פסטיבל סרטי הסטודנטים 2019: מסגרת סרטי ״קצר על הדרך״ וקצת מהתחרות הבינלאומית

השנה בפסטיבל סרטי הסטודנטים אני שופט מטעם פורום מבקרי הקולנוע בישראל, יחד עם יהונתן צוריה וריטה קורן. חבר השיפוט שלנו מעניק פרס ומספר ציונים לשבח לכמה סרטי סטודנטים ישראליים המוצגים בפסטיבל – הן סרטים המוצגים בתחרות הישראלית והן סרטים תוצרת הארץ שהם חלק מן התחרות הבינלאומית. על כן, על כל הסרטים המתמודדים על פרס הביקורת איני כותב, עד פרסום התוצאות בסוף השבוע. אולם, יש עדיין הרבה דברים אחרים המתרחשים בפסטיבל – החל ממסגרת הסרטים שכל שנה מספקת הצלחות, והמשך בסרטים מן התחרות הבינלאומית שמגיעים ממדינות שונות. הדיווח הראשון שלי מן הפסטיבל יהיה מורכב ממרכיבים אלה.

קצר על הדרך

מסגרת הסרטים ״קצר על הדרך״, המיועדת לסרטים של בוגרי בתי ספר לקולנוע בדרך לפיצ׳ר המקבלים מימון לסרט קצר נוסף, הפכה בשנים האחרונות למסורת בטקס הפתיחה של הפסטיבל. המסורת הזו כוללת צמדים או שלשות של סרטים שהם כל פעם מחדש מן הסרטים הקצרים הכי טובים שמוקרנים בפסטיבל, אבל גם תנאי הקרנה בעייתיים המתלווים להקרנת חוצות – תחרות מול הנוף של תל אביב כפי שהיא נראית מיפו, רעש מטוסים, והשנה גם מקרן בעייתי שאיים לקרוס ופגע ממשית ביכולת בצפייה בחלקים מן הסרטים.

לתחושתי, התנאים פגעו במיוחד בסרטה של אפרת רסנר שנקרא ״מבט שלישי״. זהו סרט שחלקים רבים ממנו מבוססים על ניאונסים דקים של התנהגות וחלק מהם התפספסו (לפחות על ידי) עקב תנאי הצפייה. הסרט מתרחש כולו בתוך אוטובוס מירושלים לתל אביב ועוסק בנוסעת שחשה שלא בנוח בחברת נוסע נכה, שביקש לשבת לידה למרות שהיא יושבת בחלק האחורי של האוטובוס. היא מבקשת לעבר מקום עקב תחושת מחנק ומגע מצידו. גם הוא עובר מקום וכנראה מבצע תקיפה מינית חמורה יותר בנוסעת אחרת, אלא שאין עדים למעשה.

הדילמה של הגיבורה כיצד לפעול כרוכה גם באשמה על כל שהבריחה שלה הובילה לפגיעה באחרת, וגם במצוקה של המטריד הנכה שעובר השפלה ציבורית מצד יתר הנוסעים הממהרים לשפוט אותו בלי הוכחות. במצב שנוצר, דומה כי ייסורי המצפון לא ירפו מן הגיבורה ללא קשר להכרעה לה היא נדרשת בסיום. הכוח העיקרי של היצירה נובע מן התיאור הריאליסטי של קו האוטובוס ותחושת המחנק הניכרת.

הסרט השני במסגרת הרשים אותי אף יותר. זהו ״זכות מלידה״ של ענבר חורש, סרט נוסף המתחיל (ומסתיים) בנסיעת אוטובוס. הנסיעה מתקיימת במסגרת קבוצה של ״דרכנו הביתה״ – סיור של צעירים יהודים דוברי רוסית בישראל. הסרט מתמקד ביום ולילה באמצע המדבר, כאשר הצעירים (בעיקר צעירות) זוכות לאירוח בדואי ומפגש עם שני חיילי צה״ל דוברי רוסית. אחד מהם קרבי עתיר ביטחון והשני מגמגם ודומה כי הוא נטול זהות, הן מבחינת הקשר לשפה הרוסית והן מבחינת הקשר לארץ ישראל.

גיבורת הסרט היא נטשה, צעירה שיצאה למסע על מנת לברוח ממערכת היחסים הטעונה עם אמה. נטשה מכונה לעשות עלייה על מנת שלא להתמודד שוב עם מה שמצפה לה בבית, אבל הקשר שלה למקום החדש וליהדות מוטל בספק. דומה כי עבור החברות שיצרה בנסיעה המטרה היא הנאה קצרת טווח, דרך המשפט הנהדר ״מה כבר יש לעשות בישראל חוץ מלפלרטט עם חיילים״. חזות הסיור היא חידוש הקשר של יהדות התפוצות לבית ההיסטורי, אך מה שנגלה הוא מפגש רגעי בין דמויות שלא רק שאינן קשורות לזכות היהודית על הארץ, אלא אינן קשורות לדבר בעולם.

יש הרבה מאוד עצבות בסרט, אולם הבמאית יודעת לאזן היטב בין תיאור בדידות ומלנכוליה לבין הומור אבסורדי משובח. הפן היחסית-קומי נובע הן מן האירוניה שבסיטואציה והן מן השימוש במיזסצנה, כולל שוט סיום שמזכיר את הקולנוע של ז׳אק טאטי.

אדם לאדם זאב
Dog Eat Dog

אפתח את הדיווח על התחרות הבינלאומית עם הסרט שהוא הטוב ביותר מתוך מה שראיתי עד כה, המגיע מבית הספר הנורבגי לקולנוע, לילהאמר. אם כי הצהרה זו אינה כולל סרטים ישראליים, שכאמור אני מנוע מלכתוב עליהם בינתיים, וגם צריך לקחת בחשבון שעדין לא ראיתי הרבה מן הסרטים המרכיבים את התחרות הזו.

סרטה של ריקה גרגסן הנורווגית כולל כמה החלטות בימוי לא שגרתיות, שהיו יכולת להיראות כגחמה או הפגנת ייחוד בתפיסה הקולנועית בלבד, אלא שכל החלטה יוצאת דופן הרגישה לי מנומקת היטב ואף מתכתבת עם המסר. כפי שרומז הביטוי מן הכותרת, הסרט עוסק באנוכיות אנושית שיכולה להוביל לאכזריות. אולם, האנוכיות בסרט היא תמיד מורכבת והיחס של הבמאית לנושא אינו מטיפני בשום צורה. זה קצת שונה בשוט הראשון, שהוא מעין פרולוג ליצירה: זוג שאת פניו אנו לא רואים שותה יין ומביט מעבר לחלון על בית הדירות שממול, במעין "חלון אחורי" בגרסה סקנדינבית. האישה מבחינה בגבר אשר תולה את עצמו באחד מן החלונות ועד שהיא מצליחה למקד את תשומת הלב לעניין, כוס יין נשברת והדאגה עוברת מדאגה לשלום האיש לדאגה לניקיון.

אלא שאישה הנכנסת לדירה מצילה אותו. בסצנה הבאה אנו למדים כי היא חברה שלו והשניים בדיוק נפרדו. הגבר שניסה להתאבד מחליט להסתיר את הסיבה להיותו בבית החולים מאחיו, וגם מבקש לקיים את חופשה שתוכננה: כל אחד משני האחים אמו להביא את בת זוגו לבקתה המשפחתית המרוחקת. גיבורת הסרט היא האישה הנאלצת לבחון מחדש את הרצון שלה בפרידה, מתוך רצון שלא לפגוע שוב באדם אובדני. אלא שהסיטואציה הזו מותירה אותה במערכת יחסים שאין ספק שהיא גורמת לה סבל וגם מאלצת אותה לשקר באופן תמידי לכל יתר האנשים עמם היא בחופשה. היא מנסה לייצר ריבים, מנסה לגרום לבן זוגה (לשעבר?) להגיד את האמת, אבל דומה כי אין לה דרך קלה לצאת מן המצב. הסרט בונה היטב את כל הדמויות שלו והבימוי מצליח לשלב היטב בין הקומי לדרמטי ובין נקודות המבט השונות.

בהערת אגב, סרט נורווגי נוסף אשר הציג בפסטיבל, "התרבות" (The Culture), עוסק גם הוא באכזריות ואנוכיות האנושית ובקשר בין האחים. אולם, סרט זה הדגיש יותר את הביקורת והאבסורד ופחות את האנושיות של הדמויות.

ילדי החוף
Children Of The Shore

הפעם דווקא אתחיל עם ההערה הכללית: התמה הבולטת ביותר בפסטיבל עד כה, שלא במפתיע, היא העיסוק של סרטי הסטודנטים בפליטים ובמהגרים. אולם ולהתרשמותי ממה שראיתי עד כה, העיסוק הזה לא מגיע לאיכויות של הדיון בנושא שניתן למצוא, למשל, בסרטים של הבמאי הוותיק המתארח בפסטיבל, עמנואל קריאלזה.

לשם דוגמה בחרתי את הסרט הבלגי הזה של הבמאית אמליה נני, בוגרת המוסד הלאומי ללימודים גבוהים באמנות של בריסל. היוצרת עבדה עם ילדים שמצאה אחרי סדנה ואודישנים, וקשה לעמוד בקסם של ילדים במצב מצוקה. במקרה זה אלה הם ילד בלגי המשחק באתר נטוש ונתקל להפתעתו בילדה המשתלטת על המשחק ועל עולמו, פליטה אשר אמא שלה נלקחת למעצר. בחציו הראשון, אשר מדגיש את המפגש בין שני הגיבורים, מדובר בסרט מקסים ומרגש. אולם, בחלק השני הבמאית מנסה לייצר תסריט יותר מהודק ובעיקר יותר סמלי והסרט מאבד את האמינות שלו והופך לקלישאה שיש בה גם משהו נצלני, בעיניי. מרוב הרצון לרגש ולזעזע, המסר דועך וההלם המבוקש לא ממש מגיע.