״טיול לנאפה״ (Wine Country), סקירה

ייתכן ואין הרבה מוסדות מוערכים יותר בתרבות האמריקאית העכשווית מאשר תכנית המערכונים (וההופעות) המיתולוגית "סאטרדיי נייט לייב" או בקיצור ובאנגלית – SNL. מאז שנת 1975 התכנית היוותה נקודת מוצא לקריירה של עשרות קומיקאים, סיפקה חיקויים קאנוניים לפוליטיקאים, כמו גם עשרות מערכונים שכמעט כל אמריקאי מכיר. ההשפעה התרבותית אף חצתה את האוקיינוס ויש אנשים שמכירים מערכונים מבלי שצפו בפרק אחד במלואו, זאת בלי להזכיר סרטים שהחלו מדמויות חוזרות בתכנית. רוב הכוכבים המוכרים שיצאו משם היו גברים, אך דומה כי בראשית שנות ה-2000 ניתן היה לחוש בדומיננטיות נשית גדולה יותר בקרב צוות המשחק וצוות הכתיבה המשובחים. כוכבות וכותבות הסדרה באותן שנים, שרובן המשיכו לקריירות מצליחות בגלגולים אחרים, נשארו בקשר עד לרמה שהן יצאו ביחד לטיולים על מנת לחגוג יום הולדת 50 של כמה מהן. הטיולים האמיתיים הללו סיפקו נקודת מוצא לסרט הבדיוני שעלה לא מכבר לנטלפיקס, "טיול לנאפה" (במקור Wine Country). השם העברי סביר, כי אין ממש מונח מקביל ונאפה הוא מחוז בקליפורניה המוכר רק בזכות היין גם בישראל.

הסרט מציג מסע של שש נשים לחגיגת יום הולדת 50 של אחת מהן בטיול למקום בו מיוצר יין, אף כי הנשים עצמן לא ממש מבינות גדולות בתחום מלבד הצורך להשתכר מדי פעם. הנשים הללו נפגשו בעבר הרחוק כאשר עבדו באותה פיצרייה בשיקגו, ומאז התפזרו למגורים ברחבי ארה"ב ולסגנונות חיים שונים. המפגש המחודש בטיול יובל, כנהוג בסרטים מסוג זה, לא רק מצדיע לכוחה של החברות, אלא מלווה בשורה של משברים וריבים שצצים עם או בלי קשר למשברי ההזדקנות. עלילת הסרט כוללת מהלכים מעט יותר מורכבים, אולם העיקר הוא לתת לנשים מצחיקות מאוד לגלם דמויות שקרובות במידה מסוימת לאישיות שלהן, מה שמייצר כצפוי מספר רב של רגעים מצחיקים וגם רגעים נוגעים ללב. הסרט מציב לא מעט כישרון לפני ומאחורי המצלמה והדבר מורגש גם בתוצאה.

דומה כי האסוציאציה הנפוצה בניסיון להגדיר את הסרט היא לתארו כסוג של גרסה נשית ל"דרכים צדדיות" של אלכסנדר פיין, שתיאר טיול גברי באותו מחוז. השוואה נכונה יותר בעיניי תהיה לסדרת הסרטים/טלוויזיה הנפלאה של מייקל ווינטרבוטום, "הטיול", בה סטיב קוגן ורוב בריידון מגלמים גברים בגיל דומה לזה של הגיבורות, במסעות משותפים סביב מסעדות גורמה שאין להם באמת יכולת להבין מה משובח בהן. אך יש הבדל בולט בין היצירות: קוגן וביירדון מגלמים גרסאות פיקטיביות של עצמם, קומיקאים מפורסמים שהם גם חברים שמתקרבים ומתרחקים עם השנים. מכיוון שלפי יחסי הציבור של הסרט הנוכחי הרבה מן ההומור הוא גרסה מוקצנת לחוויות שחוו השחקניות והכותבות בטיולים שהתקיימו באמת, יכול להיות שהסרט היה מרוויח כנות גדולה יותר אילו במקום דמויות פיקטיביות לחלוטין היה נאמר כי מדובר במסע של שחקניות קומיות מפורסמות. כלומר, הן לא היו מגלמות את עצמן במדוייק, אך התסריט היה מרגיש יותר אותנטי והיכולת של הסרט לסחוף הייתה עולה בהתאם.

אולם, דומה כי הסרט רצה לספק הצלחה גם בתחום העלילה ולא רק לתת לנשים להיות עצמן. בכך טמונה גם הסיבה לכך כי הצלחתו היא חלקית בלבד בעיניי. כי בתור סרט שמספר סיפור, ״טיול לנאפה״ לא ממש עובד ולמעשה לפעמים הוא מגביל מעט את השחקניות שלו, כשהוא לא מנסה להיות רצף מערכונים אבל גם לא ממש מתרומם בתור תסריט מחושב.

כל אחת מן הדמויות בסרט באה לכאורה עם סיפור רקע משלה, אשר נתפר עבור היכולת של השחקנית. מי שמארגנת לפרטי פרטים הנסיעה היא אבי, המגולמת בידי איימי פולר, שגם ביימה את הסרט, כיאה לאחראית המשמעת והסדר גם בתוך העלילה; כלת יום ההולדת העגול היא רבקה, בגילומה של רייצ'ל דארץ' – הדמות שעבורה החגיגה, אבל שאינה מייחסת משמעות לגיל או למסיבה; מיה רודולף מגלמת את נעמי, שעושה רושם שהיא היחידה בקבוצה שיש לה ילדים ובנוסף היא מתמודדת עם חשש מתוצאת של בדיקה רפואית שעברה רגע לפני ההמראה; אנה גסטייר מגלמת את קתרין, שמינפה את העובדה בפיצריה להקמת רשת שהפכה אותה לעשירה מאוד ולמפורסמת מספיק על מנת לשקול עבודה כשופטת בתכנית ריאליטי, מה שגורם לה להעביר חלקים ניכרים בסרט בטלפון ובחיפוש אחר וויי-פי חמקמק; פאולה פאל היא ואל, לסבית בעלת חנות וינטג' בפורטלנד, וקו העלילה שלה בסרט כולל אופציה לקשר רומנטי חדש עם מלצרית/אמנית שהנשים פוגשות בתחנה הראשונה במסע.

הצלע הששית והאחרונה בסיפור היא ג'ני, שלא בטוח היה שתוכל להצטרף למסע ובכך דומה שמסתכם כל סיפור הרקע שלה. היא מגולמת בידי אמילי ספייביי, שבתכנית הטלוויזיה מיעטה להופיע מול המצלמה וגם בסרט זה התפקיד העיקרי שלה הוא כאחת משתי כותבות התסריט, יחד עם ליז קאקובסקי. אולם, היותה של התסריטאית דמות משנית בתוך החבורה המגובשת לא ממש מהווה הצדקה לאחת מתוך השש, והיא מקבלת הרבה פחות זמן מסך או רקע ביחס ליתר הדמויות.

בכלל, דומה כי הצלחתי לתמצת עד כה את רוב מה שידוע על הדמויות לא רק בשלבים הראשונים של הטיול, אלא גם בתום הצפייה. כיוון שאנו מבלים עם הדמויות הללו פרק זמן ארוך יחסית, הדבר הופך לחסרון בולט. זאת בעוד דווקא דמויות משנה נראות כמהנות ושלמות יותר – טינה פיי מצויינת כצפוי בתור בעלת הווילה המושכרת למטיילות, ג'ייסון שווצרמן תמוה אך מקסים בתור…בחור שמגיע עם הבית. הוא גם הגבר היחיד שמופיע בסרט ליותר מסצנה קצרה אחת.

אך למרות החסרונות של התסריט בכל הקשור לבניית רקע לדמויות או להתפתחות הדרגתית, הסרט כן עובד בסופו של דבר ומרגיש מרענן בזכות הדברים שניצבים בלבו. ביניהם אפשר להזכיר מבט חכם ובוגר על התבגרות נשית בגיל בו כבר רואים את הזיקנה מגיעה, עיסוק משעשע בפער הדורי, והנאה מן הנופים ומטעימת יין תוך לעג לפלצנות ולכל סוג של נופש מאורגן. ובעיקר – תזכורת לכך שיש הרבה נשים מצחיקות וכיף לראות אותן מפגינות את הכשרון הקומי שלהן, מה שבמקרה של הסרט הזה תמיד מלווה גם בכנות רגשית שמעוררת הזדהות.