פסטיבל סרטי הסטודנטים 2019: זוכים וסיכום

הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים של תל אביב לשנת 2019 ננעל במוצאי שבת עם טקס הענקת פרסים, אשר לקחתי בו חלק כנציג פרסי פורום המבקרים. השנה הייתי חלק מן השיפוט בפרס ביחד עם ריטה קורן ויהונתן צוריה, ובחרנו זוכה ועוד 4 זוכים ציונים לשבח. את כולם נקרין בערב מיוחד מאוחר יותר השנה. הערב כלל כמובן גם הרבה פרסים אחרים, שעל חלקם תוכלו לקרוא בהמשך הפוסט, יחד עם פירוט על עוד מספר סרטים עליהם טרם כתבנו בסריטה. כזכור, נמנעתי עד כה מלכתוב על סרטים שיכולתי להעניק להם פרס, כלומר סרטי התחרות הישראלית וסרטים ישראלים מן התחרות הבינלאומית.

כן כתבתי על מעט סרטים אחרים במהלך הפסטיבל, ובפוסט המקדים שלנו אורון כתב על חלק מסרטי התחרות הישראלית, כולל על הסרט "דברים פשוטים" אשר זכה בציון לשבח מטעם פורום המבקרים ולכן לא ארחיב עליו בהמשך. אורון גם הקדים לשבח את הזוכה הגדול והראוי של הערב, "תמונת ניצחון" של עדי משניות, שגרף הן את פרס הסרט הישראלי הטוב ביותר מטעם חבר השופטים הראשי וכן את את פרס חביב הקהל. על הזוכה של התחרות הבינלאומית, "חממה וקלונה" תכלו לקרוא בהמשך, כמו גם על הזוכה בפרס הסרט העצמאי הקצר "יום רגיל" ועל עוד לא מעט סרטים, בין אם זכו בפרסים או הרשימו אותי אישית.

התחרות הישראלית

תפקיד משנה (זוכה פרס הביקורת)
סרטו של ניר גילעת מביה"ס סם שפיגל נראה תחילה כשעשוע רפלקסיבי: גבר מגיע לדירה בה חי עם האקסית, במטרה לקחת מספר חפצים השייכים לו, ואולי גם לחדש משהו מן הקשר עם אהובתו לשעבר. הוא מגלה כי היא מצויה בעיצומו של תהליך ליהוק לסרט, בו שורה של שחקנים מגלמים את דמותו, בעוד גם חברתו לשעבר זוכה למספר כפילות, בעודה מנסה שיעזוב את הדירה. ב-11 דקות בלבד, הריב של בני הזוג לשעבר בהווה לצד קטעים מחייהם בדיאלוגים שהשחקנים משננים למבחן הבד, מצייר דיוקן של מערכת יחסים שכנראה תמיד סבלה מחוסר בתקשורת שלמה והבנה, לצד דרכים שונים להתמודד עם הפרידה ועם כאבי העבר, אשר כל אחד מנסה לשחזר בדרכו: האישה מנסה להעמיד דרמטית את הכאב, הגבר מנסה פשוט לשוב לעבר. כל זה מתבצע בסרט אשר עושה רושם שמקפיד על דיוק בפרטים ועל הומור המהול תמידית בכמה שכבות של כאב. זהו סרט על יצירה קולנועית כאמצעי התמודדות, אך גם מתקפה כנגד יצירת סרט כמעשה אנוכי ותקיפה של אנוכיות מסוגים שונים, בזוגיות ואחריה. החיפוש החוזר של הגבר דווקא אחר מעיל, מביע כמיהה לחמימות שעזבה. יותר מאשר ברמה סימבולית, דומה כי הוא בוחר להיות אובססיבי דווקא לפריט שהוא מבין, במודע או שלא במודע, שהאישה עדיין זקוקה לו.

השכמה (ציון לשבח פרס הביקורת)
סרטה של סיון נועם שמעון מאוניברסיטת תל אביב מזכיר מבחינת הנושא שלו סרט אחר של אותו מוסד לימודים מן השנים האחרונות – "מכתב אהבה למ"מ" של עטרה פריש. שני הסרטים עוסקים במפקדת בצה״ל אשר מצויה במאבק פנימי מול הצהרת אהבה/ניסיון פיתוי מצד חיילת, אשר לא ברור אם היא מביעה רגשות אותנטיים, או משחקת על מנת לשנות את המערך הכוחות מול המפקדת הקשוחה. מעבר לדמיון זה, מדובר בשני סרטים שונים לחלוטין. "השכמה" הוא סרט שלוקח את הזמן שלו בפריסת האירועים על מנת לבנות היטב את דמות המפקדת, כקצינה אשר דומה כי היא לוקחת את התפקיד שלה מעט יותר ברצינות מיתר האנשים בבסיס, ללא הבדל מגדר ודרגה. הפיתוי שלה מגיע דווקא מצד החיילת הבעייתית ביותר, אותה היא תופסת מקיימת יחסי מין עם חייל באופן אשר כמעט וגורם לתקרית. סצנת הפיתוי המתרחשת במקלחת מציגה משחק כוחות טעון דרמטית – בעוד למפקדת הכוח של הדרגה והאסרטיביות, החיילת משתמשת במודעות המינית ובעירום שלה כאמצעי הנותן לה יותר כוח ושליטה. למעשה זה מה שמאפשר לה לשרוד, בין היתר על ידי השפלת המפקדת במה שהוא ספק אקט של משיכה או אפילו חיבה. הכוח הטרגי של הסרט מגיע לא דרך עונש שסופגת הגיבורה, אלא דרך מה שנראה כהמשך השגרה, מה שאולי גרוע יותר עבור גיבורה אשר למעשה ביצעה בגידה בעקרונות על פיהם היא חייה. חלק ניכר מן הכוח של הסרט נובע מתצוגת המשחק של השחקניות לי מלכה ומילי עשת.

א' בתמוז (פרס סרט האנימציה הטוב ביותר + ציון לשבח פרס הביקורת)
כמו עוד כמה סרטי אנימציה שהוצגו השנה בפסטיבל (למשל "סחף" עליו כתב אורון) כוחו של סרטה של יעל רייספלד מבצלאל הוא ביכולת לקרוא אותו ביותר מדרך אחת. שלושה עולים לרגל לקבר צדיקים בגליל חווים תחושה של התעלות, אשר יכולה להתפרש כהארה פנימית או כמיזוג עם רוחות מן העבר המשתלטות על גופן במהלך הלילה/התפילה. זהו סרט על אמונה ועל משהו גדול יותר מן המימד הריאלי, אך הוא עטוף בייאוש הקיים אצל הדמויות מן השגרה, ובייצוג אותנטי של העולם בפתיחה ובסיום. יש בסרט משהו מרתק גם בגלל שלתחושתי, לו הייתי מבין יותר בקבלה הייתי מבין יותר את הסרט.

בבונג
הסרט הזה כבש אותי מן הרגע שראיתי אותו, גם אם היה מובן לי כבר במהלך הצפייה כי זה לא סרט שייגע או יובן בידי כל אחד. דיקלה זקס מאוניברסיטת תל אביב יצרה סרט שנראה כמו גרסה הישראלית לסרטי הונג סאנג-סו, לא כולל שימוש בזום אבל כולל צילום בשחור-לבן קריר של גיא רז (תמונה מתוך הסרט בראש הפוסט). הסרט מתאר נקודת שבר בשתי מערכות יחסים, הקשורות לשתי נשים ומתרחשות בערב אחד, אשר מה שקורה בו מוצג באופן לא כרונולוגי. אישה אחת דברנית ופעילה, השנייה סבילה ומסגירה את סערת הנפש שלה דרך פעולות קטנות המעידות על לחץ ושבר. הסיום המוצלח של הסרט משדרג את היצירה כולה בכמה רמות, כמעט בלי לעשות דבר.

בשוליים
זהו פרויקט אנימציה קבוצתי של מכללת ספיר, מסורת שנתית מעניינת של אנימציה תיעודית על שולי החברה. אחרי ״היה שווה כל שקל״ שהוצג בשנה שעברה תיאר מונולוגים של זונות וצרכני זונות, ״בשוליים״ מנפיש סיפורים של דיירי רחוב שהגיעו למקום שלהם בחיים מסיבות מגוונות. הם מוצאים ייאוש או מהות בחייהם בדרך שונה ולכן גם סטודנטים שונים מחיים כל סיפור דרך המגע האישי שלהם. קשה לי להצביע על סיפור אחד שבלט מעבר ליתר, אך הצפייה במכלול הסיפורים לאורך רבע שעה מרשימה ומעוררת עצב.

סינדי (זוכה פרס התסריט + פרס לשחקנית הטובה ביותר נעה אסטנג'לוב)
סרטה של שמר גאון בראבא היה הנציג העלילתי היחיד של ביה"ס מנשר בתחרות השנה והוא פשוט וישיר ביותר בשפה הקולנועית שלו מחלק מסרטי המוסד שהופיעו בפסטיבלים בעבר, אך הוא עדין אפקטיבי בזכות הסיטואציה הדרמטית שהוא מתאר: נערה מתלווה לאביה הרפתן על מנת שימכור פרה אהובה אותה הנערה גידלה. אך במהלך הנסיעה והמפגש עם הלקוחות הבדואים, מתחילים להבין כי מעבר למניע הכספי, האב גם לא ממש מרוצה מכך שטיפול בפרות הוא עיסוק מרכזי בחיי הבת שלו ולא עיסוק נשי יותר, גם מכיוון שהוא מנסה להגיע לעסקה טובה אל רק על ידי טיב הפרה, אלא גם על ידי הדגמת המיניות של בתו הקטנה – בלי לחצות בפועל את הגבול הפלילי, אך תוך ניצול שמובן כי הוא אינו לגיטימי.  אבל יותר מסרט על ניצול, זהו סרט התגברות על רגע בו הנערה חווה גם השפלה וגם הבנה לגבי הדרך בה היא צריכה להגדיר את עצמה עם ובמנותק מאביה. לא מקרה גם השחקנית נעה אסטנג'לוב זכתה בפרס על סרט זה, יש משהו מאוד מדיוק בשילוב בין חזות קשיחה לפגיעות בהופעה שלה.

מאמו (זוכה פרס הצילום לרותם בכר)
הילה כהן מסם שפיגל הפכה לאחרונה, שלא באשמתה, לסטודנטית לקולנוע המדוברת ביותר בארץ. בהתייחס לסרטה בלבד, בו היא גם מככבת, אפשר לראות שיש לה אמירה קולנועית מעניינת ונוכחות גם כשחקנית ראשית, בעוד בתסריט שלה היה משהו משויף מדי. הסרט מתרחש בבניין משותף רגע לפני כניסת השבת. הגיבורה היא עמוס (מגולמת בידי הבמאית) אשר בביקור בדירת השכנים מגלה כי שכנה הקשיש נפטר וכי אשתו נכנסה למצב של הלם ולא קראה לעזרה אף כי בעלה לא זז מהבוקר. לכאורה, הדמות המסקרנת ביותר היא הדמות של אישה שבעלה נפטר, מה גם שהיא מגולמת בידי רות פרחי, שלדעתי מגיע לה כבר לקבל סוג כלשהו של פרס מפעל חיים על שני עשורים של גילום קשישות בסרטי סטודנטים רבים. מצד שני, איני פוסל את העיסוק בהשפעה של האירוע על שאר דיירי הבניין, בדגש על הגיבורה שחשה צורך בקשר משפחתי חם בעודה חווה ערב שבת לבד. יחד עם זאת, משהו בתסריט של הסרט המהודק הזה הרגיש לי מסומן ומחושב מדי, דבר שצורם כי הבימוי דווקא כיוון לתיאור טבעי של ההתרחשות. הסרט נמשך רק כ-10 דקות והוא מתחיל בשוט בקצב אטי, קצב שדומני כי מוטב והיה נשמר לאורך הסרט.

התחרות הבינלאומית

דולפין מגומי (ציון לשבח פרס פורום המבקרים)
סרטו של אורי אהרון מאוניברסיטת תל אביב (ואחד ממנהלי פסטיבל סרטי הסטודנטים אשתקד) כבר מסתובב בפסטיבלים יותר משנה אחרי בכורה בקאן. גם בארץ היו כבר מספר הזדמנויות לצפות בו, אולם טרם הזדמן לכתוב עליו. את עלילת הסרט ניתן לתאר כשני גברים מבלים ביחד לילה ובוקר בדירה תל אביבית, לאחר היכרות קצרה שמובילה להרבה מאוד מין במהלך הסרט. אך תיאור של העלילה יעשה עוול לסרט הטעון והמורכב הזה. הסרט עוסק בנושא שלא מרבים לעסוק בו בקולנוע: חוסר תקשורת ואי הבנה לגבי ההעדפות במין, כאשר המצב הקיצוני בין שני הגברים הללו מוביל למקום פגיע מאוד. גם אם יש רמיזות לשבר כבר מן הפתיחה, הסרט עוסק לא פחות מכך ברצון להכיר, להתקרב, לספק את האחר ולהימנע ממבוכה. בכך, הוא בורא שתי דמויות מאוד אמינות המצוית על מסלול התנגשות, אף עלי פי שהן רוצות להתקרב וחלקים מן הסרט נראים ככוללים מאפיינים של קומדיה רומנטית.

הצל של הצמות
בהכללה, היצירה התיעודית הישראלית הייתה ברמה גבוהה בפסטיבל השנה, וסרטה של רותם דימנד מסם שפיגל לא נופל מאף תיעודי קצר אחר שראיתי בפסטיבל. כמעט כל מה שנראה על המסך הוא צילומי 8 מ"מ שצולמו בשנות הששים בידי סבתה של הבמאית. בפסקול בעיקר נשמעת אמה של הבמאית, דור הביניים בין הצלמת ליוצרת, ומי שנשמעת בקולה כבוגרת אך על המסך נראית כילדה. הכוח של הסרט נובע מכך שכל דור בו בא חשבון עם הדור הקודם: אמה של הבמאית לא צפתה בצילומים במשך שנים בגלל טינה שהיא עדיין נותרת לאמה, שהייתה קרירה והסתירה ממנה אירועים קשים. ואילו רותם שמוציאה מחדש את החומרים מנסה לתקוף את היחס השלילי של אמה ולנסות להבין את הצד של הסבתא, שלא יכולה להגן על עצמה בקולה, אך הצילומים עצמם מבטאים לכאורה את נקודת המבט שלה, כמו גם מבט על ישראל בעבר הרחוק. יש בסרט חשיפה של סודות משפחתיים, אך עיקרו הוא הקשר הבין דורי השבור והתיקן, הנרתע אך האוהב בכל זאת.

חממה וקלונה – Hamama And Caluna (זוכה התחרות הבינלאומית)
הבמאי השוויצרי אנדריאס מוגלי מצא את עצמו במחנה פליטים מאולתר בקומו שבצפון איטליה, והחל לצלם שם שני אפריקאים שעשו יחד את המסע לאירופה, איבדו בדרך חבר נוסף, הופרדו ומצאו את עצמם מחדש. הוא נותן להם לספר את הסיפור שלהם בקולם על רקע הצילומים שלו, בעיקר במהלך העיקרי של הסרט: חצייה לא חוקית של הגבול בין איטליה לשוויץ בחיפוש אחר מקלט במולדתו של במאי הסרט. אלא שחצייה זו הובילה לפרידה נוספת ובסופו של דבר הבמאי גם איבד קשר עם מושאי התיעוד שלו. את הסרט הוא ערך כעבור מספר חודשים והוא כולל גם מונולוגים בקולו של הבמאי על אבדן הקשר והשלמת היצירה. לצד הסיפור האישי, ״חממה וקלונה״ מציג גם הכלאה בין סרט טבע לסרט על פליטים, כאשר ניתן דגש רב גם לצילומים של חיות קטנות וליופי של הנוף. מדובר בסרט נוגע ללב ולפרקים מרשים מאוד ביופיו, אך חלק מן הזמן הרגשתי שבגלל הקרבה הרגשית לנושא הבמאי לא ממש ידע איזה חומרים להשמיט מן הסרט, ולא תמיד פענחתי כיצד השימוש בחיות מתכתב עם הסיפור.

אחיות – Sisters
סרטה של הבמאית ההולנדית דפני לוקר הוא מסוג הסרטים שמפלגים את הקהל: יצירה אשר נראית תחילה כמשהו על התפר שבין וידאו-דאנס לקולנוע ניסיוני, אבל יש בה גם אלמנטים של קולנוע דרמטי. עבורי, היצירה מצדיקה את כל הבחירות האמנותית של היוצרת – בסופו של דבר גם מה שנראה כמופשט וסימבולי לחלוטין בסרט יכול לקבל הנמקה ריאליסטית. הסרט מציג שלוש אחיות המצויות בסוג של ריקוד-משחק משותף. הן לא מדברות פרט לספירה הקובעת את הקצב התנועות המתואמות שלהן, בעודן מעבירות את הזמן בבית, תחילה בכיסוי עיניים ואחרי פציעה של אחת מן הנערות בעיניים פקוחות, ותוך פחד מדבר מאיים שיכול לבוא ואכן מגיע בשוט קצר ומצמרר. ללא מילים, זהו סרט על שותפות גורל וכוחה של החברות מול רשע שלא ניתן לעמוד בפניו, סרט המנסה למצוא קול לנשים נטולות קול.

גשם – Rain
עוד סרט הולנדי העוסק בנושא לא פחות טעון. דוד הוא נער ממוצא אפריקאי החי עם אמו בשיכון עני ולצד לימודו, מתפקד כשמרטף לילד אותו הוא מנצל מינית. סרטו של ראבי סנדברג מנסה לברוח מן הפן הסנסציוני של הסיפור ולהציג גם את ייסורי הנפש של הגיבור שלו, שהוא למעשה נבל. למשל, נסיעה ברכבת תחתית נתפסת בסרט גם כסוג של שחרור דרך מבט על האחר וגם כחשש מן המבט הזה שיכול להיות מאשים כלפי דוד הן בשל המוצא שלו (שלא בצדק) והן בשל הסוד הלא ידוע שלו. יש גם בסרט רגעים של סרטי התבגרות רגילים יותר ובסופו של דבר גם אלמנטים של סרט מתח כאשר פרטים מן הסוד מתחילים להתגלות.

תחרות הסרט העצמאי הקצר

יום רגיל (זוכה תחרות הסרט העצמאי)
את הסרט הזה ביימה לי גילת, אבל השחקנית והתסריטאית בת-אל מוסרי היא שותפה מלאה ליצירה. במרכז הסרט שתי אחיות המתמודדת עם אב הלוקה בהפרעה דו-קוטבית וגורם לתגובות זועמות עד אלימות של שכניו. מוסרי מגלמת את האחות הצעירה אשר מנסה להיות קשובה יותר לאב, ליטל שוורץ את האחות הקשוחה יותר אשר מנסה לאשפז אותו שוב במוסד לחולי נפש, ואת האב, בהברקת ליהוק, מגלם הבמאי דובר קוסאשווילי. אין מתאים ממנו לשיר בקולי קולות ולהסתובב בעירום מול בנותיו או מול ילדים. אף כי המצב נראה בלתי נסבל ולא שגרתי, כותרת הסרט מבשרת אחרת. ההגעה לאשפוז חושפת בפני הבנות אתגר נוסף ושאלת טובת הכלל ונאמנות לאב עומדת בפני מבחן בו אין ממש התנהגות נכונה, רק רגעי שבר אפשריים. זהו ״סרט שכתבה שחקנית״, במובן הטוב של הביטוי – הוא משרת היטב את כל השחקנים המופיעים בו (כולל יעקב זדה דניאל בתפקיד קטן) ומוציא מהם את המיטב.

משאלה וחצי
הסרט הזה לא זכה באף בפרס, אבל כל סרט של אלעד קידן צריך לדעתי לזכות ליחס מיוחד. האמת היא שתחילת הסרט עוררה בי חשש, שכן הדימוי המרכזי הוא מעט בנאלי: דייג ערבי ודייג יהודי מנסים לדוג בסמוך, ושניהם תופסים את אותו דג. כל אחד מהם מתנדב לוותר ואז מסרב לוותר. תחילה נראה כי הסיטואציה היא עוד משל על הסכסוך ועל כבוד, אבל התזמון הקומי-קיומי של קידן מצליח לחולל קסמים גם בסרט זה, שהולך גם למקום הצפוי אבל גם למקום המפתיע והחד. קידן ממשיך להיות הגרסה אוהבת האדם של רוי אנדרסון.