״המלחמה על הכוח״, סקירה

יש סרטים שאפשר לראות סתם כך ובכל מצב או זמן, ויש כאלה שתזמון הגעתם קריטי והסיפור שהוביל אותם אל המסכים יכול להסביר לא מעט אודותם. ״המלחמה על הכוח״ (The Current War: Director's Cut) שעלה לאקרנים בסוף השבוע שעבר, משתייך לסוג השני. הוא היה מתוכנן להיות חלק מעונת הפרסים של 2017, עם בכורה בפסטיבל טורונטו בספטמבר ותאריך יציאה לאקרנים בנובמבר של אותה השנה. אלא שאוקטובר 2017 היה חודש גורלי בהוליווד, עם התפוצצות פרשת הארווי וויינשטין, המפיק של הסרט, שנאשם בעבירות מין ואונס של עשרות נשים. צעדים דרסטיים ננקטו: ראשית נדחה הסרט למועד לא ידוע, בהמשך החליף ידיים פעמיים ולבסוף יצא שהמתין שנתיים בטרם הגיע אל הקולנועים מאז בכורתו. שמו של וויינשטין נוקה מן הקרדיטים (למרות שטכנית זה בעצם הסרט האחרון שלו) וכדי לנסות ולהרחיק את היצירה עוד יותר מן הכתם של מעורבותו בה, בכותרת הלועזית (שהפכה מדו-משמעית לתלת) ישנה ספק התעקשות וספק הבהרה שזו גרסת הבמאי. זאת משום שוויינשטין נהג להתערב מסיבית בעריכה של סרטים בהפקתו, ובמאי הסרט הרגיש צורך להבהיר שזה לא היה המצב.

לסרט אמור היה להיות סיכוי בעונת הפרסים על בסיס תקדים "משחק החיקוי". על הנייר זה הסרט שהכי דומה ל״המלחמה על הכוח״, העוקב אחר בנדיקט קאמברבץ׳ בתפקיד הממציא תומאס אדיסון בעודו נאבק לרשת את ארצות הברית של סוף המאה ה-19 בזרם חשמל ישר (DC). מולו ניצב ג׳ורג׳ ווסטינגהאוס (מייקל שאנון) שהאמין בעליונות של זרם חילופין (AC) וגייס לצידו עובד צעיר וממורמר של אדיסון – ניקולה טסלה (ניקולס הולט). יש קצת עוד עלילה והרבה אינטריגות, כמו גם דמויות נוספות. טופנס מידלטון וקתרין ווטרסטון מגלמות את הגברות אדיסון ו-ווסטינגהאוס, בהתאמה. טום ״ספיידי״ הולנד הוא העוזר הצעיר והמתוק של אדיסון, מת'יו ״וומסגנס״ מקפדיין הוא הבנקאי המשפיע ג׳יי פי מורגן. תודו שכבר עכשיו קל לדמיין את הדרמה התקופתית והביוגרפית הזו – התנגשות של מוחות גדולים המנסים להאיר את העולם ולכתוב את שמם בהיסטוריה. כמה חבל שהתוצאה הסופית רחוקה שנות אור מן ההבטחה הגלומה בסרט. סוג של ״יוקרה״, כולל רפרנס/העתקה של סצנה איקונית מהסרט של כריסטופר נולאן כבר בפתיחה, רק בלי כל מה שעשה את הסרט ההוא לחוויה מחשמלת.

אגב, סליחה מראש על שימוש מופרז בשדה הסמנטי של חשמל, אני מקווה שאין התנגדות (נו, הרגע התנצלתי). אבל זה פשוט לא ייתכן שסרט על חשמל יהיה כל-כך חסר מתח, אנרגיה וברק. הצפייה בו הייתה משולה עבורי לניסוי מעבדה שהולך ומשתבש ככל שהוא מתקדם, ושאין להתיק ממנו את המבט, עם כל אי הנעימות הכרוכה בדבר. זה מצער כפליים כי בבסיס הסרט יש כמה רעיונות יפים, גם אם לא מגובשים, שסובלים מביצוע קטלני עבורם. יחד עם המלחמה על הכוח מאוחרי הקלעים, זה נראה כמו סרט שהורידו עליו את השאלטר אבל התעקש בכל זאת לצאת לעולם ולפגוש קהל. את זה אני דווקא מעריך ולכן אנסה להיות הוגן עד כמה שניתן.

אנחנו אוהבים לחשוב שהתקופה בה אנו חיים מלאה במהפכות טכנולוגיות כפי שלא נראה מעולם. להגיד שאנשים נוהרים אחרי חידושים ורוכשים מוצרים חדשניים לכאורה רק בגלל שם המותג הכתוב עליהם. להבנתי, ההרצון של הסרט הוא להזכיר שאין חדש תחת השמש – זה היה בדיוק המצב גם לפני מאה ורבע. העיתונות התקבצה סביב אדיסון בכל הכרזה שלו כמו בהשקות של מוצרי אפל, כשם שהצרכן סמך על כל מוצר שנשא את שמו של הקוסם ממנלו פארק. יריבויות עסקיות צומצמו לבחירה בין שני תקנים של מוצר צריכה, במקרה זה חשמל אבל באותה המידה זה יכול היה להיות פורמט דיגיטלי לצריכת תוכן כמאה שנים לאחר מכן. בנוסף, הקידמה המתפרצת הובילה ליצירת מיני המצאות צדדיות אך חשובות, כמו היכולת להקליט קול או לחבר תמונות נעות ליצירת אשליה שאנחנו מכנים היום ״קולנוע״ – פיתוחים של אדיסון שהסרט מתעכב עליהם ובצדק. יש משהו יפה ואמיתי באמירה הזו על אז והיום, אבל הסרט מסתפק בחזרה עליה ולא ממש מפתח אותה.

מהצד המשום-מה קבוע אבל מאוד לא הכרחי אצל סרטים תקופתיים שבעצם עוסקים בימינו אנו, יש גם מיני רגעים שהצופה של שנות האלפיים-עשרה אמור להתמוגג מהם. אישית, בעיקר גלגלתי עיניים, כי איני מבין את סוג ההומור הזה או את ההתעקשות עליו. כלומר, זה היה נחמד כשג׳יי פי מורגן אמר ״תפסיק לבוא אליי בכל פעם שאתה צריך כסף, אני לא בנק״. אבל אין סיבה שהשורה העוקבת בתסריט תהיה ״אתה צריך להיות״ – כי מי שהבין את הבדיחה הבין ומי שלא, איבד קשב. ובטח שאין צורך בעוד רגעים כאלה בסרט, למשל כשנאמר לטסלה משפט בסגנון ״שום דבר לא יישא את שמך לעולם!״. הרי כל רגע כזה בו הדמויות קורצות אלינו שולף החוצה מן החוויה שהסרט מבקש לסחוף לתוכה. ובשביל מה? בשביל פרסומת חינם למכוניות חשמליות? כל זאת בזמן שרגעים אירוניים כמו אדיסון חולף ברכבת על פני ווסטינגהאוס, מי שהמציא את שיטת עצירת הרכבות בעזרת בלמי אוויר באותה תקופה, מטופלים בהדגשה או ברישול לסירוגין. ואז הם גם מוזכרים בהמשך בדיאלוג, כנראה בידיעה שהתפספסו.

התסריטאי, אותו אפשר להאשים בחלק מכל זה, הוא מייקל מיטניק. ברזומה שלו נמצאים הסרט ״המעניק״ והסדרה ״ויניל״, והקריירה שלו רק תעלה מכאן – השנה הוא גם כתב סרט קצר עבור לוקה גואדנינו, וביוגרפיה של המנצח והמלחין ליאונרד ברנשטין, הנמצאת בשלבי פיתוח. קשה לנחש מה הייתה תרומתו האמיתית לפרויקט לפני הצילומים, העריכה והעריכה מחדש, אבל כה מוזר בעיניי שבשום שלב של הצפייה בסרט העוסק במדע לא טורחים להסביר דבר אודות המדע. וזה לא ששאר הזמן מלא בדמויות מרתקות או סיפור מספק. רוצים אדיסון תחמן ואשף שיווק? קבלו נפש מיוסרת שחופש מצפוני חשוב לה יותר מכסף (אדיסון? באמת?). מפנטזים על טסלה שראשו מזמזם המצאות ככדור ברקים? קבלו את זר מסתורי המתלבש בהידור ויש לו בעיה עם זווית הרצפה בחדרו. כי גם זו דרך לאפיין דמות הידועה ב-OCD שלה. דחקו אותו הצידה לטובת ווסטינהאוס, שמשום מה מקבל כאן הרבה מאוד במה – אבל לא יותר קווי אופי מחבריו. לגבי שאר הדמויות, אפשר לומר שהן נמצאות שם בתור קירות מחזירי הד, אחרת שלושת המובילים היו מדברים לעצמם.

את ההופעות בסרט אפשר לחלק לאבודים או קפואים. קאמברבץ׳ נראה מבולבל וחסר הכוונה לחלוטין, מזגזג בין שאריות הגאונים המקוללים שגילם לאורך הקריירה, משרלוק הולמס וסטיבן הוקינג ועד אלן טיורינג ודוקטור סטריינג׳. שאנון עושה את הנבל הקבוע שלו, אבל במינימום תזוזה של שרירי הפנים, אולי מחשש שיפול לו השפם. הולנד רוב הזמן עומד בצד וחושב על ספיידרמן, עד שקוראים בשמו ואז הוא יורה שורות במקום קורים. ווטרסטון היא רשמית האחות הזחוחה והמעצבנת של ברי לארסון, אבל לפחות יש לדמותה אישיות בניגוד לרעיה התומכת ותו לא שמגלמת מידלטון. מקפדיין מאוד משתדל להתרחק מתפקידו האייקוני של השנתיים האחרונות כטום וומסגנס ב״היורשים״, אבל לכו תקחו ברצינות משהו שיוצא לו מהפה כשמסתכלים על האף שהודבק לו. היחידי שאהבתי את ההופעה שלו הוא הולט בתפקיד טסלה, אלא שיש יחסית מעט ממנו בסרט והוא בעיקר נאבק בדיאלוגים שגאון ברמתו לא אמור להוציא מהפה. צבטו את עצמכם ואת עצמכן בכל פעם שהוא מזכיר שהוא מהגר, בעוד ניסיון מאולץ של הסרט להישמע רלוונטי ואלגורי לזמננו.

בקיצור, כמה כשרון יש לפני המצלמה ככה חסר מי שיוליך אותם. והיות וזוהי ״גרסת הבמאי״, יהיה נחמד לזרוק את שאריות האשמה על אלפונסו גומז-רחון. לכאורה, הקולנוען הצעיר עושה הכל נכון מבחינת מסלול קריירה. אחרי סרט ביכורים בז׳אנר האימה (״העיירה שפחדה מהשקיעה״), הגיע סרט אינדי מדובר שזכה בפסטיבל סאנדנס (״אני וארל וזו שעומדת למות״), וכעת באה הקפיצה לסרט רב תקציב ופרצופים מוכרים. בין לבין הוא לא הפסיק לעבוד בטלוויזיה, בין אם כדי לצבור ניסיון, להתפרנס, או להישאר בתודעה, בסדרות מצליחות כמו ״גלי״, ״אימה אמריקאית״ ועוד. אבל בכל היקר לי, אני פשוט לא קולט מה מוצאים באיש הזה. מנייריזם אינו כישרון בעיניי, קפריזיות אינה וירטואוזיות. גם לא היסטריה בצילום ובעריכה, ובטח שלא הבנה לוקה מאוד במערכות יחסים אנושיות כפי שהיא משתקפת מכל מה שראיתי שהוא ביים עד כה.

מתבקש שסרט על ממציאים והמצאות יתפקע מיצירתיות, אבל התפיסה של הבמאי את המושג היא להניח את המצלמה במקום לא סביר, או להניע אותה באגרסיביות נטולת סיבה. התקשתי למצוא פשר לשפה הוויזואלית שנבחרה, או קשר בין האופן בו הסצנות מצולמות וערוכות לבין מה שמתרחש בהן. אחרי דקות מעטות מתוך ה-107 שמהוות את הסרט, חשתי כאילו אני צופה ברכבת שהקטר שלה ירד מהפסים וכל קרון בה מתנגש בזה שקדם לו. סצנה קצרה עם מוזיקה מודגשת נחתכת אל תוך סצנה ארוכה ונטולת ליווי מוזיקלי שנגמרת אחרי הפואנטה שלה וחוזר חלילה. עוד קאט צורם, עוד צילום על העוקם (מה שנקרא זווית הולנדית), עוד תנועת פאן מהירה שמכאיבה מאחורי העיניים. כל הטררם הזה רק מדגיש כמה הסרט פגום, לא מכסה על הפגמים. אם איתרע מזלכם או מזלכן להיקלע אל סופת השיט שהיא הסרט הזה, המלצתי היא לשטוף אותו מן התודעה בקריאה על ״מלחמת הזרמים״ האמיתית. יש שם מספיק דרמה ומשתתפים בשביל סרט מעולה. אולי מישהו גם יעשה אותו מתישהו.