״השורד״, סקירה

אין ברירה אלא להתחיל עם ענייני הפצה, במקרה של ״השורד״ (Arctic). השם העברי הגנרי לסרט מאוד ספציפי, המתרחש באיזור הארקטי שסמוך לקוטב הצפוני, זו הצרה הפחותה. מדובר בסרט שערך את בכורתו בפסטיבל קאן 2018, והמשיך לסיבוב פסטיבלים ארוך עד ינואר של השנה. מאז הוא מסתובב בעולם ומוקדם יותר הקיץ כבר יצא להפצה ביתית בארה״ב ובבריטניה, למשל. ההגעה המאוחרת אל המסכים בצירוף כותרת שאולי לא תסגיר לקהל שכנראה כבר שמע על הסרט בשמו הלועזי, זו כבר בעיה. במיוחד כשמדובר בסרט נהדר שראוי מאוד למסך הגדול.

הסרט משתייך לא רק לז׳אנר ״שחקן אחד, לוקיישן אחד״ אלא גם לתת הסוגה שמציבה אדם בודד נגד הטבע בניסיון להישאר בחיים. ״הכל אבוד״ עם רוברט רדפורד תקוע על יאכטה, או ״להתחיל מחדש״ בו טום הנקס מצא עצמו על אי בודד, הן דוגמאות מייצגות לסרטים שאני מתכוון אליהם (גם אם האחרון שובר את הכללים). חיבור רגשי אל השחקן שפניו ימלאו את המסך למשך רוב הזמן ההקרנה, הוא אקוטי להצלחת הסרט במקרים האלה ומי שמככב כאן הוא השחקן הדני מאס מיקלסן. כך שלפחות במקרה שלי מדובר באחד הסרטים המוצלחים לסוגו עוד לפני שראיתי פריים אחד ממנו. לאחר הצפייה אני נשאר נאמן להנחת היסוד שלי, כי גם כל מה שמסביב לשחקן עובד מצויין.

מיקלסן מתחיל את הסרט במה שנראה כמו השגרה החדשה של דמותו, בסדרת פעולות שוחקת של הישרדות: הוא חוצב בקרח קריאת SOS ענקית עבור מטוסים שאולי יחלפו מעליו, בודק את מלכודות הדגים שחפר בקרח בתקווה למצוא שם יצור אומלל ממנו אותו יוכל לזלול, ושולח אותות מצוקה במכשיר רדיו אותו הוא מפעיל ידנית. הדבר הכי קרוב שיש לו לחברה אנושית הוא שעון היד שלו המצפצף כדי להזכיר לו לפעול, עניין נחוץ כשאתה קרוב לקוטב הצפוני ושעות היום/לילה במקום. המחסה שלו מפני סופות שלג ומזג האוויר בכלל, הם שרידי מטוס אותם הפך לבית מאולתר והוא משתדל להיות עסוק כדי לא לחשוב על כמה הוא בודד ומה הם הסיכויים שלו להינצל אי פעם. בדיוק כשמובהר לחלוטין המצב הסטטי יחסית של הגיבור, הכל ישתנה. כעת הוא ייאלץ לבחור בין להישאר במסתור או לצאת למסע מסוכן.

אמנם התקמצנתי במכוון בתיאור העלילה, כי אין הרבה ממנה וכדאי להיות מופתעים ממה שכן קורה, אבל זה גם אחד הסרטים הכי נטולי שומן מיותר שראיתי לאחרונה. לא נאמר לנו שמטוס המחסה הוא זה בו התרסק גיבורנו, לאן טס במקור ומי הוא בעצם. אין שום הסבר לאיך הגענו עד הלום, או פלאשבקים שיספרו לנו מי היה לפני שפגשנו אותו על המסך. אפילו השם שלו לא נחשף במלואו, וכל מה שנדע עליו יילמד דרך הפעולות שהוא מבצע, או לא מבצע. זה גם לא סרט נטול דיאלוג, אבל כמעט כל מילה שנאמרת נותרת תלויה באוויר הקפוא זמן רב. ככה עושים סרט הישרדות.

הבמאי הוא ג'ו פנה, שברזומה שלו מספר סרטים קצרים ופרקים בסדרות טלוויזיה, אבל זהו פיצ׳ר הביכורים שלו. בהתחשב בתוצאה, אין פלא שסרטו הבא, מותחן על נסיעה בין כוכבית בשם ״Stowaway״, מלא בשמות בינלאומיים כמו אנה קנדריק, טוני קולט ודניאל דיי קים. היוצר הברזילאי שהחל את דרכו בערוץ יוטיוב, לקח תקציב כמעט-ישראלי של 2 מיליון דולר בלבד וברא מותחן דרמטי במינימום הסחות דעת ומקסימום קולנוע. איסלנד היא המדינה שחתומה על ההפקה, אבל אין ספק שהוא יכול להשתלב די בקלות בקולנוע האמריקאי, כפי שאכן עתיד לקרות בקרוב.

התסריט, אותו כתב יחד עם שותפו לפרויקטים קודמים ריאן מוריסון, משתמש היטב באסקלציה הדרגתית. כלומר, ככל שהסרט מתקדם כך המצב הנורא בו הגיבור היה בהתחלה נדמה פתאום כנסבל. בני האדם אמנם יכולים להסתגל כמעט להכל, אבל הרעת תנאים כמוה כנפילה שמצריכה התאוששות, כשם שכל שיפור מזערי במצב נחווה כעונג בל יתואר. מבחינה טכנית ואמנותית, אני שב ומציע לראות את הסרט באולם קולנוע, רצוי ממוזג מדי, בשביל להעריך אותו כראוי. צילומי הטבע מציגים את האדם בשיק קוטנו מול אינסוף שלג וקרח וממש הקפיאו אותי מקור. עבודת הסאונד פנומנלית ובעצמה מספרת את הסיפור כולו, בעודה מעלה ומורידה את מפלס הרוגע או החרדה – כי בערבות הקפואות, גם רוח חזקה יכולה להדאיג וגם שקט מוחלט.

אם כל זה עדיין לא נשמע מלהיב מספיק, אזכיר מי מככב בתפקיד הראשי והכמעט-יחיד. אם חשבתם או חשבתן שכבר נגמרו שירי ההלל למאס מיקלסן, אפשר להתחיל לכתוב ולהלחין עוד כמה. רק להקפיד לקרוא לו ״מאס״ ולא ״מאדס״, כמו שאף אחד לא מזמין במסעדה איטלקית גנוקצ׳י, אלא ניוקי. הנפיל הסקנדינבי מתמחה בדמויות שנדמות בלתי פגיעות אך מסתירות צד רך, ובכל פעם שכאב לו בסרט הנוכחי – כאב גם לי. כשהוא שמח, חייכתי. וכל הזמן דאגתי לגורלו באופן אקטיבי. למי שירצו תיקון לסרט אחר עם שם קריר בו כיכב השנה, ״פולאר״, אולי ״ארקטי״ הוא התשובה. ולמעריצי ומעריצות הסדרה ״חניבעל״ בכיכובו מצפות לפחות שתי ביצות פסחא. או אפיקומנים. או איך שהחלטנו שקוראים ל-Easter egg קולנועי.

״השורד״ הוא סרט בו כל דבר שקורה או נראה על המסך הוא סימבולי והרה גורל. כשבאחת הסצנות הראשונות הגיבור מחזיק דג המפרפר בין חיים ומוות, אי אפשר שלא לחשוב שמצבו שלו מקביל לכך. בזכות זאת, הסרט מעלה שאלות אנושיות ותהיות על אודות האנושי. לדוגמה, אותו שעון יד מצפצף כאילו הופך לדמות נוספת בסרט, כמו הכדור הבייסבול הקרוי ווילסון ב״להתחיל מחדש״, ואף יותר מכך. כולנו הרי מחפשים את האנושי גם בדומם, בהיעדר אופציה אחרת. במובן המעט יותר פילוסופי, הסרט מציב גישות מנוגדות לגבי הטבע האנושי. האם אנחנו שורדים בשביל עצמנו, או שנתאמץ יותר בשביל האחר? מדוע אנחנו מתנהגים אחרת לבד או בחברה? לעזור לאחר באמת עוזר גם לעצמנו? והעובדה כי יש מישהו לדאוג לו נותנת כוח, או אולי מכבידה ומעמיסה? כמובן שהסרט מותיר את הקושיות ללא מענה, מותיר אותן להדהד במרחב ואצל הצופה.