״הדרך שלהן לקונגרס״, סקירה

קשה להיזכר בתקופה יותר רגישה לספוילרים זו בה אנו מצויים בשבועות האחרונים. בקולנוע זהו ״הנוקמים: סוף המשחק״ ובטלוויזיה ״משחקי הכס״, שניהם אמורים להיות הפינאלה (אבל לא באמת) של מותגים המלווים את התרבות שלנו כעשור, כך שסף הרגישות עבר מזמן את גבולות ההגזמה. כתבתי כאן לפני כשנתיים על הגלגול הנוכחי של מושג הספוילר ותפקידו העכשווי, אז לא ניכנס לזה שנית, אבל יש נושא אחד שרק הזכרתי – המציאות עצמה כספוילר. יצירות כמו שתי אלה שהזכרתי מכילות מימד שלם של הנאה מעצם חדוות הגילוי והמעקב אחר העלילה, וכמובן שאפשר להתווכח על טיבן של סרטים או סדרות שזה הפיצ׳ר המרכזי שלהן. אבל סרטים דוקומנטריים, במיוחד כאלה שעוקבים אחרי אירועים חדשותיים או מתוקשרים יחסית בזמן אמת, נמצאים בקצה השני של הסקאלה – עליהם להניח מראש שהקהל שלהם לכל הפחות מכיר את סוף הסיפור, אבל גם למצוא מה לחדש עבורו.

בהקשר הזה מעניין לדבר על ״הדרך שלהן לקונגרס״ (Knock Down the House), סרטה של הדוקומנטריסטית רייצ׳ל לירס שזמין בנטפליקס מאז תחילת החודש. בכורות בשירות הסטרימינג לרוב עולות בימי שישי, אבל התאריך הסמלי של ה-1 במאי כנראה קרץ. הסרט מבטיח להביא את סיפורן של ארבע נשים נטולות רקע פוליטי שרצו בבחירות לקונגרס האמריקאי בשנה שעברה. חברי הסנאט ובית הנבחרים, או ״הבית״ בקיצור, החלו את כהונתם בתחילת השנה הנוכחית, כך שהדוקו הזה נחשף לציבור זמן אפסי לאחר מכן – בסוף ינואר הסרט כבר ערך את בכורתו בפסטיבל סאנדנס. עד סוף אפריל הוא עוד הסתובב בפסטיבלים והחל מהחודש זמין לכל דורש. הסיבה שאני מתעכב על כך אינה ההישג הטכני, שכן סביר והסרט נערך ללא הרף תוך כדי שצולם ורק חיכה לשוט הסיום, אלא הסמיכות בין מהדורות החדשות שדיווחו על הסיפור לבין הרגע בו הפך לסרט, להיסטוריה שכבר תועדה ודנים בה בזמן עבר.

ארבע המתמודדות שהחליטו לנסות לשנות את המערכת מבפנים ולהשתריין כנציגות איזוריות מטעם המפלגה הדמוקרטית, מגיעות מכל קצוות ארצות הברית. קורי בוש, אחות במקצועה, מתמודדת על המחוז הראשון במדינת מיזורי ומקווה לעשות את ההבדל עבור האוכלוסיה השחורה; פאולה ג׳ין סוורגין היא בת למשפחת כורי פחם מווסט וירג׳יניה שמקווה לייצג את מעמד הפועלים; איימי ואליילה היא אם שכולה מממדינת נבאדה עם אג׳נדה שלמה לשיפור מערכת הבריאות האמריקאית; וממדינת ניו-יורק, מייצגת את הברונקס ואת קווינס, מגיעה אלכסנדריה אוקסיו-קורטז – עליה כנראה שמעתם ושמעתן. הברמנית הצעירה הפכה לסוג של סלבריטאית במהלך מערכת הבחירות, אבל כשהבמאית החלה לתעד את המירוץ שלה היא הייתה רק אחת מכמה נשים השייכות לתנועה חברתית שמנסה להביא לייצוג של ״האמריקאי הממוצע״ במוסדות השלטון. העובדה שהיוצרת בחרה להתמקד בארבע הנשים הללו ולא באחרות, הייתה יכולה להסתיים בכל תוצאה שהיא. ככה זה כשעוקבים אחר אירוע בזמן אמת ומרכיבים ממנו סרט רק בדיעבד. וזה מה שקצת מעניין אותי בהקשר של אבסורד הספוילרים, או היעדרם, בקולנוע התיעודי.

הרי יש סיבה שעל אוקסיו-קורטז כולנו שמענו, ועל האחרות כנראה שלא. ובכל זאת, המבנה הנראטיבי של הסרט הוא של מירוץ, או שמא מלחמה, בארבע חזיתות. כל אחת מן הנשים מתמודדת מול הסנטור המכהן על ייצוג המחוז שלה, כולם אב טיפוס של גבר מבוגר ומקושר ושלושה מהם גם לבנים ישמור השם, ובשל בחירה קולנועית זו כנראה שאמור להיות לי כצופה אכפת מניצחון או הפסד של כל מתמודדת. אבל איזה מותחן יכול להתנהל כרגיל כשהסיום שלו ידוע מראש? לכן, במקום מתח נטו, החלק הנועל של הסרט עוסק בהתגובה של כל אחת מן הנשים לתוצאות. ונחשו לבד מי מקבלת את תמונת הסיום. זו בחירה נכונה ונבונה אבל לאורך חלקים רבים של הסרט תהיתי האם הוא באמת רוצה שאהיה במתח לגבי גורלה של זו או של רעותה, כשהתוצאות כבר ידועות (גם אם רק במציאות). או האם הצפייה שלי הייתה שונה בתכלית לו הייתי מגיע נקי לגמרי, כלומר אם הייתה זו עבורי היכרות ראשונה עם כל אחת מן הדמויות באופן שווה, ולא היה לי רקע אחר אודותן מלבד מה שמוצג.

נדמה לי שגם במקרה כזה, הדומיננטיות של אוקסיו-קורטז עדיין הייתה משתלטת על הסרט. זה אפילו לא משנה האם זו החלטה שהתקבלה בחדר העריכה בשלב מאוחר או שגם לבמאית היה ברור מראש שמדובר בכוכבת מאותו הסוג שהצמיח למפלגה הדמוקרטית את הנשיא היחיד בהיסטוריה האמריקאית בהיסטוריה שלא היה לבן. האמריקאים קוראים לה AOC בקיצור וזה לא סתם נשמע ממותג – מדובר בסטארית שאפילו עוד לפני שהיא פוצה פה כבר מעניין לשמוע מה יש לה להגיד. זמן המסך שלה הולך וגדל עד שברגעים שהיא איננה ממש התגעגעתי אליה, כמו במערכות יחסים של צופה ודמות אהובה בסדרת אנסמבל.

מצד אחר, זה שמעניין להקשיב לה והעובדה שיש לה גינונים וחן, לא אומר שהסכמתי עם מה שהיה לה להגיד, בין אם מדובר בדעות על נושאים שהיא מודה בעצמה כי היא רק מתחילה ללמוד אותם או סיסמאות ריקות והבטחות סרק שאין לה שום סיכוי לעמוד בהן. אלכסנדריה אוקסיו-קורטז סומנה ועדיין מסומנת בתקשורת גם כהבטחה הגדולה של השמאל האמריקאי, וגם בתור מילניאלית חסרת ניסיון או מושג בידי היריבים שלה מבית ומחוץ. כעת אני לגמרי מבין את שתי הדעות, ובמובן מסויים יכול להנהן מול טיעונים סותרים כלפיה. אבל לקסם האישי אין להתכחש ולכן בעיניי היא מצדיקה לבדה את הצפייה.

העדפת הכוכבת שלו זה כמובן לא המקום היחיד בו ״הדרך שלהן לקונגרס״ נוטה להיות מגמתי כמו מאמר מערכת בניו-יורק טיימס. בכל זאת מדובר במאבק פנימי בתוך המפלגה הדמוקרטית על הזכות לשנות את פניה. כי מה שחשוב זו הדרך, כפי שאומרת הכותרת העברית של הסרט, לא רק ההגעה עצמה ליעד. או עצם הניסיון לטלטל קצת את העניינים, אם לשוב לכותרת באנגלית, לקחת את המושכות לרגע מאלה שיושבים בעמדות כוח משחיתות יותר מדי זמן. למי שמיואשים או מיואשות מן המצב הפוליטי והחברתי, בארה״ב או בישראל לצורך העניין, הסרט הזה יכול להיות כמוסת תקווה זעירה, קצת עידוד שמזכיר שעדיין יש כאלה שאכפת להם ואכפת להן.

אגב ולסיום, במובן זה הסרט הוא טיפה מתוך גל שלם של קולנוע דוקומנטרי שאנחנו נמצאים בעיצומו – לא רק אנטי-טראמפ אלא ניצני ביקורת עצמית לצורך בנייה מחדש. בסוף החודש הזה אפשר יהיה לראות בארה״ב את סרטו של דייויד מודליאני ״Running with Beto״, אודות הכוכב הטקסני של המפלגה הדמוקרטית, בטו או'רורק, שאחרי קמפיין מוצלח אשתקד הכריז לא מזמן שיתמודד על הנשיאות בבחירות הבאות. לפי הדיווחים, כדי להתכונן להתאהב בדמותו ולהיסחף אחריו, גם אם קודם בתור כוכב קולנוע ורק אולי אחר-כך כפוליטיקאי. מה שעובד.