שלכן ומהו הגיל המנטלי או הרגשי.